יום הקרב האחרון במלחמת לבנון באוגוסט 2006, לפחות בכל הקשור לפעילות של בית החולים רמב"ם באירוע - היה יום שבת. לחדר המיון המאוד פעיל של בית החולים, שקלט במשך יותר מחודש מאות פצועים, הגיע בשעת ערב קצין כסוף שיער, עם אקדח גדול בנרתיק על החגורה, והציג את עצמו כקצין המקדים של סיירת מהוללת שהגיע לטפל בקליטת פצוע של היחידה שפונה אי שם מעבר לגבול. אותו פצוע היה קצין עמנואל מורנו, עטור התהילה שעד היום תמונתו אסורה בפרסום ואיש אינו יודע איך והיכן נהרג.
הקצין הביט סביב ושאל באדיבות שקטה אם יש מצב שבחדר המיון כשיקלטו את מורנו, לא יהיו אנשי צוות מהמגזר הערבי, עקב הרגישות המודיעינית הקשורה אליו - שמתבטאת גם בלבושו ובציוד אותו נשא. הוא נענה באדיבות שבשבת, רוב הצוות בחדר המיון - רופאים ואחים ואחיות, הם ערבים, והדבר לא אפשרי. שום נזק מודיעיני, כפי שברור לכולנו, לא אירע באותה שעה קשה במיון של רמב"ם.
נזכרתי באירוע שהייתי עד לו כדובר חדש יחסית במערכת הבריאות, כשצפיתי בסרטון שאותו אפשר להגדיר בעדינות כ"פיגולים" ו"שיקוץ", מפי אדם שהציג את עצמו כרב וישב תחת שלט בית כנסת מכובד, שהשתלח והסית נגד אנשי ונשות רפואה מהמגזר הערבי. רבות נכתב ונאמר על המעמד המיוחד של בתי החולים בישראל, כמעין אי של שפיות ביחסי יהודים וערבים, הגשמה של שיתוף פעולה וחיים משותפים. אני אולי אפתיע ואטען שכמו בכל דבר בחיים, לא צריך להגזים. גם בבתי החולים יש מתחים. בתחילת המלחמה הנוכחית, היו מתחים על רקע פוסטים שנכתבו בעד ונגד המלחמה, שחייב הנהלות בתי חולים להעמיד קווים אדומים ובחלק מהמקרים גם להעניש.
לעיתים, אף מוגשות תלונות מוצדקות על כך שהסגל הרפואי והסיעודי בבתי חולים לא תמיד מקפיד לשוחח בעברית ליד חולים ומטופלים, אבל באופן כללי - מערכת הבריאות היא אכן מרחב עבודה מכיל ונדיר, שמאפשר לאדם להתקדם ולתפוס עמדות ניהול ותפקידים בכירים על סמך כשרון ויכולת.
אם נצלול חזרה לאותו סרטון מסית - גם היום, כמו במלחמת לבנון השנייה, לפני 18 שנה, בימי שבת ובחגים היהודיים, רוב הצוות בבתי החולים, באופן טבעי, הוא ערבי. בחודשיים האחרונים, חזיתי בכמה מקרים שבהם חיילים פצועים קשה מובהלים ממסוק לחדר הלם ושניים או שלושה צוותים של רופאי טראומה, מרדימים, מומחי כלי דם, נוירוכירורגיה ואורתופדיה, אחיות ואחים, טכנאי רנטגן וסי.טי - פשוט מסתערים על הפצועים ועושים כל מאמץ להציל את חייהם, ואם וכאשר עושים את הבירור המעט מגונה - חלק גדול מהם מהם מהמגזר הערבי. אותן תשוקה והתחייבות יורגשו גם אם הפצוע יהיה נפגע תאונת דרכים או פיגוע פלילי - כי זה המקצוע שבו הם בחרו, והם יעשו את זה הכי טוב שהם יודעים.
אז אם למשל ד"ר האני באחוס, ראש מערך הטראומה של רמב"ם, מאנשי רפואת החירום המובילים בישראל, מוותר על חופש חג המולד כדי להגיע בדחיפות לחדר הלם ולנסות להציל חיי פצוע - הוא לא עושה זאת מתוך שאלה אם הפצוע חייל צה"ל - הוא בא להציל חיים. הדבר הזה הרבה יותר קדוש מכל טקסט מתיימר שמועלה לרשת תחת פרוכת של בית כנסת.
הכותב הוא דובר בית החולים רמב"ם