בעיתון האמריקני "ניו יורק טיימס" פורסמו היום (שלישי) דבריה של רותי מונדר, השבויה לשעבר שנחטפה לעזה באירועי הטרור של 7 באוקטובר, ושהתה בשבי 49 ימים. "את רוב זמני ביליתי נעולה בחדר קטן בקומה השנייה של בית חולים", סיפרה, תוך שחזור התקופה בצל התופת.
"השובה שלי, שנקרא מוחמד, קרא לעצמו חייל של חמאס, אך לא נראה כמו חייל. נשמרתי בניגוד לרצוני על ידי שומר בבגדים אזרחיים במתקן אזרחי", סיפרה רותי, ששהותה כחטופה בבית החולים שבחאן יונס לא היה הביקור הראשון שלה בעיר העזתית.
"הפעם הראשונה שלי בעזה הייתה ב-1967", סיפרה. "עד למלחמה באותה שנה, עזה הייתה מקום שדאגנו ממנו, אבל לא ידענו הרבה על העזתים עצמם. האזור, שהיה אז בשליטת מצרים, היה ממש מעבר לאופק והיווה איום של חדירות מצד פדאיון ושל פלישת צבאות ערב. הוא הטיל צל על ניר עוז ויתר הקיבוצים סביבנו. אולם, זמן קצר לאחר מכן, מצאתי את עצמי על גבו של טרקטור עם כמה מחבריי לקיבוץ, חוצים את הגבול הבלתי נראה בדרכנו לחופיה היפיפיים של חאן יונס. בדרכנו חזור, עברנו דרך רפיח לאסוף פיתות כצידה לדרך הביתה", הוסיפה רותי.
רותי סיפרה על חווייתה הטובה מהביקור הקודם, לפני כ-50 שנה. "יש לי זיכרונות שמחים מאותו יום, ובשנים שחלפו הקשרים שלי עם העזתים צמחו", הוסיפה מונדר, שכמו רבים מקיבוצי העוטף, פיתחה קשרים אישיים עם אנשים עזתיים, עד לאירועי הטרור הרצחניים ששינו את המציאות הזאת עבורה, ככל הנראה לעד. "הכרתי אנשי עסקים עזתיים שסחרו עם גיסי בבאר שבע והתארחו בביתי שבניר עוז. ישבתי לצידם בפקקים במסעות סוף השבוע לתל-אביב. לזמן מה, אפשר היה לדמיין שנועדנו לחיות ביחד".
"ב-7 באוקטובר, חמושים רעולי פנים של חמאס פרצו למקלט בתוך ביתי וחטפו אותי, את בתי, קרן, והנכד שלי, אוהד. בעלי, אברהם, הודח בניסיון למנוע מהגברים הצועקים להיכנס לחדר הכספת ונלקח בנפרד מאיתנו. הוא עדיין בשבי, מצבו לא ידוע. חמאס גם הרג את בני רועי כשניסה להגן על ניר עוז. מאוחר יותר באותו יום חזרתי לחאן יונס, 56 שנים לאחר הטיול לחוף הים", סיפרה בכאב רותי.
לפעיל חמאס ששמר עליה בשבי, מוחמד, התייחסה מונדר בכתביה - באופן מעורר השראה. "אני מייחלת לעולם בו מוחמד יכול היה לבנות עסק משלו, לחיות בכבוד ולדבר באופן שוטף עם שכניו הישראלים ובכבוד הדדי. בעולם הזה, אני לא מאמינה שהוא היה מצטרף לארגון טרור ששלח אותו להשגיח על סבתא חטופה, שלא התכוונה להזיק לו".
"אחרי חמישים ימים כחטופה, עזבתי את חאן יונס ברכב של הצלב האדום, משוחררת יחד עם בתי ונכדי. עיני כוסו לאורך הדרך פנימה, אבל כעת יכולתי לראות את העיר שבגלל המלחמה, צל של המקום שזכרת מהיום שביליתי על החוף. הקיבוץ אליו חזרתי גם הפך לתל חורבות אחרי המתקפה של 7 באוקטובר. כל מה שבנינו יחד במשך למעלה מ-70 שנים - נחרב", שיתפה, והוסיפה: "אני לא מתיימרת לדעת מה יקרה בשנים הבאות. אני לא יודעת אם העזתים יבחרו לרכז את מאמציהם לבנות מחדש את חאן יונס ולא לשרוף את ניר עוז. אני לא יודעת אם משפחות צעירות ישובו לקיבוץ שלי ויקטפו פירות מהעצים. כל מה שאני מרוכזת בו הוא להשיב את בעלי הביתה".
"מה שאני כן יודעת זה שלא אסע לעזה פעם שלישית", טענה מונדר בתוקף. "אולי יום אחד הישראלים שוב יסעו לחוף הים בעזה או יארחו סוחרים עזתיים על קפה בביתם. אני מקווה ששני העמים שלנו יוכלו סוף סוף לחיות בשלום, זה לצד זה. ואני יודע שאם חמאס יישאר בשלטון, זה לעולם לא יקרה".