זה כבר חמש שנים שכל דרוזי מסתובב עם פצע פתוח בלב באשר ליחסיו עם השלטון בישראל והחוק במדינה. מאז אותו יום אומלל בו נחקק חוק הלאום, החברה הדרוזית לא רק מרגישה מופלית, היא יודעת שזו אפליה המעוגנת בחוק יסוד הקובע, תוך דריסה ברורה של כל מי שאינו יהודי, שיש ציבור שהוא עליון במדינה, ויש את האחרים. זה כבר מעל לחמש שנים שאנו שומעים מכל הקשת הפוליטית התחייבות לתקן את האפליה הזו - מהצעות למחוק אותה כליל, עד להוסיף מעמד מיוחד לעדה הדרוזית ויצירת חוקים ייעודיים. סלמאן, עלים, ג'ואד, דניאל, ג'מאל, סופיאן ועדי מסרו את נפשם במלחמה האחרונה מבלי שהגיע התיקון המיוחל. הם הצטרפו לעשרות אחינו שנהרגו בהגנה על המדינה תוך ידיעה ברורה שהמדינה וקברניטיה מתעלמים מהם ורואים אותם כפחותים.
האמת היא ששָׂבַעְנו. שבענו מהבטחות סרק של פוליטיקאים. שבענו מהספדים מרגשים ואמירות כמו "ברית דמים". מערכת היחסים בין מדינת ישראל לעדה הדרוזית היא ייחודית, את גורלנו קשרנו יחד, בטוב וברע, ואנו רואים את עצמנו כאזרחי מופת ומלאי גאווה של מדינת ישראל. אבל, זו תהיה אשליה לחשוב שכשם שאנו רואים את חלקנו במדינה, כך גם המדינה רואה אותנו. עשורים רבים של אפליה ממוסדת שלא השאירה מקום לספק
לצערי, לא מדובר רק בפוליטיקאים, אלא בתפיסה רווחת בציבור שאנחנו, העדה הדרוזית, היא נספחת בחברה הישראלית ולא חלק ממנה. כך לדוגמה אתר החדשות הפופולרי Ynet בחר לכתוב על מדליסטית הכסף בקיקבוקס, מוניה הינו, שהיא "סגנית אלופת העולם הדרוזית שהניפה את דגל ישראל", לא חלילה ישראלית. הדרוזית, כאילו היינו לחלק נפרד מהחברה. אל לנו לטעות כי מדובר באתר חדשות אחד, אלא בתופעה עמוקה הדורשת טיפול מהשורש.
עבורנו, חוק הלאום הוא חותמת רשמית של המדינה המאשרת שנים של אפליה תכנונית ותקציבית. שיאה של האפליה הזו מורגש בכל משפחה דרוזית המוצאת את עצמה נאבקת במחסור החמור בהיתרי בנייה, והיעדר תכנון קרקע. סוגיה שמבקר המדינה, מתניה אנגלמן, נדרש אליה בחודש שעבר בסיור במועצות הדרוזיות אותו סיכם בכך שאמר "האפליה כלפי העדה הדרוזית חייבת להיפסק. על ראש הממשלה, שר הפנים, שר האוצר וכל שרי ממשלת ישראל לפעול לתיקון העוולות כלפי העדה הדרוזית במיידי, ולהביא לידי ביטוי את תרומתם לביטחון ישראל".
אני מסכים עם כבוד מבקר המדינה, האפליה חייבת להיפסק, אבל לא רק בגלל תרומתנו לביטחון ישראל, אלא בזכות היותנו שותפים מלאים לחיים בישראל. בכלכלה, בתיירות, בספורט, באקדמיה, בתרבות וכן, גם בביטחון. מעל לכל אלה, מנהיגינו הדתיים מהווים מזה עשורים נקודת אור ומתינות דתית, מנהיגות דתית הרואה באומץ את שותפות גורלנו. בכל פינה של החיים בישראל אנו שותפים מלאים, וראויים ליחס ככאלה.
עבור גיבורי העדה הדרוזית ששילמו בחייהם למען המדינה, שום דבר כבר לא ישנה. שום דבר לא ישנה את העובדה שחוקי המדינה מודים שאולי יש ברית דמים, אך אין "ברית חיים", וזו הברית אותה אנו מבקשים. איננו רוצים לקבל יחס מועדף כאשר בנינו מתים בשדה הקרב. אנו מעוניינים לקבל יחס שווה ושאינו מפלה בשגרה, מעוניינים לפתח את בתינו ממש כמו שמעוניינים לעשות זאת באלעד, בעופרה ובתל אביב. אנו מעוניינים לקבל יחס שווה בשגרה כשאנו מחנכים את ילדינו. אנו זכאים ליחס השווה הזה ושבענו מהבטחות סרק.
לא נעלמו מעינינו מיליוני ישראלים המצטרפים לדרישתנו לבטל את חוק הלאום. מיליוני האזרחים אלה, רואים אותנו כשווים, והם יודעים שלחוק הלאום אין משמעות מעשית עבור היהודים, אבל הוא פוגע פגיעה עמוקה דווקא בדרוזים אשר רואים במדינת ישראל את ביתם ובחברה הישראלית את משפחתם המורחבת. הסלוגן שרץ במדיה החברתית - "אני מתבייש בחוק הלאום", מבטא בעיני את התחושה הראויה. זהו חוק מביש, לא בגלל מה שכתוב בו, אלא בעיקר מה שלא כתוב בו, שוויון. ואת זה, אנו הדרוזים מרגישים יום יום.
עכשיו, במקביל לתותחים הרועמים, וכשכל עם ישראל נמצא שכם אל שכם בשדה הקרב, עכשיו זה הזמן להתחיל בשינוי. שינוי בשיח ובהבנה כי חיינו שזורים אלה באלה, מעבר מהבטחות סרק למעשים בפועל, ממש כמו שעושה בימים אלה שר הפנים משה ארבל, שבתוך חודש הניע תהליכים המחכים עשורים. עכשיו זה הזמן לדבר על השינוי הנחוץ, בכל תחומי החיים ומעל לכל, על ביטולו של חוק הלאום המהווה אבן על ליבו של כל דרוזי. למען בנותינו ובנינו, למען גיבורינו בשדה הקרב, למען חללינו ולמען העתיד המשותף, עכשיו זה הזמן.
הכותב הוא ד"ר אמיר ח'ניפס, יו"ר המרכז הישראלי-הדרוזי, ומייסד התנועה הדרוזית לדמוקרטיה ושוויון.