וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

"בערבים אני הולך אליו לקבר ושומע שירים ששמענו ביחד"

שרי מקובר-בליקוב

עודכן לאחרונה: 2.1.2024 / 18:06

תא"ל במיל' דדי שמחי, נציב כבאות והצלה בדימוס, יצא ב-7 באוקטובר לחלץ את גופתו של בנו החייל, גיא שמחי ז"ל, שהציל 30 אנשים ממסיבת הנובה ונלחם בידיים חשופות במחבלים שפשטו על קיבוץ רעים

דדי שמחי. רמי זרנגר, מעריב
דדי שמחי/מעריב, רמי זרנגר

בליל שמחת תורה איחר גיא שמחי ז"ל לארוחת החג. חייל בחופשה היה, וניצל את הזמן להקפיץ כדור עם חבריו באנדרטת הצנחנים הסמוכה לבסיס תל נוף. לאותו המקום הוא יחזור כחלל ששמו חקוק בין שמות הנופלים על שלט נחושת בקיר הזיכרון. "חיכינו לו וישבנו לאכול יחד בפעם האחרונה", מספר אביו דדי. "בלילה עוד הספקנו לדבר קצת לפני שהוא יצא אל מסיבת הטבע ברעים עם כמה חברים מהיישוב. אני זוכר שהוא חיפש את האוהל ואמרתי לו, במחיר הכרטיס ששילמת למסיבה היית צריך לקבל לפחות צימר".

ולמחרת הוא נרצח. "ישבתי בגינה על כוס קפה כשגיא התקשר ב־7:40 בבוקר", משחזר שמחי. "הוא אמר לי, אבא יש רקטות באזור המסיבה ואני נוסע לקיבוץ רעים ולוקח את החברים שלי לממ"ד. התפלאתי עד כמה הוא היה רגוע. גיא נולד וגדל בקיבוץ רעים ולכן הכיר שם כל שביל וגדר, אז הוא התקשר להדר, שגדל איתו בקיבוץ מילדות, ונסע עם החברים לבית שלו בשכונת הצעירים ברעים. את כולם הוא השאיר בממ"ד ובעצמו התחיל להסתובב בקיבוץ ולעזור לצעירים נוספים שהגיעו לשם מהמסיבה ולא הכירו את המקום. הוא שיבץ את כולם לממ"דים בבתי הקיבוץ. 30 צעירים הוא הציל בבוקר ההוא, וכולם היו אצלנו בבית בשבעה עם הוריהם".

באחד הסרטונים שתיעדו את רגעי הזוועה בבוקר הטבח, נראה גיא מתרוצץ בשבילי הקיבוץ, עובר ממיגונית למיגונית, מכוון נערים מבוהלים למקום מסתור. המולה ואימה באוויר, אזעקות, יריות וצווחות, וגיא מפוקס, ממוקד, כהרגלו יחף ובלי חולצה. "בגלל שחיינו בקיבוץ גיא היה מיומן בקסאמים", מעיד עליו אביו, "אבל כשהתחילו היריות, הוא הבין שמדובר במחבלים ושהמיגוניות לא יעזרו, ולכן העביר את האנשים שהסתתרו בהם לחדרים המוגנים. אחד הרגעים המרגשים בשבעה היה כששבעה בחורים נכנסו לסלון ואשתי אורית אמרה, תכיר, דדי, הנה עוד שבעה אנשים שהבן שלנו הציל. אחד מהם היה קצין מילואים בגבעתי שברח מהמסיבה לקיבוץ ואמר לי, אני לא מכיר את גיא, אבל בלעדיו הייתי מת".

sheen-shitof

עוד בוואלה!

איך הופכים אריזת פלסטיק לעציץ?

בשיתוף תאגיד המיחזור תמיר
גיא שמחי. באדיבות המשפחה
גיא שמחי/באדיבות המשפחה

זה היה בדרום, כשבבית, בגדרה השלווה, איש לא משער מה באמת מתחולל. "גיא אמר, מחבלים נכנסו לקיבוץ ויש לנו רק את הנשק של הדר שהיה במגלן", נזכר דדי. "ואני יושב לי בשמש בגינה ואומר לו, תיכנס לממ"ד, תסגור את הדלת ותחכו, תכף הצבא בא והורג את כולם. ומכיוון שאני מכיר את הבן שלי ויודע שהוא הראשון לצאת ולהתנדב, חזרתי והזהרתי אותו, 'תקשיב טוב, גיא, יהיה ירי דו־צדדי כי הצבא ינסה לחסל את כל מי שנמצא מחוץ לבתים, אז שב בפנים ואל תצא החוצה'".

חשבת, כמו כולם, שהצבא כבר שם?

"כמובן, אבל איזה צבא ואיזה נעליים. גיא סגר על החברים את הדלת ובעצמו נשאר בחוץ. אחד החברים שלו אמר לי, 'כולנו היינו בטוחים שלגיא יש נשק ביד כי הוא דיבר בכזה קור רוח, וכשכולנו קרסנו, הבן שלך היה שקט והרגיע את כולם'. רק הדר הבחין שהידיים של גיא ריקות. הוא אמר לו, תיכנס גם אתה לממ"ד, וגיא אמר לו, נראה לך שאשאיר אותך לבד?".

מה הוא חשב, שיוכל להתגבר על מחבלים בידיים חשופות?

"הוא חשב שבמצב כזה עדיף להילחם מאשר ליפול לידיים של המחבלים. אומנם כל ה־30 חבר'ה שהוא הכניס לממ"ד ניצלו, כולם היום בחיים, אבל לעומתם יש מאות שנשרפו, נחנקו ונטבחו בממ"דים. אני חושב שזה הלך לשם. אם אני מנסה להיכנס לראש שלו, הוא ראה את כמות המחבלים בקיבוץ, ראה חמישה מהם מתקרבים לבית של הדר, וחשב, אם המצב כל כך מורכב, אז עדיף ליזום במקום להתגונן. בעצמי לימדתי אותו את עקרונות המלחמה". קולו של דדי נשבר. "כשהוא היה בקורס מ"כים, הסברתי לו על יוזמה והתקפה, וכשמפקד הפלוגה שאל שאלה בהקשר הזה, גיא אמר שהתשובה היא ריכוז המאמץ. והמ"פ היה בהלם, איך חניך בקורס מבין מה זה ריכוז מאמץ. אז אני חושב שהוא הבין שבמצב כל כך מורכב, עדיף לרכז מאמץ, ליזום ולהתקיף".

איך זה בא לידי ביטוי?

"גיא והדר ראו את חמשת המחבלים מתקרבים ונסוגו פנימה. המחבלים הגיעו לדלת, ירו שני כדורים ונכנסו לסלון. הדר אמר לי, 'שמע, לא הספקתי להבין מה קורה, וכבר גיא קפץ על אחד מהם והתחיל לחנוק אותו ולחטוף לו את הנשק. יריתי במחבל השני, אבל אז הם זרקו רימון ועוד רימון ושנינו נפצענו'. הדר יצא החוצה וטיפס דרך החלון אל הגג של הממ"ד. רימון שלישי נזרק וגיא נפגע גם ממנו, ולמרות שכבר היה פצוע קשה, יצא מהחלון של הממ"ד החוצה וניסה להחליק למטה אל הדשא. אבל שם המתינו לו המחבלים, ירו בו והרגו אותו במקום".

מצילומים שהגיעו לידי המשפחה נראה הקיר שמתחת לחלון הממ"ד מכוסה בדמו של גיא. "הבנתי שהאירוע הרבה יותר מורכב ממה שחשבנו, ומיד התלבשתי ויצאתי למרכז ההפעלה של גדרה, כי גם פה היו רקטות, וכאיש פיקוד העורף הייתי חייב להשתתף בהערכת המצב. לרגע לא חשבתי שגיא בסכנה. אמרתי, חדירת מחבלים, יבוא הצבא ויהרוג אותם ואין לי מה להפריע. אני מסיים הערכת מצב בצהריים ורואה שגיא לא מתקשר. וגם החברים מהיישוב שנסעו איתו למסיבה לא מתקשרים. אז הבנתי שכולם באותה הסירה. חשבתי שהם מסתתרים ושהכל בשליטה".

אבל לקראת אחת וחצי כבר חילצו את הניצולים מהממ"ד בבית של הדר בקיבוץ רעים, חלק מהחברים כבר יצרו קשר עם משפחותיהם, ומגיא לא נשמע דבר. "חברים התחילו להתקשר הביתה, ורק אליי לא מתקשרים. אנחנו מתקשרים לגיא, והוא לא זמין. התחילה להסתובב שמועה שגיא פצוע. אז שלחתי חבר לבית חולים ברזילי לחפש אותו ובעצמי נסעתי לסורוקה. באתי למיון ומצאתי בו מהומת אלוהים. מאות אנשים פצועים, המון אמבולנסים. איכשהו הצלחתי להיכנס למרכז המודיעין ושאלתי אם הגיע פצוע בשם גיא שמחי. לא הבנתי אז שהיו כבר עשרות גופות וגם פצועים אנונימיים. אני מודה ומתוודה, גם אני, קצין בכיר בצה"ל, לא הבנתי באותו שלב את גודל האירוע ועוצמת המחדל".

והיום אתה מבין?

"לא. עד הרגע הזה אני לא מצליח להבין איך קרה לנו אסון בסדר גודל כזה".זו הייתה תקוות השעות הראשונות. תא"ל (במיל') דדי שמחי, שהיה מפקד חטיבת הערבה ומפקד בה"ד 16, ראש מטה פיקוד העורף, נספח צה"ל בסין ונציב כבאות והצלה, האמין בכל לבו במערכת שגדל בתוכה ופיקד על חלק מזרועותיה. "חזרתי הביתה מסורוקה ועדיין לא רציתי להפריע", הוא אומר והזעקה נעצרת בגרונו, "כל הזמן היה לי בראש שהמערכת משומנת ומתפקדת היטב, שהכל לגמרי בשליטה. רק לקראת שש בערב הגיעה אלינו אמא של אחד החברים שהיה עם גיא במסיבה ושאלה מה שלום גיא. אמרנו שלא שמענו ממנו והיא יצאה מהבית, סגרה את השער אחריה והתחילה לבכות. ממש התפרקה בחוץ. באתי אליה ואמרתי לה, את רוצה לספר לי משהו? והיא השמיעה לי הקלטה של הבן שלה שמספר להם שכולם היו בתוך הממ"ד וגיא נשאר בחוץ וקפץ על המחבל וירו בו והוא נהרג.

"עליתי על אוטומט. התחלתי לעשות טלפונים. גיא היה חייל בצנחנים, אבל אף אחד לא עדכן אותנו. הגעתי לכל מיני אנשים כדי לברר אם מישהו ראה, מישהו שמע שהוא הרוג, מישהו נגע בו, והיו שאמרו שראו אותו שוכב על הדשא מתחת לחלון הממ"ד אבל לא ניגשו אליו. בערך בתשע בלילה התקשרנו למרפאה בקיבוץ והבנו שעדיין מתחוללים שם קרבות. שכן שלי, שהבן שלו חבר קרוב של גיא, נכנס אלינו, לקח אותי הצדה ואמר לי, דדי, אני לא יכול לראות אותך ככה, תדע שבקבוצת הוואטסאפ של החברים אומרים שגיא נהרג בוודאות".

זה היה הרגע שדדי ואורית שמחי החלו להפנים את גודל השבר. "גיסי הגיע לקיבוץ. אמרתי לו, אתה לא זז משם עד שאתה נוגע בגיא. אמר לי, אי אפשר להיכנס פנימה, יש פה עדיין קרבות. אז עליתי על מדים ונסעתי לקיבוץ. בדרך נכנסתי לבסיס אורים, שפעם הייתי המפקד שלו. החמ"ל היה מלא בדם וחורים של יריות. מסתבר שהמחבלים הגיעו גם לשם והרגו שבעה חיילים. ניגשתי לנגדת וביקשת נשק, היא נתנה לי מיד והמשכתי לקיבוץ עד שחברתי לגיסי ולהדר שחיכו לי בש"ג".

מה קרה להדר?

"הוא נשאר על גג הממ"ד כמעט חמש שעות עד שחילצו אותו ואז חבר לצבא והמשיך להילחם איתם. עדיין היו יריות ופיצוצים כשהגעתי אליהם. רצו לעצור אותי בשער, אבל אמרתי, אף אחד לא עוצר אותי. לקחתי את גיסי והלכתי להביא את גיא. בגלל שבאתי עם מדים של תא"ל נתנו לי להיכנס. בתוך הקיבוץ ראיתי את סיירת חרוב שהייתי המג"ד שלה לפני 20 שנה. אמרו לי, אתה לא יכול להתקרב למקום של גיא. זה מסוכן. אמרתי להם, אני מכיר את הקיבוץ, יודע את המיקום המדויק של גיא. הילד שם מתשע בבוקר, ואם אתם לא מביאים לי אותו אני הולך לבד. היינו במרחק של 50 מטרים ממנו. אמרו לי, אל תלך, אנחנו נביא לך את הילד".

הלכו אל מתחת לחלון הממ"ד. ומיד חזרו. ורק כשאמרו "תביאו אלונקה ושמיכת מילוט", דדי הבין סופית. "לקח שתי דקות עד שיצאו ארבעה לוחמים עם אלונקה וגיא שלי עליה", הוא דומע. "הביאו לי את הילד והניחו על הדשא לידי. הרמתי לו את השמיכה. חיבקתי אותו. ראיתי שהוא שלם. הוא היה קר. מאוד קר. תפסתי את הראש שלו. נישקתי אותו. 40 דקות בערך לא הפסקתי לחבק אותו עד שהגיע הרב של האוגדה. אמרתי לו, שמע, אני מזהה אותו, זה הבן שלי, כי ידעתי שיהיה בלגן בזיהוי. והוא אמר לי, דדי, תן לנו ארבע דקות איתו לבד. עמדתי בצד כשהם הכניסו את גיא לשק חללים, והביאו רכב של זק"א וברכב חבר שלי, סרן חיים אוטמזגין, מפקד היחידות המיוחדות של הארגון. והוא רואה אותי ומחייך. 'אהלן, דדי, מה המצב'. אמרתי לו, 'חיים, זה הבן שלי פה, שמור לי עליו'. אמר לי, 'מה, זה גיא?', ולא ידע את נפשו. החיילים הרימו את גיא, גם אני נתתי יד, הכנסנו את האלונקה לרכב ואני שאלתי את אוטמזגין, לאן אתה לוקח אותו? אמר לי, למחנה שורה. אמרתי לו, קדימה, אני נוסע אחריך".

זה היה סוריאליסטי ושובר את הלב בערבוביה שאין נוראה ממנה. נוסע רכב של זק"א עם צופר ונורות מהבהבות ואחריו רכב קטן, באחד הבן, בשני האב. "ליווינו את גיא בשיירה, הכביש היה ריק לחלוטין, נסענו במהירות של 120 קמ"ש. ברדיו ניגנו את השיר 'סוס פראי', בדיוק כמו שגיא היה, סוס אציל, יפה כל כך מבפנים ומבחוץ, ואני חשבתי שזה לא אמור להיות ככה, אם כבר זה צריך להיות הפוך, אבא לא צריך להעמיס את הילד שלו לרכב שאוסף גופות, ואבא לא צריך לשמור על הילד שלו בדרך אל מחנה המתים".

הכל היה בנסיעה הזו, הלילית, זעקה חנוקה וגאווה גדולה. וגם קדושה הייתה שם. "כל הדרך הצדעתי לגיא. ודיברתי אליו, אמרתי לו, 'היית ילד מדהים, ואני כל כך גאה בך ומעריץ את האומץ שלך'. אמרתי לו, 'הכבוד שלי הוא לנסוע אחריך ולהצדיע לך'".

רק בשש בבוקר חזר לביתו. אשתו אורית המתינה לו בחניה, ראתה את פניו והבינה הכל. "אמרתי לה ולילדים, ראיתי אותו, הוא שלם, היה אפילו עם חצי חיוך, הוא בשורה, ומצבנו טוב יחסית לאחרים שנרצחו בטבח. התחבקנו, בכינו, ואז הבן הגדול אמר, 'אנחנו נמשיך ונהיה משפחה שמחה, כי גיא היה ילד שמח'".

זהו לא רק סיפור הגבורה של גיא שמחי ז"ל, שהציל 30 צעירים במותו, זהו סיפור הגבורה גם של האב דדי, איש מילואים מהרגע שסיים את השירות הצבאי, שאפילו את השבעה על בנו לא סיים במלואה, עלה על מדים בעיצומו של האבל הכבד והמשיך לסייע לעורף. "קיבלנו פרופורציה על האסון האישי שלנו מול האסון הלאומי", הוא אומר בפשטות. "ישבנו שבעה ממש בתחילת המלחמה, וככל שנקפו הימים התחלנו להבין את גודל האירוע וגודל המחדל. כשהתחלנו את השבעה דיברו על 150 הרוגים, ופתאום זה עלה ל־300 ול־500, ואתה מבין שיש פה זוועה בקנה מידה לא נתפס. אמרתי לאורית, אי אפשר לשבת ככה בשבעה כשהעם והעורף נלחמים, וקיצרתי את השבעה וביום השישי התגייסתי למילואים לפיקוד העורף".

הוא היה האיש הנכון במקום הנכון. מומחה לעוטף עזה, לשעבר מפקד מחוז דרום של פיקוד העורף, מפקד בית הספר לחילוץ ולהצלה וניצב כבאות שבתפקידו האחרון כיהן כראש מטה פיקוד העורף (הרמ"ט), מומחה לענייני עורף וחירום וניהול אסונות. לכן התייצב לסייע גם בדרום וגם בהערכות המצב והסתובב בין הכוחות בהתאם לדרישה ולצרכים. "ידעתי שיהיו לי עוד עשרות שנים להתאבל על גיא", הוא מסביר, "אבל הדבר הכי חשוב בתחילת המלחמה היה לעזור למדינה ולצה"ל להתעשת. לטעמי, לקח למדינה יותר מדי זמן להתעשת. אבל בסוף זה קרה".

האומנם?

"למשרדי הממשלה לקח זמן רב מדי להבין איך ומה צריך לעשות. גם אחרי שאני משקלל את זה שמוסדות המדינה הם נושאות מטוסים ולוקח זמן להתאפס, עדיין הכל היה אטי מאוד, אטי מדי, ובהתחלה מי שנכנס לוואקום במקומם היו ארגונים ויוזמות מקומיות. אבל אני חושב שפיקוד העורף עבד נכון וטוב ועסק במשימות הבסיסיות".

ואנשי המילואים? הגיליון הזה הוא לכבודם.

"אני חושב שמי שחשב שצבא העם סיים את תפקידו ושהגיע הזמן לעבור לצבא מקצועי וקטן בלי אנשי מילואים, מבין היום שזו טעות חמורה. אנשי המילואים הם נכס שלא יסולא בפז לצבא ההגנה לישראל, לעם ולביטחון הלאומי. בכל יום ויום מאז תחילת המלחמה אנחנו רואים איך הם נלחמים, איזו תרומה אדירה יש להם למהלך הקרב ואיזה מחיר כבד הם משלמים. ובאותה נשימה שאני אומר את זה, אני גם חושב שהמדינה צריכה לבחון מחדש את החוזה שלה עם אנשי המילואים. כל נושא התגמול וההוקרה למערך המילואים צריך להיות כפול ומכופל. זה אמור להיות חלק מההבנה של התרומה האדירה שלהם במלחמה הזאת".

עד היום זה לא קרה?

"לא. אמרו, אין מלחמות, יש שלום, לא צריך צבא, לא צריך מילואים, זה מיותר. וישמן ישורון ויבעט. אז הנה קיבלנו תזכורת קריטית לדבר הזה".

שמחי היה במילואים בשבעה ובשלושים והמשיך גם לאחר מכן. "ימי השלושים על גיא היו הכי קשים, הרבה יותר מהשבעה. כי אני פיקסר, מתקן דברים. רואה אתגר, גם אם ייקח לי חודש או שנתיים, אתגבר עליו ואסדר אותו. כשהגעתי לכבאות, מצאתי ארגון שתקוע 30 שנה אחורה, לקח לי שנתיים לתקן ולשנות ולהקפיץ אותו 30 שנה קדימה. גם בצבא קיבלתי יחידות שצריך לשפר והשתפרנו. אבל באסון עם גיא אתה מבין שזה בלתי הפיך, נקודה. ולא משנה מה היכולות שלך והרצון והקשרים. זה בלתי הפיך. הילד לא יחזור. ההבנה הזו נופלת בשלושים. זה חוסר אונים מטורף. ואז אתה עובר לשיטה של מזעור נזקים".

"הרבה חברים דתיים באו לנחם אותנו בשבעה ובשלושים, ואחרי שדיברנו איתם הבנתי שהם מאמינים שכל אחד מגיע לעולם עם גורל קצוב וקבוע מראש. השאלה היא רק מה הוא עושה במכסה שהוא קיבל. אז אנחנו אומרים, הילד שלנו עשה חיים עד השנייה האחרונה. הוא נהנה, בילה, השקיע, אנשים אהבו אותו, הוא אהב אנשים. לרגע הוא לא נח והספיק מה שאחרים לא היו מספיקים תקופת חיים שלמה. לכן גם עכשיו אני לא מסוגל לחשוב עליו שוכב מתחת לאדמה. אני מדמיין אותו מטייל באוסטרליה עם חולצה לבנה פתוחה, צוחק, מבלה ועושה חיים".

גיא שמחי ז"ל, בן 20 בנופלו, נולד בקיבוץ רעים ושם נהרג. הוא גדל בשבילים הירוקים ומול הנופים השלווים עד גיל 6, אז עברה משפחתו לבייג'ינג, כשהאב הפך נספח צה"ל בסין. "גיא היה ילד מנהיג, ספורטאי מצטיין, מסמר השכבה ומלך הנשף", דומע דדי. "כל ההורים אומרים את זה על הילדים שלהם, אבל גיא באמת היה מיוחד במינו. הוא תמיד ראה את האחר ואף פעם לא עמד מאחור. לפעמים בלהט החיים אין זמן לשבת עם הילד ולדבר איתו שיחות נפש ארוכות. אתה עסוק, הוא עסוק, יש חברים ועניינים, אבל פתאום בשבעה ובשלושים מגיעים כל כך הרבה חברים שלו ומספרים לנו עליו כל מיני דברים שגורמים לנו להבין שכמה שאהבנו אותו לא באמת ידענו עד כמה איכותי וערכי הוא היה".

מה סיפרו על גיא?

"מדריכה בתנועת נוער סיפרה לנו שכשהיא יצאה לנשף סיום התיכון, בן הלוויה שלה מאוד לחץ עליה שתשתה אלכוהול והיא לא רצתה אבל התביישה להתנגד. גיא ניגש אל שניהם ואמר לה בפניו, 'אם את אומרת לא, לזה את מתכוונת, ותעמדי על שלך, ואם ימשיכו ללחוץ עלייך, תקראי לי ואני אקרא את מי שצריך לסדר'. ביום אחר, כשעליתי לקבר של גיא, מצאתי פתק שכתב אחד מתלמידי השכבה שלו: 'אתה היית מלך השכבה ואני לא ממש מקובל, ולמרות זאת רציתי שתדע שלעולם לא אשכח איך לקחת אותי תחת חסותך והכנסת אותי למשחקים ולפעילויות החברתיות'. שלושת הילדים שלי טובים, ממושמעים, אחראים. לא היה לנו מרד נעורים עם אף אחד מהם. אבל גיא היה ג'נטלמן. הוא תמיד ידע לכבד את כולם, ולהשגיח על כולם, ולראות את האחר באמת, לא רק כדי לצאת ידי חובה. היום אני אומר, יש לנו שלושה אריות ולביאה בבית. אחד האריות ישן. אבל גם אריה ישן הוא עדיין אריה".

בימים הראשונים למלחמה הסתובב שמחי בתחושות בושה וזעם. "זעם על מה שקרה, על הכמות האדירה שהרגו לנו, ויותר חשוב איך הרגו לנו, וגם על הבן שלי. אבל ככל שנקפו הימים רתחתי מזעם לא על גיא, כי גיא באמת נלחם ונהרג, ואם לא היה נהרג בקיבוץ, היה נכנס עכשיו לעזה וגם שם רץ ראשון והיה עלול למות שם. הכעס שלי היה על מה שעשו לאנשים ולנשים ולילדים בקיבוצים ובבסיסים, וגם בושה על איך קרה שאנשים עם טויוטות וטרנינגים עשו לנו את הדבר הנורא הזה".

כאיש צבא לשעבר, איך אתה מסביר את המחדל הצבאי?

"אומרים שבעיות מורכבות פותרים באמצעים פשוטים. אבל אצלנו הגדילו ראש עם טכנולוגיות ולא עם האיש שבשטח. המחדל המטורף נבע מיהירות ומבינוניות מחשבתית וגם מזה שישראל הפכה לנרקומנית של שקט. אחרי מלחמת יום כיפור העם בישראל לא היה מוכן לקבל אבידות כבדות ולשלם מחירים כאלה. אז מאז ועד 7 באוקטובר, ישראל כל הזמן רק הגיבה. ספגנו וספגנו ובום, הגבנו. כך היה במלחמת לבנון הראשונה, השנייה, חומת מגן, שומר החומות, לא יזמנו, רק הגבנו בדיעבד. בשני מקרים בלבד יזמנו פעולה: תקיפת הכור בעיראק ותקיפת הכור בסוריה, כי היה בזה איום קיומי. מדינת ישראל הסכימה שיירו רקטות על שדרות לאורך עשורים. אני זוכר את האבסורד מהצד האישי. היינו בסין, ובמסגרת התנאים בכל קיץ הייתה לנו חופשת מולדת. בכל השנה היינו במקום הכי בטוח והכי שקט, ובקיץ היינו חוזרים במודע לחודשיים של רקטות וצבע אדום. המצב הלא טבעי הזה חלחל לכל מערכות השלטון".

גם לשירות הציבורי?

"בוודאי. שמו בתפקידים בכירים בשירות הציבורי אנשים שאומרים, שב בשקט, אל תעשה גלים, היו פה לפניך, יהיו פה אחריך, אנחנו לא רוצים שינויים גדולים מדי, רק שקט, רק זרימה עם הכיוון הכללי. זה קורה בכל המערכות וכשאנשים שמצפים לקידום מבינים את זה, הם מתיישרים לפי החליל של הראש גם אם הם לא מסכימים איתו וגם אם הם מבינים שזה מוביל אותנו לאסון. כשמינו אותי לנציב הכבאות, לא רצו אותי, רצו מועמד אחר, כי ידעו שאני לא יס־מן. בית המשפט פסל את המינוי שלהם ובגלל זה הגעתי לתפקיד ועשיתי בו מהפכה בניגוד לכל התחזיות ובניגוד לשקט התעשייתי שרצו שם. בגלל זה הייתי מאובטח על ידי המשטרה ובמשך ארבעה חודשים עשו לי הפגנות מול הבית ושרים וחברי כנסת ניסו לסכל אותי במהלך תפקידי, כי נלחמתי בשחיתות ובתרבות ארגונית קלוקלת. אני זוכר שאנשים רבים, חלקם בכירים מאוד, אמרו לי, מה אתה צריך את התיקונים האלה, תהיה נציב, תעשה חיים, תסיים קדנציה בשקט ותתקדם הלאה. אבל זה בדיוק האסון של מדינה שמתמכרת לשקט ומקבלת שקט מדומה עד שמגיע הפיצוץ. בשבעה היה אצלי אביגדור קהלני. אמרתי לו, 'אתה גיבור ילדותי, גדלתי על הסיפורים של הקרב בעמק הבכא'".

"וקהלני אמר לי, '7 באוקטובר היה מחדל כפול ומכופל, פי אלף ממחדל יום כיפור'. ואני הסכמתי איתו, כי אנחנו מדינה חזקה, מדינה טובה, אנשים חיים פה טוב בסך הכל, נוסעים לחו"ל, יוצאים הרבה להצגות ולמסעדות, קונים את הסלולריים הכי מתקדמים ואת הבגדים הכי יקרים, ומרוב שהעם התמכר לשפע, הוא שכח את הדבר הבסיסי ביותר והוא שאנחנו חיים במקום שמוקף באויבים שרוצים להשמיד ולרצוח אותנו. ובאכזריות ככל שאפשר. אנחנו רוצים לחיות חיים טובים ולא מוכנים לשלם את המחיר. אבל מי שבורח מהמחירים מקבל את 7 באוקטובר בפרצופו. העם עצמו צריך לבחור מה הוא רוצה, ובהתאם לשלם את המחיר".

לדעתך ניתן לתקן את המצב?

"ברגע שלכל המערכות השלטוניות, כולל הצבא, יהיה תמהיל נכון של אנשים ערכיים, מקצועניים ואמיצים, שיחשבו על הציבור ולא על טובתם האישית, ולא יפחדו מלחצים ומפוליטיקה, הם ישנו וישפרו גם במחיר של חיכוך. עד לפני 7 באוקטובר, כשדיברתי עם אנשים איכותיים ומקצועיים ביותר, הם היו אומרים לי, 'שמע, אנחנו לא נכנסים לשירות הציבורי, כי זה ארגון בעייתי'. וגם אם היו כאלה שנכנסו, הם עזבו אחרי זמן כי ראו איך הכל מתנהל, בפוליטיקה קטנה, בקשרים, בהתערבויות לא לטובת הציבור אלא לטובת אינטרסים. היום כולם מבינים שאם חפצי חיים אנחנו, צריך להכניס למשרדי הממשלה ולמערכים הציבוריים, כולל הצבא והשירות ואמ"ן, את האנשים הטובים והאיכותיים ביותר, אנשים ערכיים שלא קשורים בשום צורה ואופן למינויים פוליטיים ולשחיתות ובינוניות. אחרת כל כמה שנים יהיה לנו אירוע בסדר גודל של 7 באוקטובר".

וההנהגה, איפה החלק שלה במחדל וגם בתיקון?

"ברגע שהמלחמה תסתיים, או לפחות תחליף שלב, 150 איש יגיעו לכותל ויקודו קידה בפני עם ישראל וישימו את המפתחות וילכו הביתה. אחרי אירוע כזה כל ההנהגה צריכה להעמיד את עצמה למשפט העם מחדש, ובמדינה דמוקרטית המשמעות היא בחירות. ללא קשר לוועדות חקירה או ללקחים טקטיים. אחרי אירוע כזה צריך לבוא לעם, לקבל אחריות, לבקש סליחה, והעם יגיד את דברו".

הבעיה היא שעד עתה כולם ביקשו סליחה ולקחו אחריות חוץ מנתניהו וממשלתו, שבמשמרת שלו ושלה אירע לנו האסון הגדול ביותר בתולדותינו.

"גם אם בן־גוריון בכבודו ובעצמו היה היום ראש הממשלה, מתוקף היותו ראש המערכת הוא היה צריך ללכת. נתניהו וכל ממשלתו, וכל הבכירים שהיו אחראים על המחדל הזה, צריכים לעמוד למשפט העם. אם העם יחליט שהם לא אשמים, הם יבחרו בהם שוב. זה הדבר הראשון שצריך יהיה לעשות פה, כי זה חלק מתהליך הריפוי. אם זה לא יקרה, לא יהיה ריפוי".

ואם נתניהו וממשלתו לא יסכימו ללכת לבחירות ביום שאחרי המלחמה?

"אני חושב שיהיו פה כוחות גדולים מאוד שאי אפשר יהיה להתעלם מהם. זה לא יהיה כמו המחאות בקפלן. יהיו כוחות גדולים פי 77, כולל אנשי מילואים ומשפחות חללים וחיילים שסיכנו את חייהם שיצאו מהלחימה ויגידו, אנחנו מבקשים את משפט העם. והעם יחליט. אני חושב שהתנועה העממית תעשה את המלאכה. אבל כדי שהיא תתממש, צריך אחדות בעם".

אם העם ייצא לרחובות, לא בטוח שתהיה אחדות, לא בטוח שכל העם כאיש אחד ייצא לרחובות בשם אותה המטרה.

"בזמן הלחימה אנחנו מאוחדים. לכן יש זמן לחשבונות. האיחוד במלחמה ייצר השפעה טובה גם לגבי האיחוד בהמשך. האחדות שיש בטנק בעזה צריכה להתקיים גם בישראל בקרב העם. כל מי שהיום ממשיך להשמיץ ולפלג בזמן מלחמה, העם יבוא איתו חשבון. 80% מהעם מסכימים על 80% מהנושאים, רק הקצוות מטרללים אותנו".

כמפקד חטיבת הערבה ומפקד מחוז הדרום של פיקוד העורף, התמודדת עם קסאמים ורקטות בשדרות וביישובי העוטף כבשגרה. חשבתם אז על מצב שבו מדינת ישראל תיאלץ לפנות יישובים שלמים בצפון ובדרום?

"למדינה יש תוכנית שמכונה 'מלון אורחים'. היא הייתה אחת מהפקות הלקחים ממלחמת לבנון השנייה, ומי שאמון עליה זו רשות החירום הלאומית שעסקה בתכנון פינוי משפחות לבתי מלון, מתנ"סים ובתי ספר. המדינה התכוננה לזה, רק שאף אחד לא חשב שניאלץ להפעיל את התוכנית ליותר מ־130 אלף מפונים וליותר מ־30 יום".

עלה בעבר תרחיש של כל כך הרבה חטופים?

"לא. ולכן מה שהיה לפני לא רלוונטי. זה לא גלעד שליט או נחשון וקסמן, ולכן כללי המשחק שונים לחלוטין. אני חושב שמה שישראל עשתה בהפסקת האש הראשונה היה נכון ומחויב למרות שברור ששילמנו על זה מחיר כבד בקרבות ההמשך. אבל ככה מדינה צריכה לפעול. ובאותה נשימה אני אומר שמה שישפיע ויקרב את החזרת החטופים זה המשך המאמץ הצבאי והלחץ האגרסיבי על חמאס. אם שוב תהיה עסקה טובה, אין מניעה לעצור שוב את הלחימה, להחזיר את החטופים ולהמשיך למוטט את ארגון הטרור גם במחירים נוספים כי ככה מדינה צריכה להתנהג".

כאיש צבא, מה דעתך על הירי הצה"לי בשוגג בשלושת בחטופים?

"זה אירוע טרגי, קו כל כך דק מפריד בין השחרור שלהם וזריקת עידוד מטורפת לעם ולצבא, לבין הפגיעה האנושה במורל הלאומי. אבל צריך לזכור שמלחמה היא ממלכת אי־הוודאות, החיילים שם דרוכים בעצבים חשופים והנסיבות מורכבות".

איך לדעתך מתקדמת הלחימה?

"אני חושב שהמאמץ הצבאי מתקדם יפה מאוד בהתאם לדירקטיבה המדינית שצה"ל מקבל. עד 7 באוקטובר, שיפא היה יעד שאי אפשר היה לחשוב עליו במונחים של כיבוש, והגענו לשם תוך פחות משבוע, וגם לח'אן יונס וגם לסג'עייה. יש לזה מחירים כואבים מאוד, אבל הזירה מורכבת וכוללת חטופים ואזרחים, אז ההתקדמות יותר אטית. אסור לנו להפחיד את עצמנו וחשוב לזכור שכשהמכונה הצה"לית מתחילה לעבוד, אף אחד לא יכול לעצור אותה, ולאורך כל ההיסטוריה שלנו אין שום כוח במזרח התיכון שיכול לעכב אותה, כי בכל דור ודור יש לנו נוער ואנשים מדהימים שנלחמים בחירוף נפש".

כנספח צה"ל בבייג'ינג, למדת משהו על המערכת הבינלאומית והשפעותיה על המזרח התיכון שאנחנו רואים את השלכותיה היום לא רק מול האמריקאים אלא גם בהקשר החות'י ויחס מדינות המערב?

"כשהייתי בסין, למדתי שמדינת ישראל היא לא מרכז העולם. כשאתה חי בישראל, אתה בטוח שכל דבר קטן אצלנו מטלטל את כל הגלובוס. אז נכון שישראל לא דומה למיקרונזיה, אבל למדינות העולם יש שיקולים לאומיים ופוליטיים אחרים, ואינטרסים רבים שלא תמיד עולים בקנה אחד עם האינטרסים שלנו. אחד האינטרסים הגדולים של סין הוא לדאוג להאכלת מיליארד ושלוש מאות מיליון איש בכל יום. כשאתה מסתכל על זה מהמבט הכללי, אתה מבין שחלק מהמהלכים שמדינות אחרות בעולם עושות בהקשר הישראלי הוא לא בהכרח בגלל שהן שונאות את ישראל אלא כי הן דואגות לעצמן".

ההתמודדות עם נפילת בן הזקונים קשה מנשוא. "אנחנו אומרים שמצבנו עוד טוב לעומת הצעירים האחרים שנרצחו במסיבה", אומר שמחי במרירות. "הבן שלי לפחות רקד ונהנה, אחר כך נלחם במחבלים והציל חיי אנשים ונהרג במקום. הבאנו אותו הביתה מהר וקברנו אותו. לא שרפו אותו, לא ערפו לו את הראש. זו לא נחמה, אבל זה מכניס לפרופורציות".הגעגועים קשים ומייסרים. "אני מתחיל לעבוד, לכתוב, לענות לטלפונים, ואז רואה את התמונה של גיא, מפסיק ואומר לעצמי, רגע, מה אתה עושה בכלל, הבן שלך נהרג, ואיך אתה ממשיך מכאן? ואז אתה נשאב, כי החיים הם כמו נהר. אי אפשר לעצור אותם".

מה מסייע?

"כשהחברים של גיא באים ואני מחבק אותם וגאה בהם. אני רואה בכל אחד מהם את ממשיכו של גיא. ובערבים אני הולך אליו לקבר ושומע איתו שירים ששמענו ביחד. שירים של היחידות המיוחדות שהשמעתי לו לפני הגיוס, של גולני, צנחנים וסיירת מטכ"ל".

מה היית אומר לו היום?

"הייתי אומר לו שאנחנו אוהבים אותו, גאים בו ומצדיעים לו, ושהוא והחברים שלו הם אריות ושהדור הזה שחשבנו שהוא דור הטיקטוק המפונק מלמד אותנו מה זו ציונות אמיתית ומה זו אהבת הארץ".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully