כל אדם בישראל לא רצה לחוות את הרגע שהופך לסיוט הגרוע מכל שבו נפתחת הדלת לאחר דפיקה ומאחורי הדלת עומדים לובשי מדים מול ההורים או בני זוג של חיילים ומגלים שחייהם לעולם לא ישובו לקדמותם. תפקידם של מודיעי הנפגעים, שמוסרים את ההודעה הקשה מנשוא, ושל קציני הנפגעים שמלווים את המשפחה לאחר ההודעה מורכב מאוד. שיחה עמם שופכת אור על על תפקידם של האנשים שמביאים עמם את הבשורה המרה מכל.
"הדברים הם מאוד סדורים", מסבירה סרן במילואים ענבל על רגע הודעת נפילת החייל בריאיון לוואלה!. "אנחנו מקבלים נוסח של הודעה ובלעדיו אנחנו לא יכולים להיכנס לבית. יש את הרגע הזה שאת עומדת מול הדלת ואני יודעת שמכאן ואילך, החיים של המשפחה הזאת הולכים להשתנות. הם לעולם לא יהיו אותו הדבר". ענבל תיארה כיצד רגע לפני שהיא דופקת, היא עוצרת להתפלל בלבה. "יש מאחוריי הודעת תורת לחימה של ממש בנוגע לאיך מוסרים את הבשורה וכמה היא צריכה להיות מדויקת. אם אני מרגישה לא בנוח עם הנוסח, אז אני צריכה לוודא אותו שוב מול חמ"ל הנפגעים. אוודא עם כל חברי הצוות שאיתי שהם בסדר ורק אז אני אדפוק על הדלת".
רס"ן במיל' ענבל, בת 46 מהיישוב בית לחם הגלילית, היא אם לשלוש בנות. למרות שכיום היא גרה בעמק יזרעאל, היא נולדה ובילתה את שנות ילדותה בקיבוץ בארי שבעוטף עזה, מקום שעדיין מסמל בית עבורה. כשהייתה בת 12, היא איבדה את אביה שנהרג. זה היה אירוע מכונן שעוד ישפיע על רצונה לשרת כמודיעת נפגעים. "הרגשתי שיש לי את היכולת הזאת להיות נוכחת בתוך מקום כזה של משפחה ולהביא את החוסן שלי, להביא את הידיעה שיכול להיות בסדר ושיש חיים גם אחרי המוות והם יכולים להיות חיים טובים", היא סיפרה. אמה ואחיה של ענבל עדיין מתגוררים בקיבוץ ופונו ממנו לאחר מתקפת הטרור ב-7 באוקטובר. כאשר היא לא לובשת מדי צבא בתפקיד מודיעת נפגעים, תפקיד שהיא ממלאת בשמונה השנים האחרונות, היא מנהלת חמישה גני ילדים.
"בהתחלה כשדיברתי עם אנשים שאני רוצה להיות מודיעת נפגעים, כולם הרימו גבה על זה", שיתפה ענבל שבימים אלו עובדת מסביב השעון בתפקיד החשוב והמאתגר. "כשאני יוצאת מהבית על מדים, אנשים מסיטים את המבט, הם יודעים מה אני עושה בצבא. המלחמה עשתה את זה אפילו יותר קשה. זה ממש טריגר עבור אנשים".
חוליית מודיעי נפגעים מורכבת משלושה חיילים, שלפני הגעתם הם מקבלים מידע על העץ המשפחתי של החייל והאם יש לו קרובים בשירות צבאי או מילואים. לכל אחד בחולייה יש את התפקיד שלו. כך לדוגמה\ אחד עשוי לדווח לחמ"ל ואחד להיות אחראי לשמור על קשר עין עם הילדים בבית המשפחה. המודיעים הם לאו דווקא עוסקים במקצועות טיפוליים בחייהם הפרטיים ובחרו להתנדב לכך במסגרת שירות המילואים. לאחר שהתקבלו לתפקיד, הם עוברים הכשרה הכוללת קורס על הפסיכולוגיה של אובדן ושכול ובימי שגרה הם תופסים כוננות אחת לכמה חודשים, במהלכה הם חיים את חייהם ומסתובבים עם מדי א' בהישג יד, שכן הם יודעים שבכל רגע עשויים להקפיץ אותם למסור את ההודעה המרה למשפחה בגזרתם.
"כשנפתחת הדלת, זה רגע שרואים איך הכול נקרע", משתפת ענבל בעצב. "אני מתקשה להסביר את זה אבל זה ממש נורא. רק מלדבר על זה אני מרגישה את הכובד. את מודיעה להורים או לבת זוג את הדבר הנורא הזה ואז הם נדרשים לענות על שאלות רבות. אני צריכה לשאול אותם אם יש עוד אנשים להודיע להם. האם יש בן זוג? סבא וסבתא? אחים? אתם רוצים שאני אודיע להם? אתם מעדיפים בעצמכם? והם צריכים להיות מספיק מרוכזים ואני צריכה להיות מספיק מרוכזת עבורם".
כשהתפקיד מתנגש עם החיים האישיים
את הבוקר של 7 באוקטובר היא החלה כשהיא לא בכוננות. בשעה 06:30 בבוקר, מיד עם פריצת מחבלי חמאס וירי הרקטות המסיבי, אחיה כתב הודעה בקבוצה המשפחתית שיש חדירת מחבלים לקיבוץ בארי. בזמן שהיא הסתכלה על חלום הבלהות שהופיע מולה על מסך הטלוויזיה, היא החלה לגהץ את המדים כי חשה את מה שהולך להגיע. במקביל, היא עקבה אחר ההודעות המצמררות של המשפחה, שכתבה על רעשי הירי וכיצד ניסו לפרוץ את דלת הממ"ד עם גרזן.
ענבל הוקפצה בשעות הצהריים כבר למילואים, אך מפקדיה הבהירו לה שבשל המצב, היא לא יכולה לתפקד. רק לאחר שבני משפחתה פונו מהקיבוץ, היא הייתה יכולה לחזור לתפקידה. בתחילה היא הייתה בצוות שמתלווה בבתי העלמין וחזרה כעבור שבועיים לתפקידה כמודיעת נפגעים. "גדלנו יחד", סיפרה ענבל על חבריה שנרצחו ונחטפו מיישובי העוטף.
"הייתי איתם בבית ספר, אלו אנשים שרקדתי איתם בפאב האזורי, זה משהו שמלווה כל צעד ושעל. חלק מהאחריות שלי זה לדעת את הגבול של מה שאני יכולה לעשות. אני הייתי צריכה ב-7 באוקטובר לשאול את עצמי אם אני מסוגלת, אבל זה היה פשוט כל כך מטורף. הילדות שלי נמצאות עם אבא שלהן ואני הייתי חוזרת אליהם מהמילואים כדי לייצר את היציבות הזו שדרושה. הייתי צריכה לדעת שיש להן בסיס אחרי שאיבדו את בארי שהוא בית גם עבורן. היינו צריכים רגע ברמה המשפחתית לעשות איזשהו איפוס ולייצר יציבות וזה נתן לי באמת לעשות את המשימה שלי בלב ובראש שקט".
תפקיד מודיע הנפגעים מזוהה עם הרגע שבו הם דופקים על הדלת, אך זהו רק תחילתו של התהליך. "אנחנו מלווים משפחות מרגע מסירת ההודעה ועד סוף השבעה", מגוללת הקצינה במילואים את התהליך. "במהלך השבעה גם מתזכרים את המשפחה שיהיה רגע שבו ניפרד ואז קצינת נפגעים תיכנס לתמונה ותלווה אותם. מתחברים למשפחות, אבל בסוף השבעה אנחנו אומרים שזה הזמן להתחיל לצמוח. אסור לשמור איתם על קשר לאחר מכן כי אנחנו 'הטריגר' לאותו רגע".
הולכים יד ביד
לאחר שמודיעי הנפגעים מבשרים את בשורת איוב, משפחות רבות נואשות לקבל פרטים על התקרית שבה נהרג יקירם. "אני לא אשת מלחמה. על התקריות מגיעים תמיד מפקדים להסביר ואחר כך התחקירים הצבאיים", הסבירה ענבל שהוסיפה כי אם נוצר מצב שבו עליה לבשר למשפחה שהיא מכירה מחייה האישיים, נבצר ממנה למסור את ההודעה. "אנחנו צריכים לשמור על עצמנו וגם על המשפחות עצמן".
לא מעט מקרים מסתיימים בתגובות זועמות מצד המשפחות השכולות מתוך הכאב הנורא. "אם משפחה תבקש שאני אצא החוצה, אז אני אצא. זה רגע נורא אינטימי ואני אדם זר. עד סוף השבעה, מערכות היחסים נבנות. הפרידות הן תמיד מאוד מחבקות ואומרים תודה. כמה זה הזוי שאומרים לי תודה. הבאתי את הדבר הכי נורא לפתחם. אני אומרת תודה למשפחות על זה שהם פתחו את הלב והביאו את עצמם".
משם המשימה עוברת לקציני הנפגעים. "אנחנו מלוות את המשפחה עם המפקדים בחזית אחד יד ביד", סיפרה סרן תמר, בת 24 מרעננה, קצינת נפגעים של פיקוד העורף. "כמובן שאנחנו מבקרות את המשפחות ושומרות איתן על קשר, אבל אנחנו לא מחליפות את המפקד. גם אם מעלים לנו שאלה בנוגע לתקרית שבה נהרג בנם, התשובה שאנחנו מחזירות תגיע רק אחרי שיחה עם המפקד ולפעמים בשיתוף פעולה איתו. אנחנו רוצים שהליווי שלנו יותאם כמה שיותר לפי הרצון והנכונות של המשפחה".
עם פרוץ המלחמה, סרן תמר התמודדה פעם ראשונה עם אירועים של נפגעים וחללים. "זה חד משמעית אירוע אחר לחלוטין מכל מה שחשבתי שיהיה לי אי פעם כקצינת נפגעים", אמרה תמר. "האירוע עכשיו שונה, כי אתה בעצם פוגש את המשפחה ברגע הראשון בו זה קרה, ברגע שנכנסים לתוך עולם השכול שעוד חדש להם והמשפחה לא הכירה לפני. זה משהו שאני לא חוויתי בעולם ובטח שלא בכמות כזאת".
ענבל טוענת שהמשימה שמוטלת עליה לא הופכת לקלה יותר ככל שמצטבר, בצער גדול, הניסיון רב. "אסור שיהיה קל. אתה לא יכול להיות קהה לזה, פשוט אסור, אבל כן יש חוסן. אנחנו המודיעים נמצאים בבתים שעות ביחד וזה מביא לנו הרבה כוח. יש דברים שאני יכולה להגיד ולדבר עליהם רק עם מודיעים אחרים ולא אגיד אותם לאף אחד אחר בעולם. יש גם הומור ובטח שגם ציניות, זה חלק מהחוסן. משפחה הולכת איתי ואני מתפללת בשבילן לצמיחה".
על השאלה מה מחזיק אותה להמשיך ללוות משפחות שכולות, סרן תמר השיבה שיש משפטים שהיא ממשיכה להגיד לעצמה בראש. "אחד מהם זה 'מי אני לידם?' כל פעם שהקושי עולה לי אני מעלה את המשפט הזה. מה שבראש שלי זה המשפחות ואיך אני מחבקת אותם ואיך אני תומכת בהם כמה שאני יכולה. אבל כשאני מסיימת את היום ואני מורידה מדים אני מתחילה לחשוב איך 'משחיזים את הסכין', כלומר איך אני עכשיו דואגת לעצמי ועושה דברים שאני אוהבת בשביל שהנפש שלי תהיה מספיק חזקה בשביל המשפחות. אנחנו בתקופה שקשה לנו לחשוב על עצמנו ובעיקר חושבים עליהם".
ענבל מסכמת את השיחה במסר כמה חשוב להמשיך בתפקיד, שנחשב לקשה מכולם. "אין מודיע שלא שואל את עצמו במהלך השבוע הזה למה אני עושה את זה לעצמי? וזה טוב וזה חשוב לשאול את השאלה הזאת וזה חשוב אחר כך להיזכר בתשובה. זה לא רק שמישהו צריך לעשות את זה ואם מישהו צריך אז שיהיה אני, אני גם מקבלת מהתפקיד הזה המון", היא קובעת. "אני חושבת שאני בן אדם חזק יותר בזכות התפקיד, שלמדתי המון ברמה המקצועית. למדתי ברמה האישית עליי ועל הכוחות שלי, אני חושבת זה עוזר לי להתמודד עם החיים שלי הפרטיים יותר טוב. אני מאמינה שזה זורע איזשהו זרע של תקווה ואופטימיות ואני חושבת שזה יכול לשנות מהלך חיים".