הטבח ב-7 באוקטובר הוביל את ישראל למלחמה שטרם נראתה כמותה מבחינת כמות החיילים הפצועים, אך יותר מכך חומרת הפציעות קשות מאוד. הודות לטיפול המסור והאיכותי של צוותי החילוץ והרפואה, אותם פצועים קשה שורדים. עכשיו הם נכנסים לקרב המשמעותי בחייהם - המאבק השיקומי, פיזית ונפשית, שנעשה ארוך יותר.
מה למדנו? 100 ימים למלחמה - לפרויקט המיוחד בוואלה! - לחצו כאן
ארגון נכי צה"ל ואגף השיקום במשרד הביטחון מתכוננים לאתגר שעומד בפניהם, כאשר הערכות מדברות על יותר מ-30 אלף נכי צה"ל חדשים, עלייה של 40% במספר החיילים המוכרים. מנגד, בארגונים מודים שישנם משרדי ממשלה שעדיין לא מבינים מול מה ישראל ניצבת ומעכבים החלטות במקום לזרז אותן. גם בצה"ל לא מספקים את כל נתוני הפצועים לציבור מחשש כבד שזה יוריד את מורל העם ושומרים על טשטוש בסדרי הגודל. החלטה זו יכולה להוביל לקשיים רבים בהכנת השטח והסברה למשרד האוצר את הקשיים הכלכליים שצריך להיערך לקראתם.
כרגע הוכרו על פי סיווג 3 כ-4,000 חיילים. המשמעות היא שהם זכאים לכל הטיפולים והזכויות של נכה צה"ל מבלי להיות מוכרים ככאלו באופן רשמי, כיוון שהוועדות הראשונות יחלו רק בעוד כמה חודשים. ההחלטה לאפשר לחיילים הללו לקבל את הטיפולים נועדה בראש ובראשונה להתחיל את תהליך השיקום כמה שיותר מהר כדי להחזירם לחיים, אך מעבר לכך יש היבט רגשי. ההגדרה של נכה יכולה גם להוביל להחלשה, כאשר הוא צריך להוכיח שהוא "לא כשיר" כדי לקבל את הטיפולים שלו. החיילים שנפגעו משולמים ומטופלים גם בלי הצורך להוכיח דבר, ואולי יותר מכך - צריכים להוכיח שיפור ועמידה בתנאי השיקום.
"על כל פיזיותרפיסט שעבדנו איתו, אנחנו עכשיו מבקשים ארבעה כדי לעמוד בסדרי הגודל של הפצועים, אותו הדבר לכל מקצועות הטיפול", אומר יו"ר ארגון נכי צה"ל עידן קלימן. "אנחנו צריכים לשלש את הכוח שלנו בבת אחת לטובת החיילים שלנו ואנחנו נכונים לעמוד באתגר הזה. במלחמות קודמות, הבירוקרטיה לעיתים הכניעה את החיילים וזה הגיע למצבי קיצון. במלחמה הזאת למדנו לתת עוד לפני שהם מבקשים. 30 שנה אני במערכת. מעולם לא נתקלתי בכזו כמות של פצועים ומצבם כל כך חמור. יש הרבה פצועים עם קטיעות של שתי גפיים וגבוהות מאוד, עיוורים, משותקים - ואנחנו רק מתחילים את המערכה השיקומית".
במערכת מתייחסים גם להיבט הנפשי של החיילים. ניצולי הטבח בבסיסים עוד לא מצליחים לעכל את האירועים, בעיקר כי רבים מהחברים שלהם חטופים. ראשוני החיילים שהגיעו ללחימה בעוטף נאלצו לראות מראות קשים מאוד בבסיסים ובקיבוצים. אך מעל הכול, לאחר עשרות שנים, הלחימה בימים הראשונים התקיימה בתוך שטח ישראל. הפחד על הבית היה כל כך קיומי שזה בוודאי ישפיע על החיילים. לבסוף, כמו בכל מלחמה, יהיו רבים שיישאו איתם צלקת נפשית מהקולות הרועמים, מהחברים שלא שבו, ומהמראות הקשים.
"אנחנו עדיין בתוך המלחמה ולכן החיילים שלנו עוד לא לגמרי פנויים לעזרה נפשית, למרות שהיא קיימת עוד בתוך צה"ל. הם מרגישים שהם צריכים להיות חזקים וגיבורים, חלקם עדיין בהכחשה, כשאני יושב עם החיילים לבד, בלי המשפחות, אני שומע גם את הקושי הנפשי. לאט לאט הם יצליחו לדבר יותר ואנחנו נהיה שם, כרגע זה מאוד שקט", מתאר קלימן.
קלימן, קטוע רגליים ונכה צה"ל בעצמו מלחימה בחאן יונס שברצועת עזה בשנת 1992, יודע היטב מה המשמעות של שיקום ארוך, אך גם את הבעיות הבירוקרטיות שהוא מביא איתו ומנסה להילחם בהם כבר כעת: "כשאני נפצעתי נפל עלינו פגז וכל האירוע נגמר מבחינתי מאוד מהר. המלחמה הזאת ייחודית בעמידה של החיילים גם לאחר שהם נפצעים. הרבה חיילים שדיברתי איתם המשיכו להילחם כשהם מדממים, זה אירוע לא פשוט. הדור הזה באמת מיוחד, הם נלחמים על הבית כמו אריות ולא מוותרים עד הרגע האחרון וגם זה שאחריו. אני נדהם מכוח העמידה, אך יש לזה מחיר נפשי ופיזי. כולם פה גיבורים ולכל אחד סיפור גבורה מדהים יותר מהשני, אך צריך לזכור - ככל שיש יותר גיבורים, המחדל יותר גדול. אני מקווה שיישאר להם כוח למלחמה הבאה שלהם - השיקום".
"להמשיך את הביחד"
אחד מהפצועים שהמשיכו להילחם אחרי הפציעה הקשה הוא רס"ל רזי חלבי, בן 26 מדלית אל כרמל, שמשרת בהנדסה קרבית. אחרי 18 ימים של לחימה, ב-13 בנובמבר הוא נפצע בפעילות בשכונת רימאל ברצועה. "נכנסנו לבית שהיה לגביו מידע מודיעיני. ברגע שיצאנו מהבית, פגעה בנו רקטת RPG. עפתי באוויר לגובה של ארבעה מטרים ונפצעתי מההדף ומהרסיסים. בהתחלה בכלל לא הרגשתי שנפצעתי בגלל האדרנלין. השבתי אש כבדה עד שלא הצלחתי לזוז יותר כי איבדתי הרבה דם".
באירוע שבו נפצע חלבי נפל חייל אחד ועוד שלושה נפצעו קשה: "ברגע שהבנתי שנפצעתי, הרגשתי איך כל החיים חולפים לפניי ברגע. אתה ממש מרגיש שאתה לפני המוות ובכל זאת אתה חושב איך אתה ממשיך להגן על החברים והכוח בצוות. זה רגע שאני לא יכול לתאר אותו במילים - הגוף כבר לא מתפקד, הראש מבין שזה עלול להיות הסוף והלב לא נותן לך לנוח ורוצה להמשיך להילחם".
חלבי פונה לבית החולים סורוקה בבאר שבע עם פציעות בשתי הרגליים, ביד ובגב: "אחרי 10 ימים של אשפוז, העבירו אותי לשיקום בתל השומר", הוא מספר לוואלה!. "פה התחלתי בשגרת שיקום, אבל ברור שהיום שאחרי מפחיד. אני מאוד חזק ואני מתחזק פה, אבל זו מציאות שמשתנה ברגע. חשוב לי להגיד לחיילים אחרים שנפצעו - אנחנו פה ממשיכים את הביחד שהיה כל כך חזק בתוך עזה, אל תפחדו".
למרות מצבו לחלבי, שמגיע מהעדה הדרוזית, יש מסר מאחד: "7 באוקטובר תפס את כולנו המומים. התקשרו אליי בסביבות 8 בבוקר ולקח לי רגע להבין עוד מה קורה. אבל ישר גייסתי את כל החיילים שלי. המטרה שלנו היא להגן על הבית בכל המובנים. בבית ובעדה גאים בי ובכל החיילים, אבל כשאנחנו עולים על מדים זה לא מעניין מאיפה באנו".
גם סמל אוריה לדיז'נסקי, בן 21 מכפר ביל"ו, לוחם בסיירת צנחנים ומפקד בהכשרות הטירונים של החטיבה, המשיך להיחלם במחבלים ברצועת עזה גם לאחר שנפצע קשה בבטנו. אוריה נלחם במשך שבועיים ברצועה עד שנפצע בהיתקלות עם מחבלים: "ראיתי שיש לי דם על הידיים, אבל הנחתי שהכול בסדר איתי אז המשכתי להילחם. אחרי כמה דקות התחלתי להרגיש תחושות של ערפול ומועקה שלא הכרתי ולא חוויתי אף פעם. בשלב הזה כבר הבנתי שמשהו לא תקין", הוא מספר לוואלה! ומוסיף כי עצר כדי לבדוק את עצמו ואז הבחין בכתם דם על הווסט. "הבנתי שאני פצוע. קראתי לחובש שנתן לי טיפול ראשוני בזמן שטנקים מחפים עלינו".
לדיז'נסקי פונה במסוק אל בית החולים הדסה עין כרם כשהוא סובל מפציעה משמעותית בבטנו. אוריה עבר שני ניתוחים על ידי פרופ' אלון פיקרסקי, מנהל האגף הכירורגי במרכז הרפואי הדסה שהוזעק אל יחידת הטראומה עם הגעת הלוחם. "הייתי בהכרה מלאה כשהגעתי לבית החולים. הצוות הרפואי היה צמוד אליי מרגע הנחיתה ופרופ' אלון פיקרסקי שניתח אותי הגיע מאוד מהר, באמצע הלילה, לבדוק אותי ולטפל בי".
פרופ' פיקרסקי הוסיף: "אוריה הגיע אלינו במצב שדרש ניתוח מהיר. הוא פונה עם חור כניסה ויציאה של קליע שגרם לפגיעה במעי הגס ובכליה ובמקרים כאלה השנן הוא גורם קריטי". בחדר הניתוח שאליו הוחש תוקנו חורי הכניסה והיציאה של הקליע משני צידי המעי הגס הרוחבי. "בניתוחים, אוריה עבר תהליך שנקרא פרוטומיה - פתיחת דופן הבטן, חקירת חלל הבטן ותיקון המעי הגס. שני הניתוחים עברו בהצלחה ואני צופה לאוריה החלמה מלאה. הלוחם הזה כבר עומד על הרגליים", מתאר בשמחה פרופ' פיקרסקי.
לאחר הניתוחים, אוריה הועבר לאשפוז במחלקה הכירורגית בבית החולים, שם הצוות הרפואי המשיך לטפל בו עד ששוחרר השבוע לביתו. "הטיפול בי היה מהיר, זה משהו שאני זוכר ממש מרגעי ההגעה לבית החולים. כל הצוות הרפואי היה מאוד יעיל וממוקד בי", מספר אוריה. "גם אחר כך, בזמן האשפוז במחלקה, פרופ' פיקרסקי דאג לבקר ולבדוק אותי כל יום, הרגשתי שרואים אותי ומטפלים בי בדאגה רבה. האחיות, בעלי התפקידים האחרים, אני מודה לו ולכל הצוות הרפואי שטיפל בי בהדסה עין כרם".