גם כוחות הסיוע צריכים לפעמים תדלוק

מדינת ישראל, שגם בימים שטרום המלחמה הנוכחית חוותה על בשרה לא מעט אירועים ותקופות של מתח, מחזיקה בלא מעט גופים ונכסים אנושיים שיודעים לתת מענה בזמן אמת גם לקשים שבמקרים. ועדיין, אירועי 7 באוקטובר 2023 הפכו רבים מהם לכאלו הזקוקים בעצמם לסיוע מסוג כזה או אחר. כמה מהם מצאו בחודשים האחרונים שותפה עוצמתית ומפתיעה, בדמותה של קבוצת בזן.

קבוצת בזן, מפעלי בתי הזיקוק וכרמל אולפינים היושבים במפרץ חיפה, הינה אחת מהחברות המשמעותיות בתעשייה הישראלית, בתחום האנרגיה ובכלל. בזן התגייסה מאז פרוץ המלחמה בשלוש חזיתות עיקריות - שמירה על הרציפות האנרגטית במשק, אספקת מוצרי גלם לכ־320 מפעלים בתחום הפלסטיקה, ותמיכה משמעותית בעורף הישראלי.

עם פרוץ המלחמה הגדילה הקבוצה את תקציב התרומות ל־30 מיליון שקלים, והיא פועלת מהיום הראשון בסיוע רחב היקף במספר תחומים: סיוע מיידי בתמיכה בחיילי צה"ל, סיוע בפינוי תושבים ותמיכה בעמותות המתמחות בטיפול נפשי. הפעילות נעשית בשיתוף ועדי העובדים, והקבוצה מעודדת התנדבות עובדים בנושאים שונים בכל חלקי המדינה.

הגופים שקיבלו מענה מהחברה בימיה הראשונים של המלחמה הופתעו והרגישו שמקור אנרגיה חדש ומשמעותי נוסף להם. שוחחנו עם כמה מהארגונים שחשים, אולי, שזוהי תחילתה של ידידות מופלאה.

"אני עד עכשיו לא מצליח לשכוח את השאגה שיצאה ממני במשרד ביום שבו קיבלתי את הטלפון מבזן", משחזר מנכ"ל זק"א דובי ויסנשטרן. "זה קרה שבוע אחרי פרוץ המלחמה. היינו עוד המומים מהמראות שנחשפנו אליהם ומכמות העבודה שעוד ניצבה מולנו. כבר בשלב זה ידעתי שרוקנתי את המחסנים שלנו לגמרי. ציוד שהיה אמור להספיק לנו שנים קדימה, התרוקן בארבעה ימים - וגם הוא לא הספיק. היינו בתוך תופת ממש. איסוף הגופות עוד היה בעיצומו - ובעוד אנשים שלנו רצים לשטח להתנדב, אני במצב שאין לי ציוד לתת להם. אני מדבר על סרבלי עבודה, כפפות, מסיכות, שקיות לאיסוף הגופות, פנסי ראש, אוהלים, גנרטורים, תיקי עזרה ראשונה ועוד. ונוסף על זה, אני חייב למגן את האנשים. יש תחמושת בשטח, האזור הוא אזור מלחמה - ואנחנו עוד בסיטואציה שהצבא עוד לא נכנס בכלל לרצועה. יש ירי, השטח עוד מסוכן, ולי אין שכפ"צים וקסדות".

בארגון העריכו באותם הרגעים את המחסור התקציבי במיליונים, והחלו לשגר בקשות עזרה לכל הכיוונים, אבל דבר לא הכין את ויסנשטרן, כך הוא מספר, לאותו הטלפון שבו התבשר שבזן החליטה להעביר לארגון תרומה של מיליון שקלים: "מעבר לכסף עצמו, שאפשר לי מיד להזמין עוד ציוד ועוד 150 שכפ"צים וקסדות, הייתה בשיחה הזאת נתינת כוח משמעותית. יש סיפור מפורסם על רבי עקיבא, שאמר לתלמידיו על אשתו 'שלי ושלכם - שלה הוא', על התמיכה שלה שאפשרה לו להפוך לרבי עקיבא. אז ככה אני הרגשתי לגבי בזן - שהעשייה שלי עכשיו, היא בעצם שלהם. אי אפשר לקחת את זה מהם".

ויסנשטרן מספר על מצבה הלא פשוט של זק"א לפני המלחמה, והתחושה שעבודת הקודש שהארגון עושה לא באמת מקבלת הכרה: "מהבחינה הזאת, אני חוויתי את בזן כחיבוק של ממש. זה היה מעבר לתרומה הכספית, זה היה רגע שבו הרגשתי פתאום שמישהו רואה אותנו. מישהו שמסתכל עלינו ויודע מה אנחנו עושים - ועצם הדבר הזה נותן כל כך הרבה כוח להמשך. כקהילה עסקית הם הראשונים שהתייצבו לצדנו בכזה כוח משמעותי. הם קיבלו החלטה מיידית, בלי להתמהמה ולדון ולחשוב, פשוט הריצו את ההחלטה והביעו אמון. בשבילי זה היה משהו שהפר את תחושת הלבד, ונתן לנו את הכוח לעשות ולרצות להמשיך לעשות גם הלאה".

מנהלת אגף תרבות נוער וספורט בעיריית אשקלון, דפנה עמירה ביטון, לא תכננה להחליף תפקיד, אבל הנסיבות הפכו אותה בשלושת החודשים האחרונים לאחראית חמ"ל נוער ומתנדבים באשקלון - תפקיד סוער ועמוס שמטרתו לשמר את רווחתם הפיזית והנפשית של אלפים מתושבי העיר שמצאה את עצמה בחזית המלחמה.

"זה קשה לדמיין, אבל העיר פשוט נסגרה", היא משחזרת. "אין חנויות, אין בנקים, אין מוסדות חינוך כמובן. כך שאנשים, ולאו דווקא ממשפחות רווחה, מצאו את עצמם במצבים של חוסר אונים. יכול להיות שיש להם יכולת כלכלית, אבל אין להם שום אפשרות לעשות איתה משהו. אין איפה לקנות שום דבר, אין בנקים להוציא כסף, כלום".

במצב הזה ניסתה העירייה לתת מענה לשלל צרכים של התושבים. "חילקנו 3,000 ארוחות חמות ביום", היא מספרת. "לנשות מילואימניקים שהיו תקועות בבית עם ילדים קטנים, לקשישים שנעזבו על ידי המטפלים שלהם שברחו מהארץ ועוד. אנשים שלא הייתה להם האפשרות לצאת מהבית ולקנות מצרכים. גם לילדים חילקנו ערכות צביעה ומשחקים, הבאנו חוגים ללובי של הבניינים כדי שילדים שלא יצאו מהבית שבועות - יוכלו להתאוורר ל־40 דקות. הרגשנו כמו עיר רפאים". הצורך של הילדים, המשפחות והקשישים היה מיידי, מספרת ביטון, אבל הסיוע הממשלתי לא הגיע עדיין בשלב זה.

"זה היה רגע שבו בזן, לצד גופים פילנתרופיים נוספים, עשה עבורנו משהו שהיינו זקוקים לו כל כך. הייתה להם הערנות והיכולת לבוא ולשאול מה הצורך, ולתת מענה שהוא מעכשיו לעכשיו", היא אומרת. "ככה, למשל, יכולנו לבוא אליהם עם בעיה של משפחות שבהן מישהו מבני הבית הוא בעל צרכים מיוחדים, והמשפחה זקוקה לפינוי מהעיר. מדובר כאמור על משפחות עם צרכים מיוחדים, משפחות ללא ממ"ד. בזן סייעו לנו עם זה באופן דרמטי ואפשרו לנו לתת מענה במהירות שבה היינו צריכים אותו. המדינה עוד הייתה בשוק בשלב הזה, לקח לה זמן להיכנס מתחת לאלונקה. אבל בזן אפשרו לנו להוציא את המשפחות האלה לבתי מלון ולדאוג לרווחתן".

נוסף על התמיכה הכספית והמענה המהיר, ביטון מזכירה שוב ושוב את העובדה שראשי החברה הגיעו לעיר לביקור סולידריות: "עצם העובדה שיו"ר דירקטוריון בזן, משה קפלינסקי, הגיע לפה עם הצוות שלו - רק לעצם ההגעה הייתה חשיבות. הם באו להיפגש עם ראש העיר והמנכ"ל, עשו סיבוב כדי לראות הכל, את הפגיעות, את העיר השוממה. הם הגיעו אלינו לחמ"ל וראו מה אנחנו עושים, איך אנחנו מחלקים את האוכל ומה אנחנו צריכים. זו הפגנת סולידריות שקשה להפחית מהחשיבות שלה".

הסולידריות הזאת, היא מעידה, נשמרת גם ביומיום: "כשמנהלת מבזן מתקשרת אליי ואומרת לי 'תחזיקו מעמד', כשיש אצלנו אזעקות, וזה בזמן שאני יודעת שהיא גרה בתל אביב וגם אצלה יש אזעקות, יש בזה משהו מחזק נורא. תחושה אמיתית של חיבור וסולידריות, ואי אפשר להמעיט בערכה".

ארגון נט"ל, המתמחה כבר 25 שנה במענה ומתן סיוע נפשי לנפגעי טראומות על רקע לאומי, מצא את עצמו בתחילת המלחמה מתמודד עם כמות פניות שלא ניתן לתאר. "בעצם קיבלנו מאז 7 באוקטובר כמות פניות שדומה לכמות של שנה שלמה", מספרת מנכ"לית הארגון אפרת שפרוט. "הביקוש לסיוע שאנחנו נותנים הוכפל פי שלושה ופי ארבעה, ומצאנו את עצמנו במצב של קושי לתת מענה להיקפים האלה".

ברגעים האלו, שבהם ניסה הארגון להתארגן באופן המיטבי ביותר, הגיעה אליו פנייה מפתיעה - מבזן. "לא הכרנו לפני", מספרת שפרוט, "אבל יו"ר בזן ביקש להכיר אותנו בישיבת זום וכך עשינו, וכבר במהלך אותה פגישה הוא הציע לנו תרומה נדיבה ממש לצורכי הטיפול בנפגעי האסון. כמובן שהתרומה הזאת שיפרה לאין ערוך את היכולות שלנו. הצלחנו להגדיל את מספר המטפלים שלנו מ־100 ל־300, בלי להתפשר על האיכות שלהם", מפרטת שפרוט. "הם כולם מטפלים מנוסים וברמה גבוהה - לא הורדנו את הסטנדרט. מספר המטופלים שלנו עלה, בהתאם, מ־300 ל־1,300, כשאנחנו מצליחים לאפשר מענה גם למעגלים רחוקים יותר של נפגעים, שבחלק מהמקרים פשוט נופלים בין הכיסאות, כיוון שהם לא נפגעים ישירים ולא מקבלים מיד סיוע מהמדינה".

בשגרה מפעיל הארגון קווי סיוע טלפוניים, מאפשר מענה קליני ארוך טווח, מסייע בשיקום תעסוקתי ועוד. בין השאר הוא תומך באופן משמעותי גם במטפלים הנאלצים להתמודד עם טראומות על רקע לאומי - כמו מתנדבי זק"א, קציני נפגעים, עובדים סוציאליים ואנשי חינוך, שנמצאים בעצמם במצוקה עקב הטיפול שלהם באחרים. נט"ל מאפשר להם תמיכה ומעניק להם סדנאות לשיפור החוסן כדי שיוכלו להמשיך בעבודתם.

שפרוט מספרת כי רק 20% מתקציב הארגון מגיע מתמיכה ממשלתית, ולכן הסיוע של בזן ושל אחרים הוא משמעותי כל כך: "יכולנו להרגיש את העדינות והכבוד שבהם הם ניגשים אלינו. מציעים את העזרה ומאפשרים לנו להחליט מה לעשות בה. בזן גם אימצו את קהילת קיבוץ נחל עוז, שנמצאת היום בקיבוץ משמר העמק, והם הביאו אותנו אל הקהילה כדי לשמוע מה דעתנו ואיך נוכל לסייע לה. יש פה מערכת יחסים שמושתתת על נדיבות, מהירות, פתיחות ומקצועיות - ועל זה מגיעה להם תודה עצומה".

1,500 עובדים מסורים של קבוצת בזן החליטו שרק ביחד נוכל לנצח, ומאז השבת השחורה שבה החלה מלחמת חרבות ברזל - לבם וידם בכל.

עובדי הקבוצה מתנדבים החל מהימים הראשונים של המלחמה בקשת רחבה של התנדבויות. החל מאבזור בתים למשפחות מפונים, קניית ציוד שטח לחיילים ועוד. עובדי הקבוצה גם הדליקו נר חנוכה עם הגדוד שהם מאמצים, "אריות הירדן", בירכו ושלחו איחולי החלמה לפצועים, והתפללו לשובם של כל החטופים ולזכר הנרצחים והנופלים.

עובדי הקבוצה התייצבו בכל חזית חברתית שנדרשה; אספו ציוד והגיעו לשטחי הכינוס של החיילים על מנת לספק להם בזמן אמת את הצרכים, הכינו ארוחות בשטח עבור החיילים, סיפקו מקלחות חמות לחיילים בשטח ודאגו לכל מחסור של מפונים במספר מוקדים.

ועדי העובדים ארגנו גם ימי קטיף כסיוע לחקלאים. משאית מימן נקי של בזן - שאינה מזהמת את הסביבה - נוסעת בכל כבישי הארץ מדרום לצפון מאז תחילת המלחמה, עמוסה בציוד חיוני שאותו היא מחלקת לעשרות יחידות צבאיות, כתרומה נוספת של החברה.