מאז הטבח ביישובי העוטף ופרוץ המלחמה בעזה, נערכים בארצות הברית סקרי דעת קהל רבים שבודקים את יחס הציבור לישראל ולמאבקה בחמאס. הם מגלים תמיכה עקבית ומשמעותית בישראל וביקורת על חמאס והפלסטינים. אך בקרב קבוצה אחת, צעירים בגיל 18 עד 24, המצב הוא הפוך.
יהודים אמריקניים וישראלים רבים הופתעו מתוצאות סקר של אוניברסיטת הרווארד ומכון רופר, שהתפרסם לפני ימים אחדים וחשף עמדות קיצוניות אנטי-ישראליות בקרב צעירים אמריקניים. בעיקר מכך ש-51% חושבים שעל ישראל להפסיק להתקיים ולהימסר לחמאס ולפלסטינים, 50% תומכים בחמאס מאשר בישראל, 60% חושבים שישראל מבצעת "רצח עם" בעזה, ו- 42% חושבים שחמאס צריך להמשיך לשלוט בעזה.
התוצאות הללו אינן מפתיעות כל מי שעקב אחרי זרמי העומק התת-קרקעיים ואנטי-ישראלים שהתפתחו במשך שני עשורים בארצות הברית, והתפרצו כהר געש בעקבות המלחמה בעזה. למרבה הצער, התופעה קיימת, אם כי במידה פחותה, גם בקרב צעירים יהודים ואוונגליסטים, שאמורים להיות בקבוצה שהכי תומכת בישראל.
חלק גדול מהתשובות לסקרים מבוססות על בורות וחוסר הבנה. לצעירים ששרים "מהנהר עד הים, פלסטין תהיה חופשית" אין מושג על איזה "נהר" ואיזה "ים" מדובר ומה משמעות הסיסמה. לאחר שהסבירו לקבוצת מיקוד מקרבם שהנהר הוא הירדן והים הוא הים התיכון ואת המשמעות שהיא חיסול ישראל, חלקם שינה את עמדתו.
לרוב גדול של הצעירים אין שום מושג איפה נמצאת עזה, מי הוא חמאס, מה האידיאולוגיה שלו ואיזה שלטון איימים תאוקרטי הוא הנהיג בעזה. הם הוסתו לראות בישראל מדינה מדכאת ואת הפלסטינים כקורבנותיה התמידיים. המגוחכים ביותר הם ארגוני נשים ולהט"ב שהצהירו שהם "תומכים בעזה" מבלי לדעת איך חמאס מתייחס למי שהם מייצגים.
"אסטרטגיית החיסול" ו-"פוליטיקה של זהויות"
עמדות הצעירים נובעות משטיפת מוח שיטתית, אידיאולוגית ופוליטית, שמתחילה בבתי הספר ומועצמת בקמפוסים וברשתות החברתיות. היא התחילה ב-2001 בוועידת האו"ם נגד גזענות שהתקיימה בדורבן, דרום אפריקה. קואליציה של מוסלמים ושמאל רדיקלי השתלטו על הוועידה והפכו אותה למפגן שנאה נגד ישראל. בהמשך, הם פתחו אסטרטגיה של דמוניזציה ודה-לגיטימציה של ישראל, האשימו אותה בנאציזם, אפרטהייד, גזענות, קולוניאליזם, טיהור אתני ורצח עם, האשמות שמצדיקות את חיסולה.
"אסטרטגיית החיסול" נפגשה עם "פוליטיקה של זהויות", תיאוריה פוליטית וחברתית מופרכת של השמאל במבוססת על גזע, שמחלקת את העולם ל"מדכאים" ול"מדוכאים", ולאחדות השורות במאבק נגד המדכאים. בין המדכאים יהודי ארצות הברית וישראל, שהם לכאורה פריביליגים לבנים, ואילו השחורים, המיעוטים והפלסטינים הם המדוכאים. מעטים מהם, אם בכלל, יודעים שרוב תושבי ישראל הם ממוצא מזרחי ולכן לפי הגדרה שלהם עצמם הם "שחורים".
גופים של השמאל הרדיקלי ומוסלמים התחילו להנחיל את האסטרטגיה והדמוניזציה בבתי הספר התיכוניים, בעיקר במדינות היותר ליברליות בארצות הברית בחוף המזרחי והמערבי, ובשיעורים על "זהות אתנית" ו"סכסוכים בינלאומיים". באוניברסיטאות היא פרחה באצטלה של מחקר והוראה אקדמיים והגנה של חופש הדעה, בעיקר בפקולטות למדעי הרוח והחברה. אוניברסיטאות עברו ממדע חסר פניות לשקרים ולתעמולה.
מרצים ביטלו שיעורים ושלחו את תלמידיהם להפגנות נגד ישראל ונתנו להם נקודות זכות על פעילות אקטיבית. סטודנטים יהודים שחברים בבתי הלל נחשפו להסתה ולשקרים של ארגונים אמריקניים אנטי-ציונים כמו "קול יהודי לשלום" וארגונים ישראליים כמו "שוברים שתיקה". בנוסף לכך, הצעירים שואבים את רוב ידיעותיהם על ישראל והפלסטינים מהרשתות החברתיות שמוצפות בשקרים ובאמירות אנטישמיות בוטות נגד ישראל.
חוקרים טענו שכשהצעירים מתבגרים, מקימים משפחות ונשאבים לקריירות, הם זונחים את הלהט הרדיקלי ולכן סביר שימתנו את העוינות לישראל. אולם עקב הרעלה אינטנסיבית רבת שנים, יתכן שהתזה הזו אינה תקפה יותר. הסכנה נובעת מכך שהצעירים של היום הם המנהיגים של המחר בממשל, בקונגרס, בכלכלה, בטכנולוגיה, בצבא, בחברה ובתרבות. את המגמה כבר רואים בייצוג המתעצם של הפרוגרסיביים בקונגרס והלחץ שהם מפעילים נגד ישראל על הנשיא ג'ו ביידן והזרם המרכזי במפלגה הדמוקרטית. לא סתם יש מי שמגדירים את ביידן כנשיא הפרו-ישראלי האחרון בבית הלבן.
שנים רבות הקהילה היהודית האמריקנית התעלמה והכילה את הפעילות האנטי ישראלית בקמפוסים וברחובות. חלקה אף תמך בה. מבחינתה, אנטישמיות התקיימה רק בימין הקיצוני האמריקני. הם הופתעו ונדהמו מהיקף ומעוצמת האיבה לא רק לישראל, אלא ליהודים בכלל. מאז המלחמה, האנטישמיות בארצות הברית התעצמה במאות אחוזים.
במשך שנים, ממשלות נתניהו הזניחו את ההסברה ומטעמים פוליטיים צרים פירקו את משרד החוץ, וחילקו פונקציות הסברה חשובות לשרים ולמשרדים מיותרים. נתניהו הזדהה עם הרפובליקנים וגרם למשבר עם הדמוקרטים ועם יהודי ארצות הברית, שרובם המכריע הם דמוקרטים.
הטבח בעוטף עזה ומפגני השנאה האנטישמיים הוכיחו שישראל והעולם היהודי נמצאים תחת אותם איומים. כדי להתמודד עם הצעירים המורעלים, יש צורך בשינויים משמעותיים במדיניות ובגישה אליהם, בשיקום היחסים עם יהודי ארצות הברית, ובניהול מאבק ארוך טווח ועוצמתי, משותף לישראל ולעולם היהודי.
פרופ' איתן גלבוע, הוא מומחה לארצות הברית באוניברסיטת בר-אילן וחוקר בכיר במכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון