וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

נשים בחזית: שש נשים שמו את חייהן ב"הולד" - ועלו על מדים

אילנה שטוטלנד

עודכן לאחרונה: 2.1.2024 / 15:59

סא"ל שרון מנהלת בית ספר, רס"ן רוני וידאה שמותר לה להתגייס בחודש שלישי להריון, סרן מ' גויסה מחופשה ב־7 באוקטובר להפעלת כטמ"ם, ורס"ן נעמה, היא יועצת ארגונית שמצאה עצמה פתאום בעזה. זהו סיפורן

רס"ל נעם. דובר צה"ל
רס"ל נעם/דובר צה"ל

נשים בחזית: סא"ל שרון מנהלת בית ספר במקביל לשירות בפיקוד העורף • רס"ן רוני הייתה צריכה לוודא שמותר לה להתגייס בחודש השלישי להריונה • סרן מ' הייתה בחופשה ב־7 באוקטובר וגויסה להפעלת כטמ"ם • ורס"ן נעמה, יועצת ארגונית, מצאה את עצמה פתאום ברצועת עזה • סיפוריהן של שש נשים ששמו את חייהן ב"הולד" - ועלו על מדים

סא"ל (במיל') שרון

בת 45, מפקדת מרכז אוכלוסייה של מחוז דן, פיקוד העורף. אם לשניים, מתגוררת ברמת גן, מנהלת בית ספר לטבע בתל אביב-יפו

גיוס למילואים:

"ב־7 באוקטובר בשעה 08:30 יצרתי קשר עם המחוז, ותוך שעה הודיעו לי שיש גיוס מילואים דחוף. התייצבתי והתחלנו לגייס את כל הקצינים שלנו. כבר באזור הצהריים פנינו לפיקוד בהמלצה לפתוח מרכז משפחות שיקלוט את כל המשפחות שלא מצליחות ליצור קשר עם יקיריהן. יחד עם משטרת ישראל ואגף הרווחה פתחנו את המרכז בלילה. בהמשך גם אגף הנפגעים של צה"ל נכנס למשימה. המרכז היה פעיל במשך שבועיים וקיבל מאות משפחות. במקביל, בלילה שלחתי קצינים שלי למחנה שורה (לשם העבירו את הגופות לתהליך הזיהוי - א"ש). ידענו שנצטרך להיות שם כמי שמקבלים את האוכלוסייה. כרגע התפקיד שלי זה תפעול כל ההיבטים הרגילים של ניהול אוכלוסייה במחוז דן, לוודא שהרשויות מתפקדות כמו שצריך ולהתייחס לכל נושא המיגון וההסברה במוסדות החינוך".

בית ועבודה:

"כבר 12 שנים אני עושה מילואים בפיקוד העורף. אני רגילה בכל עימות ובכל מצב לעשות את התפקיד במקביל לעבודה שלי כמורה, ואחר כך גם כמנהלת. המורכבות הזאת תמיד הייתה. בתחילת הלחימה, כשהלימודים היו מרחוק, זה היה בעיקר לתכנן את הכל ולהחזיק את הצוות. תוך כדי שהקמתי את המרכז למשפחות, לקחתי לעצמי 20 דקות בחדר צדדי כדי להכין את הצוות שלי ללמידה מרחוק. היה מאוד מאתגר לנהל בצורה מיטבית שני צוותים במקביל - של הקצינים ושל בית הספר - כדי שגם הם יעברו את זה בנפש שלמה. אחרי כשבועיים חזרתי לבית הספר. אני מגיעה בבוקר לעבודה ואחר כך ממשיכה לכל המשימות הצבאיות. יש משימות שמתערבבות בין לבין.

"הילדים שלי בכיתות ו' ו־א'. זה לתמרן בין החיים הפרטיים, לבית הספר ולצבא: הרבה בן זוג, מעט סבא וסבתא והרבה שיחות גם עם הילדים שהתקופה הזו תעבור. הם מכירים את אמא שלהם. גם רוב האנשים שמכירים אותי יודעים שככה אני פועלת. זה כבר חלק מהזהות שלי, היכולת לעשות גם וגם".

רגעים קשים:

"המפגשים המורכבים עם משפחות שאיבדו ברגע את כל עולמן, והיינו צריכים לפתור להן כל מיני בעיות, סוגיות או שאלות. היו אלה גם משפחות שהגיעו בלילה הראשון וסיפרו שלא יכולות ליצור קשר עם הילדים שלהן; גם משפחות שהגיעו ביום ראשון ואמרו ש'אני יודע שהבן שלי נהרג ואני רוצה שתאשרו לי את זה'. גם משפחות שהגיעו למחנה שורה והיו צריכות עזרה".

זיכרונות משמעותיים:

"כל הרגעים הקטנים שבהם עזרנו למישהו. למשל היו המון הורים שהגיעו לאסוף מהשטח את הילדים שלהם שנהרגו במסיבה ברעים, וחלקם נקלעו לסיטואציות כמעט בלתי אפשריות מבחינה בירוקרטית, בין אם במחנה שורה, בין אם במקומות אחרים. פתרנו לחלקם את הבעיות והאתגרים ועזרנו להם להביא את הילדים שלהם למנוחות. מבחינתי זה היה הדבר החשוב ביותר במלחמה הזאת.

"זיכרון נוסף הוא הכנה מנטלית שעשיתי לפלוגה של חבר'ה חרדים באנו"ח (איסוף נתונים וחללים) יחד עם הרב שלהם. הוא דיבר על הקדושה, ואני דיברתי על שמירה על הנפש. זה היה רגע מאוד משמעותי, שכולנו הבנו שאנחנו חלק ממשהו הרבה יותר גדול".

sheen-shitof

עוד בוואלה!

פריצות הדרך, הטיפולים ומה צופן העתיד? כל מה שצריך לדעת על סוכרת

בשיתוף סאנופי
סא"ל שרון. דובר צה"ל
סא"ל שרון/דובר צה"ל

רס"ן (במיל') נעמה

בת 27, יועצת ארגונית של חטיבת כפיר. מתגוררת בלוד, יועצת ארגונית בסטארט־אפ

גיוס למילואים:

"המלחמה תפסה אותי בחופשה במקסיקו. החלטתי לקצר את החופשה, עליתי על טיסה ארצה וגויסתי ב־10 באוקטובר. התפקיד שלי במילואים זה ללוות תהליכים ומפקדים מתוך התבוננות מקרו. לחקור דפוסי התנהגות של הלוחמים והמפקדים, ובכך לסייע לכוחות בשטח להתעלות על מחסומים פסיכולוגיים ולחדד את כוחות המנהיגות של המפקדים. המטרה בסופו של דבר היא לתמוך ולמקסם את המקצועיות, עד הניצחון.

"אני ממש מלווה אותם צמוד, מרמת המח"ט ועד לרמת המ"מ. הייתי כבר ברצועה כדי ללוות איזשהו גדוד שעובר תהליך מסוים. אני נכנסת לפי צורך כמובן, מלווה הכי צמוד שאפשר. שאמא שלי לא תכעס עליי, אבל בעיניי זה לא מפחיד. אני חושבת שהמטרה כל כך ברורה לנו מול העיניים והאנשים כל כך חשובים לי ונכנסו לי ללב, שזה פשוט לא מפחיד אלא ברור מאליו".

בית ועבודה:

"בבית אני מקבלת חיבוק ענק, משפחה שעוטפת מכל הכיוונים וגם חברים מדהימים שכל הזמן שואלים איך לעזור. גם בעבודה הכי תומכים בעולם והכי מגבים. כולם בעיקר מופתעים מהעומק והאינטנסיביות. לא אני ולא הם ציפו שבסוף אמצא עצמי בתוך עזה".

רגעים קשים:

"זה היה בשבת הראשונה שנשארתי. אני דתייה, ופתאום הדיונים גולשים לתוך שבת, ופתאום את קולטת שהשבת נכנסה. את לא מבדילה בין סוף שבוע ליום רגיל, את שואלת: 'איזה יום היום?'. פתאום הבנתי כמה אנחנו כל כך בפנים שאין יום ואין לילה. נפל האסימון שאנחנו במלחמה".

זיכרונות משמעותיים:

"בפעם הראשונה שנכנסתי לעזה, היה מ"פ שראה אותי מולו ואמר: 'וואו, אני לא מאמין שהצבא עד כדי כך יורד לפרטים שהוא מכניס אותך לכאן'. מעין הבנה פתאום של המ"פ שאנחנו באמת מלווים אותו ובאמת נותנים את המעטפת הזאת. אני חושבת שזה היה מאוד משמעותי ביכולת שלנו לנהל שיחה באמת על תהליכים שלו עם חיילים גם בתוך עזה. זאת שיחה שאני לא יכולה לשכוח אותה. יש משהו בלעצור פתאום ולחשוב איך אנחנו מפקדים גם כשאנחנו תוך כדי לחימה. זה משהו שהוא באמת לא רגיל ובעיניי באמת ייחודי לצבא שלנו. זה היה רגע מאוד משמעותי בתפקיד שלי, שבו הבנתי שאנחנו באמת ניתן להם את כל המענה שצריך בכל מקום ובכל זמן".

רס"ן נעמה. דובר צה"ל
רס"ן נעמה/דובר צה"ל

רס"ל (במיל') נעם

גיוס למילואים:

"דיברתי עם הגדוד, כי רציתי כמה שיותר מהר להגיע. גויסתי ב־8 באוקטובר והגעתי בסופו של דבר לגדוד שבו הייתי בסדיר. המשימה שלי היא לתכלל ולנהל את כל מה שקשור לאש שנורית מתוך הגדוד, להיות אחראית לחלוקה בין הסוללות לבין הכוח שצריך את האש בשטח. אנחנו פרוסים מחוץ לרצועה ובעצם מספקים את האש לטובת כוחות שנמצאים בפנים. המטרה היא שנהיה מסוגלים לעזור בכמה שפחות זמן מהרגע שהכוחות בשטח מודיעים שהם צריכים אותנו. שהפגזים ייצאו כמה שיותר מהר, כי יש כוחות בשטח שממש מחכים לאש. יצא לנו כמה פעמים לדבר עם כוחות שאמרו שברגע שהם שומעים את הפגזים בשטח, הם רגועים, כי יודעים שאנחנו עוזרים להם".

בית ועבודה:

"השתחררתי ביולי האחרון, תכננתי להתחיל לעבוד וללמוד לפסיכומטרי. אם בהתחלה המשפחה שלי לקחה את זה קשה והייתה מודאגת, אז היום הם מאוד מפרגנים. גם בן הזוג שלי גויס מיד עם תחילת המלחמה".רגעים קשים: "אלה רגעים שבהם אנחנו מקבלים דיווחים שלצערי אנשים נהרגים. זו מעין תחושה של חוסר אונים, כי כמה שאנחנו מנסים לעזור ולתת אש שתהיה יעילה בתוך השטח, לפעמים זה לא מספיק ועדיין המלחמה הזו גובה חיים. זה קשה, לפעמים זה שובר, כולנו לוקחים רגע לעכל זאת ומנסים להמשיך כמה שאפשר".

זיכרונות משמעותיים:

"מספק לדעת שאפשר לסייע. לשמוע את התותחים יורים זה סיפוק שאין כמוהו. כשאנחנו גם מקבלים פידבק על כך שהפגיעות היו אפקטיביות, זה סיפוק גדול.

"יש רגע ספציפי שאני זוכרת מתחילת הלחימה שירינו בקצב מהיר פגזי תאורה ש'נפתחו' לתאורה מאוד גבוהה בשמיים חשוכים. כולנו הוצאנו את הראש מהכלי כדי לראות את זה. נהנינו לראות איך העבודה שלנו באה לידי ביטוי. היינו מלאי גאווה לראות את זה".

רס"ל נעם. דובר צה"ל
רס"ל נעם/דובר צה"ל

סרן (במיל') מ'

בת 25, מפעילת כטמ"ם (כלי טיס מאויש מרחוק). מתגוררת בתל אביב, מובילת פיתוח עסקי וטכנולוגי במשרד פרסום.

גיוס למילואים:

"ב־7 באוקטובר הייתי בחופשה בחו"ל. פתאום קיבלתי המון הודעות. גם אמא שלי הודיעה שיש מלחמה ושאגיע מהר ארצה. ראיתי גם הודעות מהטייסת 'תגיעו', ובמקביל גם הודעות על חלק מהחברים שלי שהיו במסיבת נובה ברעים ושמחפשים אותם, או שהם שולחים מיקומים שלהם. ניסיתי להגיע כמה שיותר מהר ארצה, ויומיים לאחר מכן כבר הייתי בטייסת.

"הדרך להיות מפעיל כטמ"ם עוברת בלהיות לפחות שנה בקורס טיס, ומשם לקורס מפעיל. התפקיד שלי הוא להוביל צוות לפקד על מטוס ולהביא להצלחת המשימה בכל הגזרות. בימים אלה האתגר הוא לנסות לנהל שגרה כלשהי תוך כדי העבודה הבלתי נגמרת. זה לנהל שגרה מסביב לשעון, מה שדורש ממני להיות בריכוז ממש גבוה לאורך זמן, כשבמקביל גם שומעים דברים קשים בקשר. אני מרגישה שכאילו מותחים את היכולות שלי. שורדים את זה עם הרבה אחריות והבנה שזה המצב, זה המאני־טיים שלנו. תחושת האחריות יכולה לסייע לנו לנצח את 'הגבולות' שלנו".

בית ועבודה:

"בתחילת הלחימה התגובה הייתה אפילו מעין קנאה. אני חושבת שהרבה אנשים רצו לקחת חלק בזמן שהמדינה נמצאת במצב קשה. אני ממש הרגשתי שהמילואים מחזיקים אותי, זה נתן לי להתפקס, שם אותי במצב נפשי של לחימה, הישרדות וחשיבה. לא הייתי בעבודה כבר חודשיים ומשהו, אני מאוד מתגעגעת. אני מקבלת המון תגובות של חיזוק וגאווה מהמשפחה, מהעבודה, מהחברים. אני ממש רוצה להודות לעם שלנו שמאוד תומך, אם זה בתרומות, בהעלאת המורל. זה מאוד עוזר ומאוד מורגש".

רגעים קשים:

"לפני כשבועיים וחצי לחמתי עם גדוד 13 של גולני. הם הותקלו על ידי מחבלים, שפגעו באחד הטנקים של הכוחות בטיל נ"ט. שמעתי את הדיווח הזה מהקשר של השריונר שהיה בתוך הטנק, שנפצע קשה וניסה להכווין אותנו אליו. האזנתי לקשר ותוך כדי הייתי צריכה להיות מרוכזת גם בתוצאה הסופית, שזה אומר לחסל את חוליית המחבלים וגם איומים עתידיים, ולעשות זאת כמה שיותר מהר כדי שיוכלו לבוא ולחלץ את הכוח".

זיכרונות משמעותיים:

"בערך בשבוע השני ללחימה, כל הלילה היינו בקרבות ובתקיפות. בבוקר ישבתי עם כמה חבר'ה שלי שהיו איתי בקורס בסדיר. ישבנו לאכול ארוחת בוקר אחרי שכל אחד ליווה את המלחמה ממטוס אחר באותו לילה. ישבנו כמו פעם לארוחת בוקר, אבל אם פעם זה היה אחרי אימון, הפעם זה היה בזמן מלחמה. תוך כדי אנחנו מדברים ומבינים שכרגע נמצאים באירוע היסטורי, כשלכל אחד מאיתנו יש בין הכוחות הלוחמים גם האנשים שקרובים לו".

סרן מ'. דובר צה"ל
סרן מ'/דובר צה"ל

רס"ן (במיל') רוני

בת 32, קצינת כוחות קטנים במלכ"א (מרכז לוגיסטיקה וכוח אדם) באוגדה 98. מתגוררת בתל אביב, מנהלת מוצר פיננסי בחברת פיוניר.

גיוס למילואים:

"כמו כולם הייתי המומה ב־7 באוקטובר. התחלנו בקבוצות הוואטסאפ של המילואים להבין מה קורה. באותו יום בשעה מאוד מאוחרת קיבלתי צו. הייתי אז בתחילת הריון, בחודש השלישי, ורציתי לוודא שמותר לי להתגייס. ידעתי שזה השלב של הדור שלנו לתרום למדינה ולהגן עליה. יומיים אחרי זה הגעתי למילואים.

"מבחינת התפקיד, אנחנו דואגים לכוחות שאין להם עצמאות לוגיסטית ומי שמפעיל אותם מבחינת משימה זו האוגדה. חלק מהם כוחות מיוחדים וחלק כוחות חי"ר במסגרות יחסית קטנות, עד כ־30 איש, שנמצאים בשטח באיזושהי משימה מבצעית שהאוגדה נתנה להם, ולכן הם לא נמצאים עם המסגרת המקורית שלהם. מישהו צריך לדאוג להם מבחינה לוגיסטית, לדעת מי נמצא ואיפה, לתספק אותם מבחינת כל החתכים הלוגיסטיים, ואם חלילה קורה משהו, לפנות אותם. אנחנו מוודאים כל הזמן שהכוח הזה מחובר למשימה, מחובר לאוגדה ושיש לו כל מה שהוא צריך מבחינה לוגיסטית".

בית ועבודה:

"בעבודה מאוד פרגנו, מאוד תמכו וגיבו בכל דרך אפשרית את משרתי המילואים, וכמובן הורידו מאיתנו כל דבר שקשור לעבודה. בבית גם מאוד גאים ומאוד תמכו, רצו רק שאשמור על עצמי. אבל כיוון שהתפקיד לא בחזית, לא הייתה סכנה פיזית. גם בן הזוג שלי מאוד תומך. הוא מיד אמר לי שכמובן שאני צריכה ללכת, שהדור שלנו צריך לדאוג למדינה ושהוא יהיה זה שידאג לבית. אנחנו עושים משמרות של 12־12. זה הרבה שעות לא בבית, כולם דואגים לי ואני דואגת לעשות את התפקיד בצורה הכי טובה. אני עושה מילואים באותו תפקיד כבר תשע שנים. כל שנה יש תרגיל, ואילו הפעם זו ההבנה שזה לא תרגיל אלא מצב אמת".

רגעים קשים:

"באחד האירועים, לצערי, היו לנו הרוגים ופצועים ושמענו הכל. הלב כואב מההבנה שטובי בנינו ובנותינו מוסרים את נפשם. ככל שעושים מילואים בגיל יותר בוגר, ממש מבינים מה זה אומר, שממשפחות שלמות הדבר הכי יקר נלקח. בטח כשאני מנסה לבנות את המשפחה שלי, לא פשוט לשמוע את זה. לשמוע את הפינוי בקשר, כשגם כוחות הפינוי מסכנים את חייהם. ולמרות זאת, ממשיכים, יש משימה שעדיין לא סיימנו. אנחנו חדורי מוטיבציה להגיע לניצחון ולדאוג לכוחות שלנו, גם אם החוויה לא קלה".

זיכרונות משמעותיים:

"הייתי מופתעת ועדיין אני מופתעת מכמות הרתימה והאמביציה של כל מערכי המילואימניקים. זה מרגש אותי שכולם באים יום אחרי יום, במשך יותר מ־80 ימים, עושים את המשימה שלהם במסירות, משאירים בבית חיים שלמים, עולים על מדים. רואים את הרצינות, המסירות והמקצועיות שבה הם מנהלים את המשימה. זה מטורף. גם האזרחים מרגשים אותי. אנחנו עושים משמרות גם בשישי־שבת. בשישי הגעתי מוקדם בבוקר לש"ג. עמדו שם אזרחים, חילקו לנו עיתונים לשבת, מאפים חמים. החיבוק שאנחנו מקבלים מהאזרחים הוא מטורף.

"רגע משמעותי נוסף הוא מפגש פיזי שהיה לנו עם הכוחות. פעמים רבות אנחנו מדברים עם הכוחות אבל לא רואים אותם, בטח לא את מי שבחזית. באחת הפעמים יצא לנו לעשות סיור שטח ולפגוש את האנשים שאנחנו מדברים איתם כבר יותר מחודשיים. זה היה מרגש ומאוד מספק לשמוע שהדברים ששלחנו להם, כמו אוכל, ציוד שינה ועוד, עזרו להם, ושהם יודעים שיש מי שדואג להם".

רס"ן רוני גילה. דובר צה"ל
רס"ן רוני גילה/דובר צה"ל
קצינת אג"מ ש'. דובר צה"ל
סרן ש'/דובר צה"ל

סרן (במיל') ש'

בת 27, קצינת אג"ם במכלול תקיפה במרכז האש בפיקוד דרום. אם לתינוק, מתגוררת בבאר שבע, סטודנטית שנה א' למדעי המחשב.

גיוס למילואים:

"ב־7 באוקטובר היינו אצל המשפחה של בעלי בעפולה. התינוק התעורר ואז ראיתי את כל החדשות. מיד הבנו שקורה משהו והמפקד קרא לכולנו להגיע. גם בעלי, סמג"ד בצנחנים, הוקפץ. הגעתי למילואים ב־9 באוקטובר. במסגרת התפקיד שלי אני אחראית על כל התקיפות האוויריות שיוצאות ממכלול התקיפה בפיקוד דרום. מתאמת ומאשרת את כל הגורמים האג"מיים לפני ביצוע התקיפות. אנחנו עובדים עם כמה גורמים על מנת להשיג את המטרות בצורה הטובה והמדויקת ביותר, תוך התחשבות בשלל גורמים".

בית ועבודה:

"מתחילת הלחימה אני והתינוק ישנים אצל ההורים שלי בבאר שבע. המשמרות שלי הן 12־12. בהתחלה גם לא היו גנים, אז הייתי חוזרת ממשמרת ובמקום ללכת לישון הייתי איתו. כל המשפחה נרתמה לעזור. המשפחה תומכת בי במאה אחוז. אנחנו משפחה מאוד צבאית. אמא שלי בפנסיה מהצבא, וגם אחותי הייתה קצינה. כולם מבינים את החשיבות בכך שאנחנו נלחמים על העתיד של כולנו. עם בעלי לא התראיתי כחודשיים. הוא בתוך עזה. אנחנו שומרים אחד על השני. כמובן שאני דואגת, אבל במשמרות במילואים אין לי יותר מדי זמן לדאגה הזאת. אני מאמינה שהכל יהיה בסדר, מאמינה בצבא שלנו ובכך שמה שאנחנו עושים כרגע יבטיח לכולנו לחיות בעולם טוב יותר ושקט יותר".

רגעים קשים:

"הקושי הוא לא במילואים עצמם אלא בהבנה של מה שקרה, של מה שעבר על המדינה שלנו. כמו כן, המלחמה התחילה כשהתינוק שלי היה בן תשעה חודשים. כל הזמן היו לי המחשבות שהוא וכפיר ביבס, שנחטף, באותו גיל. קשה לחשוב שתינוק כזה קטן נמצא בתנאים האלה".

זיכרונות משמעותיים:

"לפני כניסת הכוחות המתמרנים לעזה היה לנו יום שבו הכנו את השטח לקראת הכניסה הקרקעית. יכולתי לדעת שעשינו כל מה שאנו יכולים לקראת הכניסה שלהם. ברגע הזה הבנתי כמה שהתפקיד שלי משמעותי ביכולת שלו להגן על הכוחות שלנו שנמצאים בשטח. ואילו ברמה האישית, ידעתי גם שבעלי הולך להיכנס לשם ואני עושה כל מה שאני יכולה כדי שהוא ייכנס בצורה הטובה והחלקה ביותר.

"רגעים זכורים נוספים הם ההצלחות המבצעיות שאנחנו יודעים שעוזרות גם לכוחות בשטח. זה לדעת שהצלחנו לנטרל איומים על כוחותינו, שאנחנו שומרים עליהם מרחוק, וזו גם הידיעה שאם הם צריכים - אנחנו כאן בשבילם".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully