הרשתות החברתיות, ובשוליים גם ערוצי התקשורת, עידכנו במוצאי השבת האחרונה על שובה של "המחאה" לרחובות. במספרים קטנים, אבל עם הכרזות קולניות וביקורת בוטה, התייצבו שוב גיבורי המחאה שהכרנו עד 6 באוקטובר, וכאילו אנחנו לא במלחמה על הקיום - הניפו אותם שלטי "לך" ושאר סיסמאות. לנוכח המציאות, למחאה הישנה נוספו גם שלטים חדשים. אלו הקוראים "לך" גם בגלל אסון 7 באוקטובר והמלחמה שבאה בעקבותיו, ואלו הקוראים "לך, אבל שחרר את החטופים - כולם, עכשיו". הטבח בעוטף עזה על נוראותיו, והאחים, האבות והבנים הנופלים בעזה - יצרו תחושת אחדות, אבל זו לא חילחלה, כך נראה, לשוליים הפוליטיים שמובילים בימים האלו את המחאה.
הממשלה שמובילה את ישראל בשנה האחרונה היא ממשלה רעה בעיני. היא היתה כזו עוד לפני האסון שפקד אותנו, כשקידמה את ההפיכה המשפטית - זו שגרמה לי, לצד מאות אלפים אחרים, לצאת לרחובות ולמחות בכל שבוע. אחרי האסון שפקד אותנו - שאחריותה להתרחשותו, ובעיקר האחריות של העומד בראשה, אינן מוטלות בספק - היא ראויה למשול עוד פחות. התנהלותה מאז האסון בהקשרים שונים ראויה לביקורת, שבה נטלתי חלק גם אני. ועם כל זאת, גם לנוכח היותה ממשלת אחדות, בעת שהמלחמה עדיין משתוללת בעזה והבשורות הרעות תוכפות, מחאה הקוראת להחלפתה בנקודת הזמן הזו רק מזיקה.
מזיק הרבה יותר הוא החיבור בין המחאה לבין התביעה להחזיר את החטופים הביתה. המחלוקת הפוליטית בישראל מתנקזת בשנים האחרונות - שלא בטובתן של מדינת ישראל, החברה הישראלית והיכולת לנהל דיון ענייני - לשאלת הלגיטימציה של נתניהו למשול. כמעט הכל נחתך על פי המחנאות הצרה והרעה של "רק ביבי" ו"רק לא ביבי". בעיני ביביסטים מושבעים, נתניהו הוא המושיע, ובשום מעשה שלו לא יימצא פגם. בעיני רל"ביסטים, נתניהו הוא מקיאוולי בהתגלמותו: כל אמירה או החלטה שלו מתוייגים כנכלוליים ואינטרסנטיים, ואין שום אפשרות שהוא מכוון, ולו במעט, להשיג את טובת ישראל והישראלים. לאסוננו, המערכת הפוליטית כולה נשבתה בפריזמה הזו. על זה הלכנו שוב ושוב לבחירות, על זה קמו ונפלו ממשלות. בדרך הזו נבחנת כל החלטת ממשלה, כל הצעת מדיניות, באופן כמעט גורף ובכל נושא ציבורי שהוא.
אין יום שבו גורלם של החטופים בשבי חמאס לא ממלא את לבי ואת מחשבותיי, וכמוני רוב מוחלט של הישראלים. הם בשר מבשרנו. סבלם, בייחוד לנוכח העדויות של החטופים ששוחררו, גורם לכולנו לרצות להביא אותם הביתה מהר ככל האפשר. אין כמעט איש בישראל, ברחוב או בהנהגה, בימין או בשמאל, שלא חש כך, שלא רוצה בכך.
השאלה כיצד להחזירם היא שאלה כבדת משקל, אבל היא בהכרח לא צריכה להיגזר מנטייה פוליטית אלא מהערכת המציאות. החיבור שיוצרת המחאה בין הקריאה להחלפת הממשלה והקריאה להשבת החטופים - רע להם. הוא עלול לקלוע את הרצון, שנמצא היום בלב הקונצנזוס, להחזירם הביתה - לשדה הקטל הפוליטי של ביביסטים נגד רל"ביסטים, ולהפוך את החטופים לעוד סוגיה שעליה ממשיכים לריב עד אין קץ, בעודם נמקים בשבי.
קריאותיהן של משפחות החטופים להשיבם הביתה צריכה להישמע. השמעת זעקתם, גם בכיכרות העיר, גם אם לא בהכרח מועילה עניינית, היא מחובתן. החזרתם - חובת כולנו. הפיכת הסוגיה לסלע מחלוקת פוליטי נוסף היא דבר שצריך לגדוע בעודו באיבו. כל מי שהחטופים יקרים לו צריך לקרוא לאנשי המחאה, ולפוליטיקאים מכל הצדדים להחזיר אותם הביתה. וכדי שזה יקרה, לשחרר את הדיון בדרך השבתם מהפוליטיקה הקטנה והמסוכנת הזו.
הכותב הוא סגן נשיא המכון למדיניות העם היהודי ומרצה למשפטים במרכז האקדמי פרס