יומיים אחרי הבחירות, כשראש הממשלה הנבחר בנימין נתניהו התלבט את מי ימנה לשר האוצר, כתבתי ב"וואלה" על מעלותיהם של שלושת המועמדים האפשריים לתפקיד, ביניהם יו"ר הציונות הדתית, בצלאל סמוטריץ'. האמנתי אז בלב שלם שהוא יכול להפוך להפתעת הממשלה החדשה, ויחפה על חוסר ניסיונו בכלכלה, בפיקחות, יכולת למידה פנטסטית וכוונות טובות.
"סמוטריץ' הציג במצע הבחירות תוכנית כלכלית מגובשת, ובניגוד לאלה של רוב המפלגות האחרות, גם כזו שניתן יהיה ליישם ולא רק להפריח באוויר", כתבתי באותו טור. "בכהונתו המוצלחת במשרד התחבורה, הוא הוכיח שכאשר הוא לוקח על עצמו משימה, הוא יודע להיות מקצוען, נטול פניות ואינטרסים אישיים, בדיוק מי שגם המסתייגים מדעותיו, היו רוצים לראות באחד המשרדים החשובים ביותר לאזרחים".
גם בכנס העיתונות באילת, כשאחד מחברי הפאנל קרא לפקידי האוצר למרוד בו, ולא לשתף איתו פעולה, שכבתי בשבילו על הגדר. הסברתי שצריך לעשות הפרדה בין עמדות אידיאולוגיות לבין יכולת התפקוד המקצועי במשרד האוצר והתעקשתי שיהיה שר אוצר טוב, כיוון שהוא מקצועי ורציני. בפגישת ההיכרות שערכנו בכנסת, הוא השאיר רושם פנטסטי. הקשיב רוב הזמן, כתב הערות במחברת, הציג את תפיסותיו הכלכליות, וצניעות כובשת לב, של מי שמבין שיש לו עוד הרבה מאוד ללמוד.
אלא שתוך כמה שבועות, הבנתי שטעיתי בענק. הצניעות התחלפה בשחצנות, המקצוענות בזלזול באנשי המקצוע, וככל שנקפו החודשים, היה נדמה שמשרד האוצר נמצא איפשהו בתחתית סדר העדיפויות שלו, הרבה אחרי איו"ש ומשרד הביטחון, לשם כיוון להגיע והסתפק בשאריות של אחריות על המנהל האזרחי. זה התחיל בהיעדרויות תכופות, שהפכו לנפקדויות של ימים שלמים. ללשכה שלו, ששרי אוצר אחרים היו מתייצבים בה השכם בבוקר ויוצאים ממנה כשכבר חשוך, היה מגיע בסביבות חמש-שש בערב, עורך ישיבות ליליות שהיו מסתיימות אחרי חצות, כשרוב הנושאים האקוטיים לא קיבלו את הטיפול הנדרש ובוצעו על הבאזר בזמן פציעות.
האירוע הראשון היה הפחתת הבלו על הדלק. ב-1 בינואר 2023 היה אמור להסתיים הפטור, שעליו חתם שר האוצר הקודם, אביגדור ליברמן. סמוטריץ' משך זמן, שלח אזרחים לעמוד בתור לתדלק, עד שניאות לחתום על הצו. האירוע הזה חזר על עצמו שוב ושוב בשנה האחרונה. צריך להעביר תקציב בפרק זמן קצר במיוחד? קטן עליו.
לסכם עם השותפות בממשלה את היקף הכספים הקואליציוניים? שטויות. מזל שליברמן השאיר תקציב כמעט גמור שאפשר היה להשתמש בו בשיטת "העתק-הדבק" ואגף התקציבים מספיק מקצועי כדי לעשות את זה באפס זמן. צריך למנות כלכלן ראשי, מפקח על הבנקים, יו"ר רשות ניירות ערך, מנהל רשות מסים, מנהל רשות שוק הון ונגיד בנק ישראל? אין לחץ. יש ממלאי מקום, סגנים, לא נורא. ככה נולדו להם הארכות כהונה שהודבקו בסרט דביק ומינוי נגיד כמעט בכפיה, כשלא הייתה לו ברירה אחרת.
אבל השיא היה בשבוע לפני פסח. סמוטריץ' זעם על ההסתדרות שהשביתה את המשק במפתיע במחאה על צעדי הרפורמה המשפטית, איים נגדה בתביעה תקדימית, והלך לנקות את הבית. תקציב לא סגור שצריך להגיש אוטוטו, פקידים שסופגים אש בשבילו, למי אכפת. הוא אפילו לא התבייש לצייץ תמונה של המטבח שלו מצוחצח ולכתוב: "זר לא יבין את תחושת הסיפוק מהתמונה הזו, בסופו של יום מלא אקונומיקה וחתכים בידיים". כאילו זה הסטנדרט ששר אוצר צריך להעמיד. גורם במשרד האוצר סיכם זאת כך: "מדאיג שאחרי יותר משלושה חודשים הוא לא מבין את חשיבות תפקידו".
אבל ככל שנקף הזמן, ההיבריס השתלט על שר האוצר והוא התחיל לאבד קשר עם המציאות ועם הנתונים. כשהדרג המקצועי עימת אותו עם מספרים מדאיגים לנוכח התקדמות הרפורמה המשפטית, הוא קבע שהם מדברים מפוזיציה, השפיל אותם, ניסה לשפץ דו"חות וכשלא הצליח, נשא נאומים חוצבי להבות בזכות נתונים שאף אחד לא הבין מאיפה הביא אותם.
את הדוחות הקשים של ה-OECD, הוא קרא קריאה אלטרנטיבית. כשהכלכלנים ניתחו אותם בדאגה, הוא צהל, כאילו קיבל ציון של 100 במבחן קשה במיוחד. כשההיי-טק הישראלי התרסק וההשקעות הזרות פסקו, הוא טען בלהט שהכלכלה שלנו משגשגת. כשהוצגו לו נתונים על השפעת הרפורמה המשפטית על האינפלציה, נחר בבוז ואמר, שאין שום קשר והכול רעידות קלות בגלגלים.
ועוד לא הזכרנו את הזיגזוג הפראי בקבלת ההחלטות. שר אוצר אמור להיות עוגן יציב, בסערה שסביבו, ולא סטייק שמתהפך על הגריל. ולהלן כמה דוגמאות: סמוטריץ' הצהיר שלא יעביר תקציבים לרשויות הערביות, והעביר כמו טאטלע, כפי שחזתה איילת שקד. הוא פרסם צו לביטול הפטור ממס על משקאות ממותקים בערב שבת, וביטל את הביטול בישיבת הסיעה כמה ימים אחר כך. הוא הבטיח לקצץ 1.6 מיליארד שקלים בכספים קואליציוניים, וקיצץ מחצית בגלל צרכים פוליטיים.
אם מישהו חשב שהאסון ב-7 באוקטובר יגרום לו להתעשת, הוא טעה. תוכנית הפיצוי לעסקים התעכבה חודש וחצי קריטיים, בגלל משחקי אגו עם שר הכלכלה ניר ברקת וכשהוגשה הייתה לקויה ומעליבה ונדרש בה מקצה שיפורים אינטנסיבי. מתווה הפיצוי לישובי 40-20 ק"מ לנובמבר ודצמבר מתעכב, ואלמלא הפרסום בוואלה!, דמי הביטוח הלאומי שמקבלים המילואמניקים, היו מתווספים למחזור שלהם ופוגעים ביכולת שלהם לקבל פיצויים.
תקציב 2023, שהיה אמור לתעדף את הלחימה והשיקום, הפך לפארסה עלובה של תוספות תקציביות למשרדים שאף אחד לא מצליח להבין מה הם עושים בשוטף, ובטח שעכשיו וגם הוא אושר בשנייה האחרונה. במקום להדק חגורה, שחרר אותה, כאילו סיימנו כרגע ארוחת שחיתות ולא קברנו 1,400 הרוגים.
במסגרת הדחיינות הכרונית, גם אישור תקציב 2024 המחודש נדחה לסוף פברואר, מה שאומר הוצאות גדולות על החלטות עבר שצריך לבטל והמשך הזלזול באזרחים. עכשיו סמוטריץ' עסוק בדחיית הבחירות לרשויות המקומיות. הוא מבין שגם אם יעביר מאות מיליונים לבוחריו בעת חירום, הוא חייב אחיזה בשטח שאין לו, ולראייה הסקרים המאוד לא מחמיאים. את השנה בחר השר לסיים במסע נקמה בדרג המקצועי, שעשה לו חיים קשים, וניסה למנוע ממנו לחלק כספים קואליציוניים תחת אש. הוא יצא בקמפיין ממומן ברשתות החברתיות נגדם וקידם יוזמה שתמפה את עלות שכרם, תוך כוונה להגיש לנתניהו תוכנית לקיצוץ עמוק בהיקפי כוח האדם במשרד האוצר.
אם הייתם שואלים אותם איזה ציון הם נותנים לשר שלהם בסיומה של השנה הראשונה לכהונתו, הם לא היו נוקבים במספר, אלא בשם של אדם - הורדוס. כך כונה שר האוצר לשעבר ישראל כ"ץ, על שם המלך שרדה בעמו. מתברר שבשנה האחרונה הם מתגעגעים אליו מאוד.