המלחמה בדרום שפרצה ב-7 באוקטובר עם חדירת מחבלי חמאס לעוטף עזה ובמקביל לירי מסיבי של טילים הייתה יריית הפתיחה למה שעוד עלול להתרחש בקצה השני של המדינה - גבול לבנון. מאז פרוץ המלחמה, חיזבאללה אמנם לא הצטרף רשמית, אך מבצע מאות פעולות - מירי טילים, דרך שיגור כלי טיס בלתי מאוישים ועד ירי טילי נ"ט. בזמן שחיזבאללה סופג אבידות, גם בצד הישראלי היו קורבנות מחיילים ועד אזרחים. לא פחות מכ-70 אלף תושבים פונו מאזור הצפון לאור הלחימה העזה בגבול שנראית כמו מלחמה לכל דבר.
מה למדנו? 100 ימים למלחמה - לפרויקט המיוחד בוואלה! - לחצו כאן
טל בארי, התעורר מוקדם מאוד ב-7 באוקטובר לדיווחים שזרמו אליו מהדרום והדבר הראשון שהוא עשה היה להתקשר בדחיפות לאשתו שהתעוררה עוד יותר מוקדם ובאותה עת כבר רכבה בגליל המערבי על אופניה, לשאול אותה איפה היא, לשמוע שהיא באזור שבין כברי לכפר ורדים, ולהזעיק אותה מיד הביתה. "באותם רגעים הייתי בטוח שהדרום הוא החזית המשנית. הייתי בטוח שחיזבאללה פתח את ההתקפה, על פי התוכניות. הייתי בטוח שחיזבאללה כבר 'בפנים'", הוא אומר. בארי, ראש מחלקת המחקר ב"עלמא", ארגון המתמקד במעקב אחר אתגרי הביטחון של ישראל בגבול הצפון ובאופן השפעתם ומומחה למהלכי חיזבאללה, מספר את האנקדוטה הזו כרקע להבנת ההפתעה של השבת השחורה מבחינתו, וכפי שיסתבר לו תוך זמן קצר, גם מבחינת חיזבאללה. "מיד הבנתי שזה לא משהו טקטי אלא משהו אחר אבל הייתי בטוח שחיזבאללה הוא מי שהוביל את האירוע הזה, כי זה העתק-הדבק למה שחיזבאללה תיכנן לעשות".
אם בארי הופתע, אז היה רק אחד שהופתע יותר ממנו. "נסראללה היה הכי מופתע", הוא אכן אומר, "חיזבאללה לא ידע על התוכניות של חמאס, ולא ידע על התאריך. זה טרף לו את הקלפים וזה קלקל לו את התוכניות" הוא משער. להערכתנו ב'עלמא', חיזבאללה היה כבר אחרי החלטה אסטרטגית לפתוח במערכה נגד מדינת ישראל. יחידת רדואן הייתה כבר מוכנה לדקה קריאה. בסיורים שלנו לאורך הגבול בשנה האחרונה צפינו במו עינינו בפעילי חיזבאללה עם משקפות על הצוואר ומפות ביד, עומדים ומצביעים - מה שנראה ממש כסיור מפקדים, ממש כפי שבדיעבד הראו לנו שחמאס עשה על הגדר בדרום. כל זה על רקע כל מיני אינדיקציות קודמות כמו נאום שנסראללה נתן ב-2022 בו בפירוש הוא נותן הכשר דתי לצאת למלחמה וכרוז לפעילים שמכין אותם". לשאלה מדוע הם לא הצטרפו עונה בארי: "השיעי הערבי לא יהיה כינור שני לסוני הפלסטיני. יש היררכיה ברורה. ברור שיש גם סולידריות ואז מה שראינו הוא שנסראללה הכריז על עצמו כמסייע וחיזבאללה פתחו באיזו מערכת פינג פונג עם ישראל".
"בקצה הדרך - נסראללה רוצה מלחמה עם ישראל והשאלה מה אורך הדרך", אומר בארי. הוא משוכנע כי היעד הסופי של ארגון חיזבאללה הוא להשתלט על לבנון, אבל כדי להגיע לשם הוא צריך שישראל תחריב את מדינתו, וכך הוא יצמח מתוך ההריסות כגורם החזק שנותר בשטח לשקם אותה. "להבנתנו, המערכים המרכזיים של חיזבאללה, קרי יחידת רדואן, מערכי האש והכטב"מים לא באמת נפגעו. מתוך כ-150 הפעילים שלו שנהרגו, שני שליש הם מקומיים ששייכים לדרום ורובם שייכים ליחידות הגיאוגרפיות של חיזבאללה, לא לכוח רדואן. נסראללה איבד את יכולת ההפתעה הראשונית שלו, אבל חלפו 100 יום, עכשיו הוא כבר שוב יכול להרשות לעצמו לצאת ביוזמה משלו כי כבר יהיה לה בידול ולהערכתנו בכל רגע נתון הוא יכול להפתיע, למרות היערכות צה"ל בצפון. בכל רגע נתון, יחידת רדואן יכולה לצאת לביצוע התוכניות שלה".
"לא זוכרים איך היו החיים קודם"
"תושבי שלומי לא חוזרים לכאן לא בגלל איום טילי נ"ט, אלא בגלל איום החדירות", אומר גבי נעמן, ראש המועצה המקומית שלומי, על המציאות החדשה שלאחר 7 באוקטובר, שאחריה נותרו ביישוב מתוך כ-9,000 תושביו רק כ-500. באותה שבת של שמחת תורה היה נעמן בבית הכנסת כשראה את אשתו בפתח והבין שיש בשורות קשות. היא הביאה לו את הטלפון הנייד, הוא מיד התקשר להתעדכן עם האוגדה ושב הביתה לנהל את מצב החירום. "במהלך אותו יום קיבלתי מאות פניות מתושבים מלאי חששות", הוא אומר ומגלה כי לקח לצבא 7-6 שעות להתייצב להגנת היישוב שלו. "תוך כדי אני מתקשר למח"ט מספר פעמים והחיילים לא מגיעים. אם חיזבאללה היה נכנס לכאן, היה קורה כאן מה שקרה בדרום. מראות כאלה לא ראינו מימינו. אלה מראות של השואה". הוא משתף ומספר על עניין אישי. "הבת שלי, אמא לתינוק שהיה כבן חודש, צפתה בחלק מהסרטונים ומאז היא חסרת מנוח בלילות, היא חולמת שחוטפים לה את הילד מתוך החדר, היא מתעוררת ולא מצליחה להירדם. היא מתגוררת בקיבוץ עברון, 14 ק"מ דרומה מכאן. אז מה תגיד אמא בשלומי?".
נעמן, שאומר כי אינו צופה בסרטים "כדי להישאר שפוי, נשאר עם אשתו ביישוב, הלך לבנק, לקח הלוואה של 30 אלף שקלים ופינה את משפחתו למלון באזור זכרון יעקב. תשעה ימים לאחר פרוץ המלחמה הודיעה המדינה על פינוי מסודר. "חלפו מאה ימים ואני לא רואה שהתושבים חוזרים, כלומר הם עדיין חוששים", אומר נעמן. "האוכלוסייה התגלתה כממושמעת, כזו שמבינה את הסכנות. הם במציאות בלתי הגיונית והחוסן שלהם שמתבטא בהסתגלות שלהם ובשקט שלהם מאוד הפתיע אותי". אשתו נורית שמצטרפת אח"כ לשיחה אומרת "אני כבר לא זוכרת איך חיינו קודם".
פינוי כ-70,000 תושבי הצפון הוא חידוש מכל הבחינות שהשלכותיו לטווח הבינוני והארוך עדיין לא ברורות. העלות המוערכת היא כ-150 מיליון שקל ליום. מאה ימים לתחילת המלחמה בחזית הצפון, פינוי היישובים הסמוכים לגבול נראה היסטוריה רחוקה. אבל הוא ראוי להיזכר כפינוי מבולבל, מאוחר ולא מסודר. שבועיים לתוך המלחמה הוחלט לפנות את היישוב הגדול הקרוב ביותר לגבול הצפוני - קריית שמונה. 25,000 תושבים בעיר ולמדינה לא הייתה תוכנית מסודרת לפינוי שלהם דרומה. בהתחלה, המדינה השאירה את העירייה לבד במערכה, עד שהמרכזייה קרסה. סוכנות נסיעות גדולה ומנוסה שגויסה למשימה פרשה אחרי יום אחד. "הליך הפינוי היה קטסטרופלי", אמר לוואלה! אביחי שטרן, ראש העיר. "לא הייתה בכלל תוכנית פינוי. היה אפשר לעשות תוכנית מסודרת שבה כל אחד יודע לאן הוא מתפנה, אפשר גם לתרגל את זה פעם ב-5-4 שנים. בנוסף להכנת תוכנית פינוי מסודרת וברורה יש להכין תוכנית פתיחה של מרכזי קליטה המוניים. במקרה של רעידת אדמה, לא יהיו בתי מלון שיקלטו את האוכלוסייה המפונה ויש להיערך להקמת מרכזים שיקלטו אנשים רבים".
נעמן מצביע על החלק הכלכלי ומפרגן לממשלה שלקחה בחשבון את נושא הפיצוי הכספי לתושבים. "זה משהו שהשתפר לאין-שיעור מול מלחמת לבנון השנייה ואפילו מול תקופת הסגר של מגפת קורונה. אפשר אפילו לומר שמבחינה כלכלית, מצבם הכלכלי של חלק מהתושבים שהתפנו אפילו השתפר. אין שכ"ד לעמידר, אין תשלומי ארנונה, אין הוצאות על מזון ומי שעובד זוכה לתשלומים שהממשלה מזרימה. מי שעבד בספטמבר ועבד לפחות 11 יום באוקטובר זוכה ל-3,000 שקלים, בנובמבר 4,000 ובדצמבר 6,000.. זה שכר עידוד בנוסף לשכר הרגיל. אם מדובר בבעל ואישה אז הכול כפול שניים. אני מקווה שזה יימשך גם בינואר". נעמן מבין את המשמעויות. "זה לא עניין פשוט. אלה מיליארדים שבסופו של דבר כולנו נצטרך לשלם אותם. מה שהתושבים מקבלים היום, מחר הם יחד עם כולם יצטרכו להחזיר".
"למה לחכות לאסון רב נפגעים?"
ראש המועצה האזורית מטה אשר משה דוידוביץ', המשמש כיו"ר פורום יישובי קו העימות, למוד ניסיון מעימותים עם חיזבאללה. "ההפתעה הגדולה ביותר שיש לי זה הפער בין איך שהצטיירנו לעצמנו, 'שריף' של המזרח התיכון שמאיים על איראן, לבין המציאות, שבמסגרתה בן לילה נדרשנו עשרות אלפים מבתיהם. זה אירוע שלא היה כדוגמתו מאז קום המדינה", אומר דוידוביץ'. "לא אנחנו פתחנו פה חזית, אלא חיזבאללה, ואנחנו למדנו פתאום שיש לנו יכולת מוגבלת להתמודד עם יותר מחזית אחת וכתוצאה באופן חפוז פירזנו את האזור, לתוך שטחנו, במקום ליצור אזור ביטחון בתוך לבנון. למדנו ששיקול המחיר בעיני הפוליטיקאים לא לוקח בחשבון את הסבל של התושבים. מעבר לשיקולים הבינלאומיים, אני סבור שנמנעים מלעשות מה שצריך לעשות בצפון כדי לא להטריל את מרכז הארץ, חד משמעית. מעדיפים לדחות את הקץ, במקום לממש את החוזה הבלתי כתוב עם אזרחי המדינה ובפרט עם תושבי הצפון, שאם אויב תוקף אותנו אז אנחנו תוקפים אותו בחזרה, הודפים אותו ומביאים להכרעה".
עוד מוסיף דוידוביץ': "הגורמים הבכירים בצה"ל אומרים לנו שאלמלא האירוע בדרום היינו כבר מזמן יוצאים למלחמה עם חיזבאללה על ההטרלה הזו שהוא עושה לנו. היינו נכנסים לעומק לבנון ויוצרים אזור נקי מאיומים. המשמעות היא שאנחנו כרגע משלמים את המחיר. זו לא תלונה - זו עובדה. לא פנויים לטפל בבעיה שלנו. היו לנו כבר מאז תחילת המלחמה קורבנות לא מעטים בנפש, גם אזרחים, והשאלה הקשה היא כמה אנשים צריכים למות בצפון, על מנת שצה"ל יפתח במערכה והשאלה הקשה עוד יותר היא למה צריך לחכות שמהירי של חיזבאללה יקרה חס וחלילה אסון רב נפגעים. אנחנו קוראים לממשלה - תיזמו. לא מבקשים מיטוט של חיזבאללה. פשוט נטרול היכולת שלו לפגוע באזרחים בקו העימות. זה לא יותר מדי".
אבל כשמבקשים להפיק לקחים, ראוי ללכת לתקופה מוקדמת יותר, לשנים שקדמו למלחמה. מיגון יישובי הצפון התנהל לאט, בעצלתיים ובקמצנות. "אם היו מיישמים את תוכנית מגן הצפון, לא היה צריך בכלל לפנות את התושבים ובכסף שמוציאים היום על הפינוי היו יכולים למגן אותנו", קובע ראש העיר קריית שמונה אביחי שטרן.
נושא משמעותי נוסף שתמיד עולה אחרי סבב מלחמה ואחר כך נדחק לפינה ולא מטופל, הוא הטיפול במקלטים משותפים שאינם מוגדרים מקלטים ציבוריים. לעיריות אין סמכות ויכולת לטפל ולאכוף את המתרחש במקלטים האלה ובשעת חירום תמיד מתברר כי אותם מקלטים מוזנחים או עמוסים בציוד פרטי. "כשמגיעה שעת חירום וצריכים להציל חיים, זה לא זמן לבחון משפטית אם המקלט פרטי או ציבורי. זה נושא שמדברים עליו כבר הרבה זמן והוא לא טופל", אמר שטרן.
כמו בכל המדינה וביתר שאת בישובים הקרובים לגבול, גם בצפון - כיתות הכוננות לא היו ערוכות להתמודד עם תרחיש ביטחוני שבו עליהן להגן על היישובים שלהן. בנוסף לכך, בערים, השיטור העירוני לא יכול היה להוות זרוע ביטחונית רלוונטית. "שוטרים עירוניים הסתובבו עם משרוקית", סיפר ראש העיר קריית שמונה. "מדובר במעין יצור כלאיים שאין לו יכולת להתמודד עם בעיות קשות. רק אחרי שפניתי למפקד מחוז צפון במשטרה הוא השיג לנו עשרה רובים לשיטור העירוני, אבל לא ככה זה צריך להתנהל".
לקח שחייבים ליישם כבר היום ולא לחכות לסוף המלחמה הוא חיזוק משמעותי של מערכי החוסן ובריאות הנפש. המפונים מתגוררים בבתי מלון והתאים המשפחתיים נמצאים במציאות של סיר לחץ. בעיות רבות מתעוררות וצריכות לקבל מענה כבר עכשיו. מספר אנשי המקצוע היה נמוך ממה שצריך לפני המלחמה ועכשיו המחסור של כוח אדם מקצועי מורגש ביתר שאת.
אצל רבים מתושבי הצפון ההרגשה היא שהמלחמה להשיב להם את שגרת החיים טרם החלה. "אני לא מאמין שחיזבאללה יעבור צפונה בהסדר מדיני ואני גם נגד לתלות בהסדר כזה. לכן אין לנו ברירה אלא להיכנס ולגרום לכך", מדגיש גבי נעמן. "בלי זה התושבים לא יחזרו. מסתמן שלמדינה יש דילמה בעניין הזה. צה"ל והממשלה במבוך גדול מאוד".