המלחמה בעזה פוגעת באנשים המוחלשים ביותר בחברה שהמציאות שלהם לא מתווכת לציבור. ההחלטות השרירותיות של משרדי הממשלה - הן אלה שפוגעות באנשים השקופים, שלא מקבלים הכרה, ובו זמנית מחזיקים על גבם את העורף.
א', תושבת הדרום, פונתה בתחילת המלחמה למלון במרכז הארץ יחד עם כל תושבי העיר בה היא מתגוררת. באותו המלון בדיוק נמצא גם בן זוגה לשעבר, שפונה אף הוא, ונעצר בעברו בשל מקרה אלימות קשה כלפיה. לבן זוגה האלים יש צו הרחקה מא', אך היא רואה אותו מידי יום בבית המלון.
"לא ידעתי ששובצנו לאותו המלון, לפתע באחד הימים אני רואה אותו יושב בלובי", מתארת א' לוואלה!. "כל הגוף שלי רעד ולא ידעתי מה לעשות. מאז, הוא ישב מידי יום בלובי במשך שעות והרגשתי שהוא מחכה לי. לא חשוב באיזו שעה היינו מגיעים לחדר אוכל - הוא היה שם. הרגשתי שאין מי שיגן עליי מפניו, אבל גם הרגשתי שאין לי זכות להתלונן כשכולם עוד מחפשים את הקרובים שלהם שנעדרים או חטופים".
לאחר כמה ימים בהם א' הרגישה מאוימת, היא פנתה לקב"ט המלון וביקשה את עזרתו: "הוא היה מאוד נחמד והלך לברר מה קורה איתו. בן זוגי לשעבר אמר לו שהוא אינו מפר את הצו והוא נמצא כמעט תמיד במרחק שנקבע ושאנחנו לא משובצים באותה הקומה, אז הכול בסדר ואני סתם פרנואידית. הוא שיחק אותה תמים ואמר שזכותו להיות בחדר האוכל או בלובי. הקב"ט חזר אליי ואמר שאין לו הרבה מה לעשות ושאני יכולה לפנות למשטרה. הרגשתי שכולם עסוקים ושאני אולי הקטנונית פה שלא רואה שיש מצב חירום בכל המדינה".
השיבוץ למלונות נעשה דרך משרד התיירות, כך שלא הייתה מחשבה על נושאי רווחה או אלימות במשפחה. א' התעקשה וביקשה את עזרת העובדת הסוציאלית הקבועה שלה. "אזרתי אומץ להתלונן רק אחרי שהבנתי שגם המקרה שלי צריך טיפול. העובדת הסוציאלית שלי טיפלה בזה מיד ואמרה שיעבירו אותו למלון אחר, אבל הוא לא הסכים להתפנות. אלו היו ימים מפחידים במיוחד כשהוא הבין שאני זו שביקשתי להעביר אותו והרגשתי לא מוגנת כלל".
הסיוטים שליוו את ליליה מימי השואה - חזרו
גם ליליה לאה, ניצולת שואה מקיבוץ כברי בצפון עוברת תקופה קשה במיוחד. הקיבוץ לא פונה ובשלושת החודשים האחרונים חזרו לה הסיוטים שליוו אותה במשך שנים מהשואה. היא אוכלת מעט מאוד, ולעיתים שותה רק את המים של המרק, כמו בימי המלחמה לפני 80 שנה.
"נולדתי למלחמות אז אני יודעת מה זה בומים", אמרה ליליה, ילידת אודסה. "אז גם עכשיו אני שומעת את הבומים ומנסה לא לפחד. אני גם לא יכולה להתפנות כי אני עיוורת ומכירה את הבית שלי. איך אעבור מכאן פתאום למקום אחר? אני כבר זקנה, ולהתפנות לכמה חודשים זו בעיה גדולה עבורי".
ליליה, סבתא לארבעה נכדים שמשרתים בצבא, ואחד מהם אף נמצא כעת ברצועת עזה: "כולם מכנים את התקופה הזאת שואה. אני לא מרגישה סכנה קיומית כמו אז, אבל אני מפחדת על הנכדים. בתקופות של פחד אני ממעטת לאכול. אני מנסה לא לשמוע את שמות הנופלים, ובטח לא לבכות על כל שם - אבל זה קשה לי. גדלתי בלי סבים וסבתות, ועכשיו אני סבתא בעצמי שמרגישה קושי כבד על כל חלל שלנו".
מעיין, אמא לארבעה ילדים מהמרכז, שבעלה משרת במילואים חווה תקופה לא קלה. לפני המלחמה, משפחתה נחשבה לחלק ממעמד הביניים עם שני הורים עובדים. כשפרצה המלחמה, הכול התהפך לאחר שבעלה גויס למילואים. מעיין לא מרגישה מוערכת על ידי המדינה, ואף פוטרה מעבודתה בשירות הציבורי בשל אי זמינות, לטענת מעסיקיה.
"בעלי גויס בבוקר ה-7 באוקטובר, גייס את החיילים שלו ויצא לדרום", מתארת מעיין בגאווה. "בתחילת המלחמה, הילדים שלי היו ללא מסגרת וביקשתי שיתחשבו בי, ויאשרו לי לעבוד מהבית. בשבועיים הראשונים אישרו לי לעבוד מהבית, אולם בשבוע השלישי הכול התהפך וביקשו שאחזור לעבוד מהמשרד, למרות שכל המשימות שלי בוצעו ב100%".
מעיין מספרת כיצד השפעות המלחמה החלו לחלחל גם לתוך ביתה. "אחרי שהמסגרות חזרו נשארתי לנהל את הבית לבד כי בעלי לא חזר. הילד בן ה-11 התחיל להרטיב במיטה, והתחיל לחוות התקפי חרדה בשל האזעקות. התמודדות חדשה וקשה, והכול לבד. יחד עם זאת, ההספק שלי בעבודה שלי לא נפגע, המשכתי לעבוד מאוחר בלילה אחרי שהשכבתי את הילדים, לשלוח מיילים ודוחות ולקדם את כל המשימות".
"אחרי חודש וחצי פניתי לממונים עלי ואמרתי להם שהיחס תובעני ולא מכבד. הופתעתי מהיחס כי לפני המלחמה הייתי מוערכת מאוד במשרד, קיבלתי חיזוקים ופידבקים מצד המנהלים שלי", מספרת מעיין.
אחרי השיחה הזו, הממונה הישירה של מעיין התקשרה אליה והודיעה לה שהחוזה שלה לא יוארך אחרי סוף החודש וכי היא למעשה מפוטרת.
על פי סקר של מכון המחקר "מאגר מוחות" ופורום נשות המילואימניקים, 8% מנשות המילואימניקים פוטרו או הוצאו לחל"ת, כאשר 40% מתוך סך הפניות המתקבלות בפורום הן על רקע של הרעת תנאים בעבודה, הוצאה לחל"ת ופיטורים.
"הפכתי לאם חד-הורית ברגע, לילדים עם קשיים שלא היו קודם שמתגעגעים לאבא שלהם ולאמא שדואגת לו. עבדתי בשירות המדינה - יד אחת של המדינה שולחת את בעלי למלחמה ויד שנייה מפטרת אותי", מסכמת מעיין.