הבחירות של 2024 כבר כאן, למקרה שלא שמתם לב. בכל יום שחולף מקבלים אזרחי ישראל כל מני הודעות סקר, חלקן משקפות ניסיון אמיתי לבדיקת עמדות, אחרות הן מזויפות, חלק ממלחמה פוליטית מלוכלכת.
חומרים מודלפים לתקשורת, הודעות מיוחדות נמסרות לכתבים, עריקים מכל מני סיעות מאותרים לקראת הצבעות בכנסת - וכל זה היה יכול להיות סביר, איכשהו, אלמלא היו מתפרסמים בכל יום עוד שמות של חללים מהמלחמה בעזה, אלמלא היו כ-150 אלף ישראלים פליטים בארצם, אלמלא הבטיחו לנו שזו המלחמה הקיומית ביותר מאז מלחמת העצמאות - ועכשיו רבים איך יראה מנגנון היציאה ממנה, בלי הישג ממשי שיכול להיות מתורגם להכרעה.
אז איך יודעים שבא אביב - ובקצהו מוצבת קלפי? הנה כמה דוגמאות: בן גביר יוזם משבר קואליציוני יש מאין. נציבת שירות בתי הסוהר, קטי פרי, היא לא חשובה דיה כדי לפרק בגללה ממשלת אחדות שהתכנסה לרגל המלחמה.
בן גביר יודע את זה, נתניהו יודע את זה וגנץ יודע את זה. אז מי מרוויח ממדורת ההבלים סביב אי הארכת כהונתה? ובכן, כולם (חוץ מאתנו): בן גביר מגדיר את הטריטוריה שלו כימין הלוחמני שמימין לימין. הנה, שלא כמו סמוטריץ' שהפך לחותמת הגומי של הכספים הקואליציוניים (תמורת קופון נאה שגזר למשרדים ומוסדות הקשורים לבייס שלו, כמובן), הוא לא דופק חשבון אפילו לנתניהו.
לבן גביר זה טוב, אבל לא רק לו: זה טוב לנתניהו שבכל פעם שבה בן גביר מושך ימינה, הוא מתמרכז. לא בכדי תקפו חלק משרי הליכוד את ההחלטה - הדרך שלהם להפגין שפיות היא לבדל את עצמם מהמפלגה הכהניסטית.
מפתיעה לכאורה הייתה ההתקפה של בכירי הסיעות החרדיות, משה גפני ואריה דרעי על בן גביר. למה לכאורה? כי כשמביאים בחשבון שיש בחירות בקרוב, מגלים שהמפלגות החרדיות חוששות לאבד מנדטים לימין הקיצוני, שקנה לו אחיזה לא רעה ברחוב החרדי.
לכן פתאום אכפת לאריה דרעי למשל, האיש שחושב שאפילו הסכם עם מערכת המשפט לא צריך לכבד, האיש שהיה ערב-כביכול להסכם הקואליציוני בימי ממשלת החירום של הקורונה (רק כדי לעמוד מול גנץ ולמשוך בכתפיים כשנתניהו בחר להפר אותו) - להודיע שהוא בעד כיבוד הסכמים.
אפילו גנץ יוצא מהסיטואציה הזאת לא רע: בשולי העימות אולי התרבו אלה שחושבים פעמיים אם להצביע לפראייר הנצחי הזה, רק משום שלא קוראים לו בנימין נתניהו. אלא שעל כל אחד כזה יש שני ישראלים שישבו בבית - נוכח מסיבת העיתונאים שכינס גנץ - ולא הפסיקו להתפעל מהאחריות הממלכתית שיש לו, להישאר בממשלה עד לניצחון (או עד שיתברר שניצחון לא יהיה פה ונתניהו ידביק לו את אכזבת התיקו. אז גם הם יינטשו את החליפי הנצחי).
ויש עוד דוגמאות לכך שאנו מתקרבים לבחירות: כך למשל סמוטריץ', שספג ביקורות קשות (בדין) על תקציב שערורייתי, מודיע פתאום על תכנית בהיקף של 9 מיליארד שקל למען החיילים. אכן ממלכתי וראוי, אבל רק עד ששואלים מאיפה הכסף. או אז מתברר שאין לזה, בין יתר הוצאות המלחמה, מקורות מימון זמינים זולת מיסים חדשים.
במילים אחרות: מאחר שנטל המס בישראל נופל על המעמד הבינוני העובד, המילואימניקים, שחלקם הזניחו עסקים וחלקם שילמו בדשדוש מקצועי כשכירים, יצטרכו לעבוד כמו חמורים לא רק כדי לשקם את מטה לחמם, אלא כדי לממן את המיסים החדשים שנועדו לעזור להם. גאוני, נכון?
ואם כבר בענייני תקציב עסקינן, האם ההבטחה של נתניהו שיש מספיק - גם לביטחון, גם לשיקום העוטף וגם לסבסוד אברכים, לא מזכירה את ההבטחה להקפיא את המשכנתאות, ערב הבחירות הקודמות? כן, גם הוא מנהל, לצד המלחמה, את מה שמתחיל להיראות ככלכלת בחירות, לפחות ברמה ההצהרתית.
שובה של חיות
זה לא נעצר רק שם כמובן: ההדלפה לעמית סגל (חדשות 12, אמש) על טיוטות פסק הדין של שופטי בג"ץ, מהן עולה שיש לכאורה רוב של שמונה שופטים נגד שבעה, לפסילת ביטול עילת הסבירות, לא באה לעולם בחלל ריק.
היא לא רק הוגשה לסגל מוכנה לפרסום, אלא גם עם הגדרות כמו "הפיכה חוקתית" ואפילו עם כאילו-ביקורת שעולה מקרב המתנגדים לפסילה, לפיה ההליך זורז בידי נשיאת העליון, אסתר חיות, רגע לפני פרישתה.
כמובן שבלהט הגילוי נשכחה המהות (מינויים בלתי סבירים הם הרי אלה שבגללם הופקרו המפונים מהצפון והדרום שמצאו עצמם מול כלים ריקים בממשלה שאמורה הייתה לטפל בהם), אבל היא לא חשובה בעיני החושפים:
תפקיד הידיעה היה לקרוע מחדש את הקרע שהתקיים פה עד ל-6 באוקטובר, על ידי מי שעבורו האחדות בין החרדים לגורל מדינת ישראל, בין אם הם גרים באלקנה או ברעננה, היא תוצר הלוואי הכי גרוע של המלחמה בדרום.
איך יודעים? לא רק על פי המקור אלא גם על פי המהדהדים היום, ברשתות החברתיות, את "חדשות השנה שעברה".
מעזה יצא מתוק?
בחירות לכשעצמן אינן רעיון רע במדינה דמוקרטית, בטח כשגם מתוך הממשלה נשמעים קולות לפיהם היא מילאה את ימיה, אבל כשכל המערכת הפוליטית עסוקה רק בדבר היחיד שהצהירה שאינה עוסקת בו, בשעה שבכל יום "מותרים לפרסום" שמות חדשים, ומראות אבל שקורעים את הלב הפכו לידיעה חדשותית אחת רציפה שבה מתחלפים רק התמונות והשמות, זה פשוט מרתיח.
קשה מאוד לעצור מערכת פוליטית ששועטת לקראת בחירות, גם אם אף אחד עדיין לא קורא לילד בשמו, ולפיכך - הדרך היחידה של האזרח להישאר טוב מנבחריו, היא רק להבטיח שלא עוד: לא עוד הוויכוח המטומטם על כן ביבי או לא ביבי, לא הדיון המטופש על חקיקה שבאה לעולם רק כדי לייצר את הוויכוח שאופף אותה, לא עוד מחנאות חשוכה ואמון בהבטחות סרק, אלא דיון אמיתי שראוי שיתקיים במדינה שנמצאת על פרשת דרכים, שתפיסת הביטחון שלה התפרקה בתוך כמה שעות.
איך אנחנו רואים את אויבינו, את שכנינו, את עתידנו המדיני, הביטחוני והכלכלי? אם לשם שינוי הנושאים האלה הם שיעמדו במרכז מערכת הבחירות הבאה עלינו לרעה (על ידי כך שהציבור יעניש את כל המפלגים והמסיתים איש באחיו) הרי שאולי יש עוד תקווה שמהעז והנורא הזה, יצא גם קצת מתוק.
הסיום הזה, שלקוח מעלילות שמשון הגיבור בספר שופטים, מוקדש לגיבורים שמחרפים את נפשם במלחמה: הלוואי שישובו לבתיהם בשלום וימצאו בו אך דבש דבורים, ולא חלילה קן צרעות בצורת מערכת פוליטית שלא רואה אותם ממטר.