כ-300 מפגינים, מרביתם תושבי הגליל העליון, הפגינו הבוקר (שלישי) בצומת עמיעד בדרישה שביטחונם יובטח. הם קוראים לממשלה שתבין את מצוקת המפונים ותסייע להם לפתור את מצוקת תושבי הצפון שגרים ביישובים שלא פונו, למרות המצב הביטחוני הקשה. המשטרה איפשרה למפגינים לחסום את הצומת לפרק זמן קצר של כ-15 דקות.
חן מעוז מקיבוץ יפתח פונה לקיבוץ גינוסר שלחוף הכנרת. "הפכתי לפליט", אמר מעוז, פסיכולוג במקצועו. לדבריו "כבר עכשיו רואים את השפעות המלחמה ופינוי התושבים מבתיהם וזה הולך להיות מאוד קשה, עוד לא מבינים את מעגלי הפגיעות שנגרמו ונגרמות לילדים, לגיל רך ולהורים. מדובר במשבר עצום שעוד יתפוצץ לנו בפנים. במקום לשקם את מערך הפסיכולוגיה הציבורית, מעבירים חצי מיליארד שקל להסכמים קואליציוניים. הילדים של מחר והמבוגרים של מחרתיים לא מקבלים טיפולים נדרשים".
מעוז אמר שהוא "כועס על הממשלה שלא מתפקדת, שפועלת בסדרי עדיפויות קלוקלים. הם לא חושבים ישר, לדוגמא-. שמים תקציבים במקומות לא נכונים. הממשלה מתנהלת בתרבות שקר, שחיתות, חוסר הקשבה וחוסר אמפטיה". לדבריו "המלחמה הפנימית יותר קשה מכל אויב והגענו לאירוע הזה במצב הכי גרוע שיש ועוד לא מדברים על היום שאחרי. גם אני לא יכול לחשוב קדימה במצב הזה ועוד לא יכול לקבל החלטה. משפחות חיות עכשיו בחוסר ודאות מוחלט".
באי-התנועה הוצבו שברי חפצים שהוצאו מדירות בקיבוץ מנרה שנהרסו בהפגזות של חיזבאללה. ארנה ויינברג ממנרה שנאלצה לעזוב את ביתה היא בת למשפחה ותיקה בקיבוץ בן ה-80. "כל ארבע הדורות של המשפחה פונו ממנרה. אני בהתחלה התעקשתי להישאר בבית והחזקתי מעמד שבועיים, עד שנאלצתי לעזוב. עד יום שישי האחרון עוד הגעתי לבקר במנרה ולהביא אוכל חם לכיתת הכוננות. חברי כיתת הכוננות הולכים ונדחקים למחסות".
להפגנה הגיעו גם שני תלמידי כתה י"ב, נעמה ואמיר, היא מיפתח והוא מלהבות הבשן. להבות הבשן לא פונה מתושביו ונעמה עברה מיפתח לשם. "זה הבית עכשיו", היא אמרה, "יותר בטוח להיות שם ולא במלון". 60 מתוך 80 תלמידי השכבה חזרו ללמוד בבית הספק בקיבוץ עמיר השכן ומנסים לשמור על שיגרת לימודים ומקווים שיצליחו להגיע מוכנים לבחינות הבגרות.
נעמה סיפרה שהשבוע נהרג בעזה גל הרשקו, חייל מקיבוצה, ובגלל המצב ההספדים נישאו בבית המלון בגינוסר שאליו פונו חברי הקיבוץ. "בקבורה ביפתח לא יכולנו להיות. זה עצוב מאד ומוזר להיפרד ככה מחייל שלנו. עכשיו המשפחה יושבת שבעה בבית המלון ולא בקיבוץ שלנו. זה כואב".
מרבית המפגינים היו חברי קיבוצים ומשובים ורון הוד היה אחד המפגינים הבודדים מקרית שמונה. הוא ואשתו נמצאים בקיבוץ עין חרוד מאוחד. בתם שלומדת באולפנית בטבריה מגיעה לבית הזמני רק בסופי שבוע וששלושה בנים שלו נמצאים בצבא. "אנחנו חיים במציאות מורכבת. השארנו בית מאחור ומדי פעם צריכים להגיע אליו כדי לקחת דברים". לדבריו, "בהפגנה יש רק עשרה תושבי קריית שמונה כי לרוב האנשים המחט לא זזה עדיין. יש כאלה שלא רוצים למחות בזמן מלחמה ויש כאלה שבשבילם ביבי הוא עדיין מלך ויספק את כל מה שצריכים. אני הגעתי למחות בשם תושבי הישובים שלא פונו ובשם כל תושבי הצפון שמבקשים ממדינת ישראל משאבים, ממדים, אמצעים לכיתות כוננות ואמצעי הגנה. אנחנו לא רוצים להתעורר לבוקר זוועתי כמו בדרום. מי שהפקיר את הדרום לא יכול להגן עלינו".
להפגנה הגיעה גם מרים בראון בת 91 מהישוב צורית שליד כרמיאל. היא אמרה שהיא באה להפגין למען בתה, 7 נכדיה ונינייה שגרים בישוב מתת שפונה ובישוב אבירים שלא פונה למרות הקרבה לגבול. "המשפחה של בתי ושל נכדתי חיים בחדרון אחד קטן כבר חודשיים וחצי. הממשלה צריכה לפתור את הבעיה של הצפון, חייבים שידאגו שלא נצטרך להיות כל הזמן בכוננות".