"עבורי מילואים זו חובה מוסרית שלנו כאזרחים"

רועי נפצע מירי פצמ"רים בגבול הצפון. רגלו של רס"ל ג' נפגעה בקרב על טיהור בארי. אביחי נפצע בתאונה מבצעית בגבול הרצועה. דודי חטף רסיס אר־פי־ג'י בבית חנון. וכולם החלימו - ומיד חזרו למלחמה. "לא הייתה בכלל שאלה", הם מספרים על ההחלטה לשוב לשדה הקרב ומבהירים: "הלחימה נותנת תחושת משמעות".

"רמות הסטרס שחווים הוריו, אשתו וילדיו של לוחם שנמצא בימים אלה במילואים הן מאוד גבוהות. ברגע שאתה נפצע, רמות הסטרס עולות עוד יותר. אני הייתי די רגוע, כי הבנתי את מהות הפציעה. לנגד עיניי היה: 'אוקיי, הבנת שהיה אירוע, עכשיו תחלים ותחזור'", אומר סרן (במיל') רועי שיפמן, קצין פינוי תאג"ד 129, המוצב בגבול לבנון, שגויס עם תחילת מלחמת חרבות ברזל, נפצע, אושפז ולאחר שיקום מיהר לחזור לחייליו.

כמו שיפמן, משרתי מילואים רבים שנפצעו במהלך הלחימה ואושפזו בבתי חולים ביקשו לחזור לשטח ברגע שמצבם הרפואי אפשר זאת.

"גויסתי ב־7 באוקטובר, וכבר בבוקר עלינו צפונה. היה ברור לנו מאליו שאנחנו יוצאים למשימה ארוכה ומספקים הגנה לקו הגבול הצפוני", מספר שיפמן, נשוי, אב לשלוש בנות, מתל מונד.

"עבורי מילואים זו חובה מוסרית שלנו כאזרחים, כלוחמים. זו האהבה שלנו למדינה, זה היופי של עם ישראל. קודם כל, המשימה לנגד עינינו זה להחזיר את תחושת הביטחון לעם ישראל. התפקיד שלי דורש מיומנויות מבצעיות ורפואיות. מדובר בהצלת חיים של הלוחמים והחברים שלנו ונתינת המענה הרלוונטי באירוע מורכב כזה או אחר".

אילו אתגרים אתה חווה בחודשיים וחצי האחרונים?"

כל נושא אי־הוודאות והשהייה הממושכת בשטח אלה דברים מאתגרים, אבל אנחנו מסתגלים. כבני אדם אנחנו מסתגלים למצבים מאתגרים, אם זה בפן המנטלי, הפיזי. קושי נוסף כמובן זה המרחק מהבית. בתחילת הלחימה יצאנו אחרי 35 יום למשך פחות מ־48 שעות. בסופו של דבר, חזרנו להיות 'לוחמים בסדיר'. פעם לוחם, תמיד לוחם, ככה אומרים. בגישה הזאת עלינו לצפון, ידענו והרגשנו שיש פה שליחות אמיתית, שאסור שמה שקרה בדרום יקרה גם בצפון".

מבחינתו, מציין שיפמן, כל יום במילואים הוא מרגש. "כל יום קורה משהו, הקצב פה 200 קמ"ש", הוא אומר. "אחד הדברים המרגשים זה גם לראות את איחוד התרבויות הזה שיש כאן במילואים. יש לנו פה הכל מהכל: חבר'ה חרדים, חילונים, דרוזים, והאחדות פה ניכרת. עשינו בשטח אפילו בר מצווה לחייל שלא חגג בעברו בר מצווה, וגם חיתנו פה מישהו".

ב־12 בנובמבר שיפמן נפצע מנפילות פצמ"רים. "היינו בתנועה מבצעית, בנקודה מסוימת שהגענו אליה ירו עלינו ונפצעתי יחד עם עוד שישה חובשים קרביים", הוא מספר. "נפגעתי משבעה רסיסים בגב, בכתף וברגליים ופוניתי במסוק לרמב"ם. הייתי מאושפז ארבעה ימים, לא הוציאו את הרסיסים, כי אמרו שאז הנזק יהיה גדול יותר ותקופת ההחלמה תהיה ארוכה יותר. העדיפו להשאיר אותם, אמרו לי: 'תתחדש, קיבלת שבעה רסיסים חדשים לגוף', ואז התחיל תהליך שיקום שארך כשלושה וחצי שבועות".

ואז מיהרת לחזור למילואים?

"בחרתי לחזור מיד אחרי שסיימתי את הטיפול האחרון. אשתי, נטלי, דווקא הבינה אותי ותמכה בי. היא ידעה שזה משהו שאני צריך לעשות כדי לאפשר לעצמי רוגע מנטלי וסגירת מעגל. לבתי הבכורה, אמילי, בת 7 וחצי, היה קשה. זה קודם כל הגעגועים לאבא, ואז ברגע שנפצעתי והיא ראתה אותי עם החלוק של בית חולים, היא הייתה בטוחה שקרה משהו נוראי.

אבל איך שהגעתי הביתה, היא נרגעה. סיכמנו על כך שאבא נח וצריך לחזור. מול עיניי עמדו כמובן גם שלוש הבנות המתוקות שלי, הייתה התלבטות אם לחזור לקו האש או להישאר עם האירוע הזה. אבל הייתה לי הידיעה שהייתי בדרך למשימה ו'עצרו' אותי, ולא השלמתי אותה. חשבתי גם על החיילים שלי. הבנתי שבשביל שיהיה לי שקט נפשי, אני חייב לחזור. כשחזרתי, נרגעתי".

איך מסתדרים בבית תקופה כה ארוכה בלעדיך?

"זה באמת מאתגר, תקופה לא פשוטה. המשפחה נרתמה לסייע לאשתי, וגם הקהילה שלנו בתל מונד ממש תומכת. אני אחד מבעלי מועדון הכושר The Workshop ברעננה.

השותף שלי מנהל כיום את העסק, נותן את המענה לחברי המועדון ולקהילה שלנו. זה מאתגר להתנתק מהעסק לכל כך הרבה זמן, מפני שהעסק, ההתעסקות בלקוחות, האימונים - זה הבית השני שלי. אני גם מתאמן באופן אישי, ספורט זה דבר מאוד חשוב לי, זה נותן לי הרבה ערך מנטלי לחיים. אני עושה מרתונים, מתחרה ב'איש הברזל'".

אתה רוצה כבר להיות בבית?

"אני רוצה שיהיה לנו שקט, רוצה להרגיש בטוח, שלילדות שלי יהיה עתיד בטוח, שאדע שעשיתי את מה שצריך כדי לאפשר את זה. אני יודע שאנחנו בתקופה מאתגרת ושאני חלק מאירוע משמעותי. וכן, מי לא רוצה לחזור הביתה למיטה החמה ולמשפחה הטובה? אני מאמין שאנחנו בדרך לשם, שזה עוד יקרה".

"בשנה האחרונה, כשהזכירו התייצבות למילואים בהקשר של הרפורמה המשפטית, היה ברור לי שיש פה קו אדום שאסור לחצות. היו לי לגבי זה גם שיחות סוערות עם אנשים קרובים. מבחינתי ללכת למילואים זו אף פעם לא הייתה שאלה. זו התרומה שלי. זה מה שאני יודע לעשות בחיים, להילחם, לאמן חיילים. אני מתייחס לזה בשיא הרצינות", אומר רס"ן (במיל') דודי גרומר, מ"פ חרמ"ש 360, חטיבת הראל, שגויס עם פרוץ הלחימה, נפצע לאחר כחודש, ואחר כך חזר לשטח.

גרומר, 33, נשוי, אב לשני ילדים, מרמת גן, מנהל שיווק בחברת הייטק, גויס ב־7 באוקטובר ויצא עם הכוחות למשימות טיהור השטח בעוטף. לאחר מכן נכנסו ללחימה בבית חנון בעזה, שבמהלכה השמידו אויב ותשתיות טרור של חמאס.

"אני בוגר צוק איתן, אבל צו 8 הנוכחי היה שונה מכל מה שהכרנו", הוא מספר. "באחד הלילות היה לי זמן לחשוב ונפלה עליי הבנה של מה קרה בכלל במדינה. עצם ההבנה הזו הייתה קשה לי באופן אישי. זה היה רגע אישי מורכב, עלו כל מיני מחשבות שלי אישיות שאולי זה גדול עליי.

הדרך שלי להתמודד עם זה הייתה לייצר איזושהי שגרה. הדבר הראשון שעשיתי זה ללכת לנקות את הנשק. קמתי בבוקר, וזה כבר היה מאחוריי. בקבוצות הוואטסאפ של החברים התחילו לרוץ כל מיני תכתובות, כגון 'מה עשו לנו' וכדומה. ניסיתי להתנתק מזה, יצאתי מהקבוצה, כי רציתי להתמקד בלוחמים".

באילו נסיבות נפצעת?

"היינו בבית חנון, קיבלנו משימה לפשוט על איזשהו מתחם אויב. הגענו לבית עם בריכת שחייה ובתוכה פיר. התאספנו שם, ניסינו לשאוב את המים עד שההנדסה יגיעו, ואז באותו רגע היה בום גדול, ירו עלינו אר־פי־ג'י. חטפתי שני רסיסים, ביד ובחזה. ברגע הראשון אתה לא כל כך מרגיש את הפגיעה, זה כנראה ערבוב של אדרנלין.

ואז הפרמדיקית אמרה שאני חייב להתפנות. פוניתי במסוק למרכז הרפואי סורוקה עם עוד שלושה חבר'ה שגם נפצעו. השאירו לי את הרסיסים. לאחר לילה בבית חולים יצאתי הביתה לשישה ימים עד שחזרתי ללחימה. היה ברור לי חד־משמעית שאני חוזר. לא הייתה בכלל שאלה. הפלוגה נמדדת דווקא כשהמפקד לא נמצא.

סגן מפקד הפלוגה שלי תפס פיקוד, והם המשיכו במשימה. כשהייתי בבית מאוד חששתי ותהיתי אם הם מצליחים לתפקד. זו גאווה מאוד גדולה שלי באופן אישי שהם תפקדו מצוין כשלא הייתי".

איך קיבלו במשפחה את ההחלטה שלך לחזור?

"קודם כל, ברור שזו תקופה מסובכת לכל נשות המילואימניקים. זה לדאוג לילדים, להסביר למה אבא לא בבית, בטח לילדים קטנים שלא מבינים עד הסוף. ההורים שלי ושל אשתי, מירב, מאוד עזרו לה מאז שגויסתי. גם למירב היה ברור שאחרי הפציעה אני אחזור. היא נתנה תמיכה מלאה לכך".בימים אלה שוחרר גרומר עם חייליו להפוגה, כשאחד הזיכרונות המרגשים והכי טריים, הוא אומר, "היה ביציאה מעזה, כשהיינו צריכים ללכת ברגל. כל החוויה של ההליכה החוצה עם דגלי ישראל דרך מקומות שלחמנו בהם, כאשר אנו רואים ומבינים מה השתנה במקומות הללו מאז שנכנסנו - הייתה עבורי בתור מ"פ תחושת הצלחה מאוד גדולה".

"הגיוס למילואים תפס אותי בבית הכנסת. זה היה חג, שבת, התחילו כל מיני שמועות. לקחתי טלפון מאיזה קרוב משפחה לא דתי, התקשרתי לחמי. הוא הדליק את הטלפון שלי וכל ה'פושים' התחילו לקפוץ", מספר סרן (במיל'), אביחי שמאי, מ"פ פלוגה א' גדוד 360 (שריון) חטיבת הראל, שגויס בשבת השחורה.

תחילה הפלוגה שלו הייתה בפעילות מבצעית רציפה בהדיפת האויב והחזקת השליטה בקיבוץ בארי. הם המשיכו בהגנה על היישובים, ולבסוף השתלבו בתמרון בבית חנון, שם השמידו מחבלים ותשתיות רבות של חמאס.

"מילואים זה משהו מאוד משמעותי וחשוב עבורי. זה תופס אותך הרבה בחיים, אבל אנחנו שמחים על הזכות", אומר שמאי, 30, נשוי, אב לשני ילדים, מהיישוב עלי, סטודנט להנדסה אזרחית באוניברסיטת אריאל.

אחת התמונות המשמעותיות שנחרטו בזיכרונו הייתה מקיבוץ בארי. "היינו שם כמה יממות", הוא מספר. "התמונה הראשונה שזכורה לי היא שאני ועוד טנק נכנסים בש"ג של הקיבוץ וממש במקביל אליי, אחרונות הנצורים - כמה נשים זקנות על כיסאות גלגלים - מחולצות על ידי כוח צנחנים. תוך שהן יוצאות מהש"ג טנק עובר לידן.

זו תמונה סוריאליסטית. כל אירועי בארי היו רגע מכונן עבורי. המפגש פנים אל פנים עם מחבלים הרגיש כמו אימון בצאלים, אבל הפעם אתה מבין שאתה יורה לבית של משפחה ישראלית, וזה אירוע לא נעים. אתה עולה עם הטנק דרך הגינה שלהם כדי להילחם במחבלים".

שמאי נפצע ב־20 באוקטובר, בתאונה מבצעית עם הטנק בגזרת כיסופים, ונפגע בעינו. ברגע שהתאפשר, חזר להילחם עם הפלוגה והם נכנסו ללחימה בבית חנון. "היה לי שבר בארובת העין, גם עצמות הלחי העליונות נפגעו. פוניתי לסורוקה, הייתי מאושפז שלושה ימים. לאחר מכן שבוע וחצי הייתי בבית, ואז חזרתי", הוא מספר.

"זיכרון משמעותי מבית חנון היה כיבוש מתחם העירייה שהפלוגה לקחה בו חלק. זה היה מבצע חטיבתי מאוד משמעותי, כי התגלו בו משגרים ארוכי טווח, סימולטור אר־פי־ג'י של חמאס וגם מערכת מנהרות מאוד גדולה ומאוד אסטרטגית. זה היה מתחם שנראה מקום מאוד פסטורלי למי שהולך ברחוב, כאשר בעצם זה היה מתחם טרור".

ההחלטה לחזור להילחם הייתה ברורה לו, וחשוב לו לציין, ש"אני לא היחיד שנפצע בפלוגה, יש עוד לוחמים שנפצעו וחזרו להילחם. יש לי גם עצמאיים שכל יום מפסידים אלפי שקלים ביום במלחמה הזאת, יש חבר'ה סטודנטים שמתחילים עכשיו את שנת הלימודים, יש חייל שקנה מכספו כרטיס טיסה כדי לחזור במיוחד מחו"ל ולהילחם. כשהייתי שבוע וחצי בבית, הפלוגה תפקדה בצורה מדהימה. סגן מפקד הפלוגה החזיק את הפלוגה בצורה מטורפת. יש אנשים נפלאים איתי".

במהלך כל תקופת המילואים, מספר שמאי, אשתו שיר מאוד תמכה בו: "קודם כל, היא חזקה ואלופה בטירוף ומבינה את המשמעות של מה שאנחנו עושים. המשפחה, החברים והשכנים מאוד עזרו לה בתקופה הזו.יש לנו מעגל שמחבק אותנו, והיא עצמה מאוד חזקה, תומכת ומבינה. בלחימה יש רגעים שאין לך בכלל זמן לחשוב. יש גם רגעים שאתה נזכר ומתגעגע, רוצה לחבק את האישה והילדים, אבל תוך שנייה יש כבר פעילות".

כרגע שמאי נמצא בהפוגה, ולדבריו "אנחנו מחכים שיקראו לנו שוב, כדי שנוכל להחזיר חטופים הביתה, להכריע את הרוע הזה שנקרא חמאס ושאנשים יוכלו לגור בכפר עזה ובבארי בשמחה ובלי דאגות".

"כעסתי על עצמי אפילו על כמה השעות האלה שהייתי בבית חולים. אמא שלי בכתה כדי שאשאר, אבל אמרתי לה שאחרי מה שראיתי, אני לא יכול להרשות לעצמי להישאר", אומר רס"ל (במיל') ג', חובש בלוט"ר (לוחמה בטרור), שהשתחרר לפני שנה, גויס בשבת השחורה למילואים, והגיע לקיבוץ בארי, שם גם נפצע.

"אף אחד לא הבין את גודל האירוע עד שלא הגענו לאזור", אומר ג', 23 ממרכז הארץ, שתכנן בימים אלה להיות בטיול שאחרי צבא. "הגענו לאזור רעים, ראינו את הגופות מהמסיבה, אין ספור גופות של מחבלים, אזרחים על הכביש, הכל שרוף. לבארי הגענו בסביבות 23:00 בלילה, היו שם עשרות מחבלים. אני חלק מהפלוגה הרפואית.

תפקידי בכוח לתת טיפול לצד רופא וגם לפנות. פתחנו נקודת איסוף פצועים ממש בשער של בארי, לצד הרבה רופאים ופרמדיקים מכל היחידות. התחלנו לקבל פצועים שפונו ברכבים משטח הלחימה. המראות היו קשים. זיכרון מאוד כואב שהיה לי זה לראות מפקד צעיר שהתחלתי לטפל בו, עם כדור בראש. ראיתי שם מראות בלתי ניתנים לתיאור".

לדברי ג', "נכנסנו גם פנימה לתוך הקיבוץ, על מנת לעבות את הכוח הרפואי. ירו עלינו, חטפתי רסיס בכף הרגל. המשכתי להילחם, חילצנו ללא פגע שתי משפחות שהיו כלואות בממ"דים. תחת בית שעולה באש טיפלנו גם בחבר שלנו שנורה. בערך ב־09:00 בבוקר יצאנו החוצה. בישרו לנו שחברים שלנו מהיחידה נהרגו. עבורי נקודת האור הייתה שהצלחנו להציל הרבה חיים ולטהר כמות מאוד גדולה של מחבלים ביישוב".

מה היה מצב הרגל שלך?

"כשכבר היינו בחוץ, הרגשתי כאב ברגל, הורדתי את הנעל וראיתי שכף הרגל מאוד נפוחה. הבנתי שאני לא יכול לדרוך עליה, זה כבר התחיל להזדהם. ביקשתי להתפנות, כדי לחזור כמה שיותר מהר. פינו אותי בסביבות 11:00 בבוקר לסורוקה, הוציאו את הרסיס, נתנו טיפול נגד כאבים ואנטיביוטיקה, והתווכחתי שאני חוזר מיד לחבר'ה שלי.

כבר בשעה שבע־שמונה בערב הייתי בחזרה איתם. אמרתי לאמא שלי שאם אשאר, זה יהיה עבורי נזק נפשי גדול יותר מהרסיס הזה. מאז אני נמצא רצוף במילואים. תחושת המשמעות האדירה היא זו שמלווה אותי בהמשך המשימות, אם זה בצפון ואם זה באיו"ש. אני מרגיש שהיחידה שלי מתעלה על עצמה ועושה דברים משמעותיים בכל האספקטים. זה נותן תחושת משמעות מאוד גדולה".

בבית דואגים לך?

"מאוד דואגים. אמא שלי אישה חרדתית מאוד, אבל אני מבהיר להם כל הזמן כמה שזה חשוב, שאני מרגיש צורך לעשות זאת עבור המדינה ועבור עצמי. בשבילי מילואים זה הדבר הכי חזק ומעצים שאני יכול לעשות בתקופה הזאת. גם לראות את העם שלנו, שכל הזמן מחבק אותנו ותורם, זה מחמם את הלב. אני מאוד שמח שאני פה, ומתכוון להיות פה עד שנצליח לחסל את הרשע הזה".