"תגיד, מתי נחזור הביתה?", שאלה רבקה שיש והתחננה לתשובה. היא ושבתאי מלול הגיעו 20 דקות מוקדם יותר לדירתם, מילאו שתי מזוודות בבגדי חורף ומיהרו למונית שהמתינה ברחוב. נהג המונית כבר הניע וחיכה כשתא המטען פתוח. "לקחנו בגדים, ואנחנו ממהרים לצאת מפה ולחזור למלון בטבריה", אמר מלול. "די, קשה לנו להיות מחוץ לבית, אני כבר רוצה שזה ייגמר", אמרה שיש. הם נכנסו למונית, שמיהרה לעזוב.
הסיפור של הזוג מלול הוא, במידה רבה, סיפורה של קריית שמונה כולה, סיפור שדומים לו נשמעים כמעט בכל בית בעיר. בבית שמעברו השני של הרחוב העידו הסימנים שהמשאלה של גברת שיש לא עומדת להתגשם בקרוב. מרדכי גבאי הוליך לתוך הבית את הרב יגאל ציפורי והצביע על התקרה, כדי שיראה את החורים שנפערו בה אתמול אחר צהריים לאחר ששהרקטה פגעה בגג הבית. "עבדנו ביחד, וזמן קצר לפני הנפילות מרדכי חזר לביתו", אמר הרב ציפורי, והביט בתדהמה בנזקי הרקטה, תוך כדי האזנה לתיאור של גבאי: "שמעתי אזעקות ומיהרתי להיכנס הביתה. יש לנו חדר ביטחון ישן, נכנסתי אליו ונשכבתי על הרצפה. שמעתי רעש חזק של נפילה ואמרתי 'שמע ישראל'. הרקטה נפלה על הגג של חדר הביטחון ולא חדרה אותו. קרה לי נס".
"זו היתה תזכורת למלחמת לבנון השנייה ב-2006", אמר מיקי כספי, תושב העיר, שאתמול נורו לעברה 16 רקטות בשלושה מטחים ושני טילי נ"ט. שש מהן פגעו פגיעות ישירות בבתים, וארבע נוספות נפלו בשטחים פתוחים. שלוש רקטות יורטו. במלחמת לבנון השנייה נפלו על העיר 1,012 רקטות, רבע מכלל הרקטות ששוגרו אז לעבר ישראל.
לבית משפחת גבאי הגיעו בינתיים בני המשפחה, שעזבו את העיר לטבריה עם פרוץ המלחמה. "שמענו שהיו נפילות בעיר ואמרו לנו שגם בבית היתה פגיעה. חששנו מאוד למוטי", אמר גיסו, חנניה אזולאי. אזולאי נוסע מדי בוקר מטבריה לקריית שמונה, לעבודתו כמלגזן במפעל "עוף הגליל", המוגדר מפעל חיוני. בסוף העבודה שב לטבריה. הוא אמר שגם אחרי הפגיעה בבית המשפחה הוא יודע שאין טעם לנסות לשכנע את מרדכי להצטרף אליהם למלון בטבריה; "מרדכי מתנדב בבית חב"ד, וברור לי שהוא יישאר בעיר". מרדכי אישר את דבריו: "הוריי הגיעו ממרוקו לקריית שמונה לפני שישים שנה. אני נולדתי פה, ואף פעם לא עזבתי את העיר. חוויתי כבר הרבה אירועים של נפילות קטיושות על העיר. גם שירתי כמעט שלוש שנים בלבנון, ואני יודע מה זה הפגזות. נכון שאף פעם לא היתה נפילה כל כך קרובה אלי, וכשחווים את זה כמו שקרה לי אתמול זה אחרת לגמרי. אני אצא לסוף שבוע להתאוורר ואחזור הנה".
הרב ציפורי הסביר שמדי יום הם אורזים בבית חב"ד 1,200 ארוחות לתושבים שנשארו בעיר ושזקוקים לארוחה חמה. "גם מרפאת השניים שלנו ממשיכה לעבוד", הבהיר ציפורי.
מתוך 25 אלף תושבי קרית שמונה, נותרו בעיר 3,500 תושבים. 14 אלף מתגוררים בבתי מלון, בין השאר באילת, בירושלים, בים המלח, בהרצליה, בתל אביב, בחיפה ובטבריה. שאר התושבים שעזבו מתגוררים בדירות ששכרו - עיר שתושביה נפוצו לכל חלקי המדינה.
בבניין העירייה מנסה יוסי אלגריסי לארגן משלוח של חבילה לתושב שפונה לאילת, ובמקביל מקבל שיחת טלפון מתושב שנשאר בעיר ומתחנן ממנו לאספקת בגדים חמים. "הוא ממש בוכה שקר לו. אני נוסע אליו עכשיו לראות מה מצבו", אמר אלגריסי.
הוא עוזר של מנכ"ל העירייה, וכעת גם חבר בכיתת הכוננות. מאז תחילת המלחמה יצא מהעיר פעמים בודדות לשעות ספורות. אשתו עברה לראש פינה, וארבעת ילדיהם הבוגרים עברו לארבעה יישובים שונים. אתמול קיימה כל המשפחה מפגש ראשון מאז תחילת המלחמה; אחרי כמה שעות שב כל אחד לביתו הזמני, ויוסי חזר לישון במקלט שבעירייה. "עשו טעות שפינו את הצפון", סבור אלגריסי. לדבריו, "זה מצביע על חולשה, וכשהאויב רואה שאתה חלש, הוא מנצל את זה. אבל אני בהחלט מבין את מי שרצה לצאת, אני לא שופט אף אחד".
וישנם גם מיקי כספי ונחום כבשני, שהחליטו שהם נשארים בביתם. "אני לא רוצה להרגיש פליט", הבהיר כספי. "קשה לחיות במקום שהוא לא הבית שלך. בימים הראשונים התנדבתי במוקד הפינוי, והבנתי שבתי המלון יהפכו לסיר לחץ. אנשים מתוחים ולחוצים, ועלולות גם להיווצר מריבות, אבל גם בעיר לא קל; קשה לראות עיר ריקה", אמר.
כספי הגדיר את המצב כ"קטסטרופלי". הוא כועס, בין השאר על הקהילה הבינלאומית, שלא אוכפת את החלטה 1701 של האו"ם לפירוז מנשק של דרום לבנון ואנשי חיזבאללה. "זו החלטה שהעולם לא אוכף, ובינתיים בצד הישראלי של הגבול אין עכשיו תושבים. זה לא הגיוני".
ראש העירייה אביחי שטרן נפגש בחמ"ל עם חברי כנסת שהגיעו לביקור אחריהם נכנסו לפגישה קציני צה"ל. החמ"ל נמצא בבניין העירייה הישן, שכל משרדיו פונו לבניין סמוך מאז ספג פגיעה ישירה של טיל לפני 24 שנים. שלט קטן בכניסה מזכיר את את טוני זאנה ושמעון אלימלך, שנהרגו באותה הפגזה; שני קורבנות בעיר מצולקת מעשרות שנים של הפגזות. כשנגמרו הפגישות נכנס שטרן למכוניתו ויצא לפגוש את תושביו שפונו לתל אביב. אחרי שלוש שעות שוב נשמעו האזעקות בקריית שמונה. ושוב חוזר הניגון הנורא, חוזר ללא הרף.