יש ביקורת שלא צריכה להדאיג את בנימין נתניהו, למשל כזאת שמשמיעים גיא פלג או אמנון אברמוביץ' במשדרי האקטואליה של ערוץ 12, או כזאת שנמתחת עליו מצד אלה שעד לשמחת תורה הפגינו נגד ההפיכה המשפטית שהוא מקדם.
במציאות שבה התרגל כל אחד מאתנו לחשוב האם הוא ר"בי או רל"בי, עוד בטרם נשפוט את הדברים לגופם, נדמה שמי שהאמין להם לפני ה-7 באוקטובר, מהנהן מול המסך בהסכמה גם היום, ולעומתו מי שכינה אותם "ערוצי התעלה", ישלטט את דרכו הלאה.
מי כן צריך להדאיג את נתניהו? מבקר כמו אלון דוידי למשל, ראש עיריית שדרות. דוידי פתח את הבוקר אצל ניב רסקין, כדי לדבר על רצונה של ממשלת ישראל להחזיר את תושבי עירו לבתיהם. דוידי מרגיש מרומה - ולא בפעם הראשונה.
בכעסו הוא מכנה את התכנית שרקחו ראש הממשלה, שר הביטחון ושר האוצר, שעיקרה מענקי "התיישבות מחדש" לכל מי שיבטיחו שהם מתפנים מרצון מבתי המלון ושבים לעירם.
האיש שנתן שלטון לנתניהו
יהיה מי שיאמר שנתניהו שומע לא מעט ביקורת על יחסה של ממשלתו לתושבי הדרום: מאוזלת היד שגילתה בשבועות הראשונים למלחמה ועד לניתוב כספים שנדרשים לשיקום חבל הארץ היפה והמוכה הזה, לעבר אוכלוסיות אחרות, מקורבות יותר.
העניין הוא שמי שמכיר קצת את ההיסטוריה של דוידי בפוליטיקה הארצית, מבין שהוא בדיוק האיש שצריך להדאיג את נתניהו.
נתחיל בזה שדוידי הוא החומר שממנו עשוי הבייס הימני-ליכודי-אמוני: הוא גדל בשכונה ד' בבאר שבע, היה חניך בבני עקיבא, למד בישיבה התיכונית בקרני שומרון וצמח להיות קצין ביחידה מובחרת. גם את פעילותו הציבורית הוא החל דרך הגרעין התורני בשדרות, התמודד על ראשות העיר, הפסיד - אך לא ויתר עד שזכה בה לבסוף, לפני עשר שנים.
כראש עיר צעיר הוביל דוידי קו של אפס הבלגה נוכח ירי קסאמים על עירו ועל הדרום, בשלהי מבצע "צוק איתן" הוא השתלח במילים בוטות בשר הביטחון דאז, בוגי יעלון, בגין המשך הירי על שדרות לאחר כניסת הפסקת האש לתוקפה.
עד כמה בוטה הייתה המתקפה ההיא? ובכן, דוידי עצמו התנצל בפני יעלון על דבריו. בדיעבד התברר כי הסגנון היה יכול להיות הוגן מעט יותר, אבל המהות לפיה חמאס הוא זה שיצא מנצח מהסבב ההוא, דווקא התבררה בדיעבד כנכונה עד כאב.
כל זה מסביר למה דוידי הוא איש שראש הממשלה צריך להות רגיש לביקורת מצידו, אבל לא רק המיתוג של דוידי כנציג אותנטי של הבייס הימני-ליכודי (הגם שזוהה עם מפלגות שניצבו מימין לליכוד) הוא שצריך להדאיג את נתניהו, אלא השפעתו הישירה על העובדה שהוא עדיין מכהן כאן כראש ממשלה, גם אחרי שבילה יותר משנה באופוזיציה.
דוידי, מאנשי "ימינה" היה המתנגד הראשי לנפתלי בנט מתוך מפלגתו, על רקע הקמתה של ממשלת השינוי. זה התחיל בכך שהחליט לפרוש מהרשימה ואפשר בכך את כניסתה לכנסת של עידית סילמן, מי שלימים גרמה לפירוק הקואליציה ונמשך לא רק בגינויים חריפים לבנט עצמו, כי אם בהגנה על הסטטוס הפרלמנטרי של ח"כ עמיחי שיקלי, עוד אחד שזכה מנתניהו לגמול על שאפשר את שובו לראשות הממשלה.
"תכנית מטומטמת"
דוידי ראוי לאוזן קשבת לא רק מפני שראה את הנולד, אלא בעיקר מפני שהוא רואה אותו גם כיום. מבחינה מהותית, הוא מסביר, אם צה"ל יתקפל מרצועת עזה, אפילו אם ימשיכו למכור לנו ביטויים יפים כמו "שליטה ביטחונית מלאה", לא ישוב הביטחון לדרום.
ייאמר מיד, עם כל הכבוד לדרישה הצודקת של דוידי, בשם תושבי עירו ותושבי הנגב המערבי לביטחון מלא, אין היום אף גורם במערכת הפוליטית שיכול להבטיח לו שכך יהיה: הימין הקיצוני, בצורת מי שהשתלט על השלד הבורסאי של מה שהייתה פעם מפלגתו, תובע התיישבות מחדש, ולמה ומי שנותרו מהשמאל הישראלי (נניח שיש כזה) יש תשובות שאחרי ה-7 באוקטובר נשמעות הזויות אפילו יותר משהיו לפניו.
לכן ההבדל הוא בין מי שאומרים לו את האמת לבין מי שמנסים לרכב על גבם השחוח של תושבי עירו לעבר הישג אלקטורלי: כשהוא מאזין לבני גנץ למשל, הוא אולי לא מקבל פתרון שמניח את דעתו, אבל הוא לפחות לא שומע שקרים והבטחות שווא שמנסות ליפות מציאות מורכבת.
לא מבטיחים לו 100% ביטחון כדרישתו, אבל לפחות מנסים ליצור מנגנון שאם יעבוד, יאפשר לעירו להתפתח ולשגשג, אפילו תחת קרבה (שתהיה תמיד מאיימת במידה מסוימת) אל גבול הרצועה.
לעומת זאת, כאשר הוא רואה כיצד נתניהו וממשלתו מטלטלת ערימה של מזומנים מול פניהם של תושבי עירו, חלקם זקוקים מאוד לכסף, הוא נעלב - ובצדק.
דוידי יודע טוב מכל אדם אחר בישראל שכל עוד חמאס שולט במדינת טרור שנמצאת קילומטר מביתו (לא כמטאפורה), הרי שגם אם ייקח לו זמן ללקק את פצעי המלחמה, הוא ישוב לעימות מול ישראל בכוחות מחודשים.
איך אפשר להחזיר משפחות למציאות שכזאת? איך אפשר לשלוח ילדים למוסדות חינוך שעלולים להוות, חלילה, יעד ישיר למתקפה הרצחנית הבאה? איך יכול אפילו בעל חזון ליישב מחדש את הנגב להקים בו עסק קטן, שלא לדבר על קריית הייטק גדולה?
על מתנחלים ואחים
כמאה וחמישים קילומטר צפונה משדרות, רוקמים בני משפחת נתניהו את התכנית שמנסה לשמר את שלטונם, חרף כל הסימנים שהעידן הזה כבר חלף.
שני עקבים יש לתכנית: הראשון הוא יצירת מצג של ניצחון, של שינוי עמוק במצב הביטחוני. התכנית של "מזומנים תמורת חזרה" היא בלון ניסוי בכיוון הזה. רק שדוידי הוא הראשון לזהות שמדובר במצג שווא - לא ביטחון ולא תחושת ביטחון.
להכרה הזאת מתווספת גם תחושת עלבון: האם מישהו מאמין באמת שישראלים שראו בעיניהם את שכניהם ובני משפחתם נרצחים לנגד עיניהם, ישובו לגדל באותו מקום את ילדיהם, רק משום שמישהו הניח מולם ערמת שטרות? האם מי שהניח שכסף יקנה שקט מצד חמאס, מבקש עתה לקנות באותו האופן ממש את תושבי שדרות?!
העקב השני של התכנית לשימור הממשלה, הוא החזרת השיח הנפסד של ימין מול שמאל. ובכן, למרות נוכחות מאסיבית של קיצוניים משני הצדדים ברשתות החברתיות, בינתיים נדמה שעם ישראל משווע לאחדות.
השוללים מן הייסוד את מפעל ההתיישבות ביו"ש, לא יכלו שלא לראות איך ציבור המתנחלים (בהכללה כמובן) ממלא את שורות היחידות הכי קרביות של צה"ל, ממש כמו שעשה דוידי בשעתו עת המיר את הישיבה בקרנ"ש בישיבה בנגמ"ש.
והנה, ממש כמותם, גם מי שדחו על הסף את כל אותם "קפלניסטים", לא יכלו שלא להבחין שהאחים לנשק, בלי מירכאות, התגלו לא רק כשותפים נאמנים במדים, אלא גם הראשונים להתייצב למענם בעמותות הסיוע האזרחיות, עת ממשלת נתניהו עוסקת בשוד הקופה הציבורית ובשחיתות תחת אש (כזו שמשתלטת על רשות החברות הממשלתיות בזמן שבו חיילי תה"ל מנסים להשתלט על חאן-יונס).
לדוידי לפיכך (ואחרים כמובן) אין רק חובה לתושבי עירו, אלא גם חובה לעם ישראל: למנוע את חזרתו של השיח המפלג שמשל בכיפה עד להתקפה הרצחנית של שמחת תורה.
הוא יודע שחלק מהמצוקה הביטחונית שאליה נקלעה עירו הוא תוצאה לא רק של שבירת השמירה על הגדר, אלא גם של המציאות החברתית שבה העיניים היו נשואות למקומות אחרים ולא למצוקה הביטחונית של תושבי העוטף.
תם עידן המציאות המדומה
הצתה מחדש של מלחמת האחים, כפי שהיא מתבצעת מאז שבו בנים מגלות מיאמי והאיחוד מחדש של "פורום קיסריה", נראית במבט ראשון לא קשורה לדוידי ולשדרות. אך למעשה כל פעם שבה מישהו צועק: "תראו, בג"ץ!" היא ניסיון של הסחת הדעת מהעובדה שהשבת ביטחונם עדיין לא הושגה - ודוידי הוא הראשון להבין שאם נמשיך ככה, ספק אם תושג.
לכן יותר מכל האנשים שקוראים לו "מושחת" ותובעים את התפטרותו, דווקא אנשים כדוידי צריכים להדאיג את נתניהו. אנשים שהיו חלק מהבלוק שלו, שלא מתביישים להגיד שהתכנית להשבת תושבי העוטף ליישוביהם היא "מטומטמת" - מסמנים את סוף עידן המציאות המדומה, שהייתה למאפיין העיקרי של שלטונו.
מציאות מדומה נוסח אוסלו, שניסתה לשווק את "קורבנות השלום" כחבלי משיח, היא שמחקה את השמאל בישראל. מציאות מדומה נוסח הצגת הכישלון המתמשך בדרום כניצחון, היא שתסיים את עידן נתניהו.
לשאלה איזה שיח יתעצב כאן ביום שאחרי, יהיו אחראים בעיקר אנשים כדוידי, אנשים שראו בעיניהם את מרצחי חמאס ברחובותיהם ולא מוכנים לסלוח: לא על המחדל - ובטח לא על העובדה שעדיין מתייחסים אליהם כאל מי שניתן לקנות בכסף, ניסיון שכבר נכשל מול המחבלים.