פעם חייל, תמיד חייל. רס"מ סולימאן ג'ואמיס, בדואי בן ה-94 מכפר זרזיר שבצפון, הוא "המילואימניק" המבוגר ביותר במדי צה"ל. בהם, מגוהצים כהלכה, בתוספת נשק על הכתק ודיסקית "יחד ננצח" על הצוואר - הוא מסייע למאמצי צה"ל עוד מהיום הראשון למלחמה, בלויאליות מופתית לשכניו ורוח חזקה של אמונה בניצחון.
"השכנים היהודים הם כמו בני הבית שלי. אני חייב לשמור עליהם כמו על הילדים שלי", מספר ג'ואמיס, , שבתחילת הלחימה גייס את כיתת הכוננות שלו לסיורים ביישובי הסביבה היהודים למטרות עיבוי אבטחתם, במטרה לאפשר לצה"ל את האורך הנשימה לו הוא זקוק בדרום הארץ. "יש לי כמה חיילים משוחררים, זה הכוח שלי. אנחנו עושים סיבובים בין היישובים לחזק להם את הביטחון. כואב לנו מאוד על מה שקרה. לחמתי בכל המלחמות, איבדנו חברים לידינו, אנחנו לא רוצים שיפסיקו את המלחמה לפני שישלימו את המשימה. איך נסביר את זה לחיילים שלנו? אצלי אין אחורה פנה, רק קדימה צעד".
עוד התייחס ג'ואמיס לאסלאם, אליו משתייכים גם מחבלי חמאס שביצעו את מעשי הטרור הרצחניים בפרוץ המלחמה. "חמאס הם מוסלמים, זה נכון, אבל הם מוסלמים קיצונים. המוסלמי לא הורג"' אמר. "אבל הם פתחו באש, הם עשו מנהרות, הם רצו לגמור על מדינת ישראל. אז הם ייסבלו. מה הם חושבים? מי שמתחיל במלחמה אנחנו נגמור אותו. אנחנו נילחם יחד, אנחנו לא נעזוב אותם ואנחנו נצליח. יש עוד מתחת לאדמה במנהרות וצריך לקבור אותם שם. שיידעו שאת החטופים שלנו הם יצטרכו להחזיר בטוב או ברע". הוא מוסיף, "הם עשו דברים שכשאני רואה אותם בטלוויזיה אני בוכה. אז צריך לגמור אותם. אי אפשר לעמוד בצד. צריך מלחמה עד הניצחון. לא נרים ידיים. נסראללה פתח באש, אז גם הוא יסבול. שווייה-שוואייה, לאט-לאט. אבל קודם כל הכי חשוב לנו עזה. צריך לנקות את עזה מלמעלה עד למטה. אנחנו שותפים בדם. הילדים שלנו שם. אז אנחנו נילחם ביחד, עד הניצחון".
בזרזיר, יישוב המורכב מחמישה שבטים בדואים שברחובו הראשי מתנוססים אין ספור דגלי ישראל, גם מול המסגד הגדול, מרגישים היטב את המאמץ המלחמתי. סולימאן "אבו מתעב" ג'ואמיס, מעריך שבשיא התקופה, לפני השחרורים להתרעננות, היו 130 מגויסים מהכפר בשירות מילואים פעיל. הוא עצמו אבא לשבעה בנים קרביים.
"כולם התגייסו, כולם ליחידות מובחרות, כולם לוחמים, כולם קצינים", הוא מדגיש. "יש לי כ-35 נכדים והם הולכים בעקבות הבנים". את "האוהל הבדואי" שמאחורי המסעדה המשפחתית "טאבון פאטמה", על שם אשתו המנוחה, אם השושלת המפוארת, הוא מקדיש יחד עם הבנים לפעילות גיוס בדואים ובני מיעוטים אחרים לצה"ל. "היית שותף במשך שנים באחת השליחויות המרכזיות של דורנו, טיפוח רוחו, הגברת עוצמתו והאדרת כוחו של צבא הגנה לישראל", נכתב על מגילת הקלף שהוענקה לו בעת שחרורו מקבע. ובעזרת צאצאיו הוא ממשיך בכך עד היום.
אחד מבניו הוא ממקימי המכינה הקדם-צבאית הבדואית הראשונה מסוגה. "זה שלושים שנה שאנחנו מחברים את הנוער שלנו לצה"ל", הוא מסביר, "הם באים לאוהל הבדואי והם רואים את הגאווה שלנו במסורת הבדואית והמסורת שלנו לשרת בצה"ל". הוא מבקש להדגיש, "אנחנו ממייסדי המדינה. זו מדינה צעירה, רק בת 75. כל אחד מאיתנו עשה מהלכים, גם בטחונים-צבאיים וגם אזרחיים-חברתיים, וגם מה שמחבר ביניהם, פעילויות שנחרטו בדברי ימי המדינה. כל מי שאיתנו שתומך במדינת ישראל - אני אכבד אותו. נוצרי, דרוזי, מוסלמי. מדינת ישראל היא מדינה קטנה וצריך לשמור עליה. אנחנו נילחם על זה עד הסוף, והמדינה תחזור להיות מה שהייתה. גן עדן פה".
את תאריך הלידה המדויק שלו בתקופת המנדט הבריטי, איש אינו יודע. אולם, ג'ואמיס סבור שנולד בשנת 1930, כשעם קום המדינה, היה מראשוני הבדואים שהתגייסו לצה"ל. "הייתי גשש, כשלאחר מכן שירתתי עם עמוס ירקוני (עבד אלמג'יד אלמזאריב, י.א.) בסיירת שקד, ובמלחמת ההתשה הייתי גשש אוויר. ישבתי בצוות מסוק עם טייס ונווט, היינו טסים מעל קו ברלב והייתי מראה להם איפה יש עקבות חשודים, למשל איפה הניחו מוקש. מדווח להם, והם היו מדווחים לפני שכוחותינו יעלו עליו", סיפר על השירות המשמעותי.
את התקופה בחברת אריק שרון, עמו שירת, סיפר כי חיבב מאוד. "הוא היה קשוב ללוחמים - מה שביקשו היה נותן, הייתה שם תקופה קשה אבל יפה, אהבתי אותה. לעמדות של חיילים היינו לפעמים יכולים להכניס אוכל ואספקה, רק בלילה ורק על גמלים. הייתי מנווט אותם", מספר ג'ואמיס בעת הקשה הזו, על מדים, מתנדב מטעם עצמו, שלמעשה ממשיך לנווט את בני השבט, הכפר, הישוב והחברה הבדואית עד היום.