עם חזק רוצה לנצח, אבל בממשלה ובצה"ל עסוקים בתירוצים

לפעמים נדמה כי מה שבעינינו הוא הנכס הגדול ביותר שניתן לממשלת ישראל וצבאה, הפך לנטל הגדול על כתפיהם. המום ומזועזע נוכח טבח ה-7 באוקטובר, התייצב עם ישראל, עם שוליים זניחים שלא היו מסוגלים למלא אפילו אולם קולנוע, לצד צה"ל והממשלה.

הוא התייצב לצד צה"ל למרות שהמערכת הכי מושקעת במדינת ישראל קרסה ביום פקודה. הוא התייצב לצד הממשלה - בהתחלה בגיבוי ואחר כך בהרחבתה, למרות מחלוקת פנימית שאיימה לקרוע אותנו מבפנים.

אנשים צעירים, מוכשרים, חכמים ויפים, שבמשך שלוש שנים פנטזו על איי תאילנד או על הג'ונגלים של ברזיל, קטעו את טיול החלומות שאחרי השחרור וטרם הלימודים ושבו ארצה מכל קצוות תבל: חלקם משלמים פי שניים או שלושה על כרטיס הטיסה בכיוון אחד, חלקם טסים בישיבה במעברי המטוס, רק כדי לקחת חלק במה שנתפס כמלחמת העצמאות השנייה של מדינת ישראל.

ארגוני סיוע אזרחיים, מעמותות בימין הדתי לאומי ועד לעמותות השמאל, שבערב שמחת תורה עדיין ניהלו ביניהן קרבות על אופי הפרהסיה הישראלית, חברו יחד להגנת המולדת: משטחי הכינוס של יחידות המילואים, שם נפלו איש על כתפי רעהו ועלו על מדים ועד למטות האזרחיים שפעלו במקום ממשלת ישראל שהתפיידה מכל מקום בו נדרשה עזרה.

זה היה הפיקדון היקר מכל, ארון הקודש של הישראליות, חילונית ודתית כאחת, שנישא כבר 75 שנים על ידי כל מי שליבו נוסק מגאווה לפחות פעם בשנה למשמע המילים "ולתפארת מדינת ישראל".

מה עשו מנהיגי ישראל, בין אם הם לובשים בלייזרים שחורים מעל הפודיום ובין אם הם לובשי מדים? בזבזו את הפיקדון היקר הזה:

בהתחלה בדשדוש מעצבן וארוך מדי שנועד לכאורה לרכך את היעדים שבהם יחל התמרון הקרקעי, למרות שכל מי שהלך פעם מכות בשכונה, יכול היה ללמד את הגנרלים המחושבים והפוליטיקאים החלקלקים שהמכה הראשונה היא (ורק היא!) הקובעת.

המשך בכל מני חישובי קיצין שדחו את הקמת ממשלת האחדות ובהמשך עם כל מני ביטויים שהתעקשו להכניס לשיח (שבהתחלה היה נורא פשוט: "חיסול חמאס", צמד מילים שמאחוריו התייצבו כ-95% מתושביה היהודים של מדינת ישראל) כמו "שעון החול המדיני" או "חמאס הוא רעיון" (מהאנשים שהביאו לכם את "חמאס מורתע" - וכן בני גנץ, אל תביט בתקרה בציפייה שהמבט המאשים יופנה רק אל נתניהו, על מדים ועל אזרחי היית שותף מלא למחדל!).

הפיקדון היקר הזה בדמות הסכמה לאומית חסרת תקדים, מוטיבציית שיא של הכוחות הלוחמים המסכנים את חייהם בשטח וגילויי גבורה שהלב משתאה נכחם, הונח בידיהם של אנשים יהירים וכושלים: מכאלה שמתכננים את אסטרטגיית היציאה הפרטית שלהם, בעודם מסרבים לנסח אסטרטגיה מדינית, עבור במי שחושבים כבר על מה יגידו בוועדת החקירה ועד למי שאינם מסוגלים לבצע את המשימה שהוטלה עליהם, אלה שעיניהם טחו מלראות את המהלומה ההיא ממשמשת ובאה - ועתה "נדהמים" נוכח כמות הביצורים התת קרקעיים בעזה.

את הפיקדון הזה הם מנסים לדחוף לנו עתה בחזרה: מדיבורים על הסכמות עם חיזבאללה בצפון (שלא תהיינה שוות אפילו את הנייר שעליו יחתמו) ועד לרצועת ביטחון ברוחב קילומטר מגבול רצועת עזה, שאינה אפילו בשורה פעוטה לתושבי היישובים, יהודים בגלות ישראל שלא ישובו לבתיהם בלי נוף לים (לפחות כמושג שמבטא תחושת ביטחון, גם אם לא גיאוגרפיה ממשית).

באולפני הטלוויזיה ממשיכים לקשקש, הכתבים שעד לשישה באוקטובר לא הפסיקו להדהד את יכולותיו המופלאות של צה"ל בשמירה על גדר המערכת, מספרים לנו עתה שזה לא "זבנג וגמרנו". אלה אותה אנשים שטיפחו את שקר "הצבא החזק ביותר במזרח התיכון" ועתה שוחקים בכל יום את הדבר היחיד שהוכח כחזק בו: עוז רוחם של חיילי צה"ל ומפקדיו.

ממשלת ישראל, כך על פי התקשורת, דוחה את הדיון ביום שאחרי. למה זה חשוב? מסבירים לנו כי פעולות הצבא במהלך הלחימה צריכות להיגזר מהגדרת קו הגמר שלה. לכאורה.

ממשלת ישראל דוחה את הדיון מפני שהוא בלתי אפשרי לראש הממשלה, שיודע שלא יוכל לקיים את הדיון הזה מבלי לפרק את ממשלתו. אבל - וכאן מגיע אבל גדול מאוד: למרות שמדובר בהמשכה של ההכרעה (או חלילה, מה שכבר מתחיל להסתמן כאי-הכרעה) בשדה הקרב, אין זה צריך למנוע מצה"ל לנצח.

ההישג הצבאי הוא בוודאי גם בהצבת ישראל בעמדה משופרת לדיוני היום שאחרי, אבל הוא לא צריך להיות תלוי באופיים של אותם דיונים.

מה היו מטרות מלחמת ששת הימים, מלבד ניצחון? הרי עם הנכס-נטל (תלוי באיזה צד של המפה אתם) שהביא הניצחון המזהיר בתולדות מלחמות ישראל, לא יודעות ממשלות ישראל לדורותיהן מה לעשות עד היום! האם זה מנע מחיל האוויר להשמיד את חיל האוויר המצרי, מהטנקים לדהור במרחבי סיני או מחיל הרגלים לכבוש את הגבוהה שבפסגות החרמון?

כלומר: עם כל הרצון להפיל על נתניהו והקואליציה המקורית שלו את התזה לפיה הישג צבאי מתעכב עתה בגלל היעדר אסטרטגיה ליום שאחרי, אסור שהטענה הזאת תהפוך למסך עשן שמטשטש את העובדה שמקץ כמעט שלושה חודשים של לחימה, חמאס מתברך עדיין בהישגי השעות הראשונות שלה בעוד אנו נראים כמי שמגרדים במצח במבוכה.

זה לא אומר שהממשלה נקייה מעוון, אבל היא ראויה לכל ביקורת על תפקוד לקוי, על תקציב שערורייתי, על המשך מלחמת ההתשה שלה בשומרי הסף בשירות המדינה ובחברות הממשלתיות - ולא בגלל שהיא מונעת מצה"ל להכריע את המערכה.

האזינו לחיילי צה"ל בכל פעם שנפתח לידם מיקרופון, האזינו לדברי המשפחות השכולות - מצפון השומרון ועד לצפון תל אביב, שמהדהדות את צוואות היקרים להן מכל. אם לתמצת את כל המילים שמחממות את הלב ומרסקות אותו בו זמנית למילה אחת, הרי שזו תהיה רק "ניצחון".

עם ישראל העניק - והוא עדיין מעניק - אשראי מלא לממשלתו וצבאו, אבל עם כל יום שחולף מתגנב אל הלב החשש שמא האשראי הזה, שנועד כולו לניצחון מוחץ על ארגון טרור שיהיה חייב לעמוד על ברכיו ולבקש על נפשו, מתבזבז על כל מני ניסוחים פתלתלים שתפקידם להסוות את העובדה שניצחון לא יהיה פה.

לחשש הזה מ"תיקו" שותפים עתה כל מי שמושקעים במאמץ אופן שאין עמוק ממנו, אזרחי ישראל. שותפים לו בהתנחלויות ושותפים לו בקיבוצים, שותפים לו מי שפאות מציצות תחת הקסדה שלראשו ומי שהפשלת שרוולים חושפת את זרועו המקועקעת. שותפים לו תומכי החקיקה המשפטית ומי שמחו נגדה בקפלן.

עם ישראל עומד משתאה נוכח גבורת לוחמיו שעומדת ביחס הפוך ליכולת הביצוע של מנהלי המערכה הזאת - מהבכירים ביותר שבמפקדיו, דרך הפוליטיקאים שאמורים לנהל את הגנרלים ועד למסבירים מטעם באולפנים.

לחולשתם של מי שלא מבינים שהשאלה מי ישלוט בעזה ביום שאחרי היא אמנם חשובה, אבל היא לא מעניינת אותנו עד שלא נראה את תושבי עזה (שהיום מקבלים חבילות סיוע ונשבעים אמונים לחמאס עד לניצחון) מתחננים על חייהם.
או אז אולי נחוס עליהם, מוצא שלא עמד לתושבי כפר עזה ובארי, ונתפנה לדבר על היום שאחרי.