האבל והאובדן מהשבת השחורה בשבעה באוקטובר הולך וגדל ככל שממדי האסון מתבהרים. בנות הזוג של הנרצחים בפסטיבל הנובה שכלו בני זוג, אולם אין להן מעמד רשמי ולכן לא זכאיות לטיפול רגשי או פיצוי מהמדינה. הן אינן נחשבות תחת משפחות השכול ולכן אפילו לא קיבלו הודעה מגורם רשמי על הפטירה, למרות שחלקם עמדו להתחתן, המשפחות הפכו לחברות, חלקם גרו שנים ביחד ועיצבו את החיים שלהם. החלומות, התקוות והעתיד שקיוו לחוות יחד נגוז בשבת אחת קשה, אך מול המדינה הן שקופות לגמרי.
בשל היעדר מעמדן של בנות הזוג, נוצר ואקום גדול שהמדינה לא השכילה לטפל בו. בנקודה הזאת נכנסה עמותת מרכז אלה, המעניקה סיוע נפשי במקרה של אובדן, טראומה ומשברי חיים פתאומיים. החל מהשבעה באוקטובר העמותה התגייסה למתן סיוע נפשי פרטני וקבוצתי למגוון רחב של אוכלוסיות, כמו גם בני ובנות זוג של אזרחים שנרצחו אינם מוכרים על ידי מוסדות המדינה ואינם זכאים לסיוע.
העמותה הקימה תשע קבוצות תמיכה לבני משפחותיהם של צעירים וצעירות שנרצחו בפסטיבל נובה ושתי קבוצות תמיכה נוספת לבני ובנות הזוג של הנרצחים ללא מעמד. בכל קבוצה משתתפות כעשר צעירות, המתמודדות עם האובדן הפתאומי והאכזרי של בן הזוג, שמונחות ע"י מטפלים בעלי הסמכה וניסיון בהנחית קבוצות.
אבישג כחלון, בת הזוג של יוחאי בן זכריה מספרת בכאב על האובדן הקשה: "הכרתי את יוחאי דרך חברה טובה שלי. הכרתי אותה הרבה שנים אבל אף פעם לא באופן אישי, תמיד הוא היה מתחת לאף שלי אבל אף פעם לא הכרנו באמת. ידעתי שהיה לו קראש עלי, אבל הוא קטן ממני בשנה ולא חשבתי עליו כאופציה. לפני שנה הלכתי עם חברה לטיול בים המלח והוא בדיוק התקשר אליה וככה פרצה הלהבה".
"פתאום הגיעה לי אהבה שלא חשבתי שיכולה להיות- אביר חלומי על הסוס הלבן", היא סיפרה. "לא ידעתי איך מתמודדים עם רמה כזו של אהבה ואיך מסבירים כמה אני מאוהבת", מתארת אבישג בעיניים שעדיין מאוהבות שגבר שאינו איתה כבר. "מהר מאוד עברנו לגור ביחד והפכנו לבלתי נפרדים. היינו כל הזמן יחד כמו זוג נשוי. אחרי חצי שנה התחלנו לדבר על חתונה, אבל לא היה לנו כסף בשביל זה. החלטנו לחסוך כסף לחתונה ותכננו את ההצעה לתאריך 12.12 - היום אני כל כך מצטערת שחיכינו רק בגלל הכסף".
בשישה באוקטובר יוחאי נסע למסיבה ברעים עם חברה טובה שלו - דניאל כהן שגם נרצחה במסיבה. "הם קנו כרטיסים ארבעה חודשים קודם ולא הפסיקו לדבר עליה. ביום שישי שהוא נסע היתה לי תחושה מוזרה שזו פרידה, אבל חשבתי שזה סתם כי פתאום אנחנו לא יחד בשבת וזה לא קרה מאז שעברנו לגור יחד", המשיכה אבישג, "בחמש בבוקר הוא התקשר אלי בווידאו קצת מסטול ושיכור ואמר לי שהוא אוהב אותי ושאני הכי יפה בעולם, למרות שנראיתי כמו קיפוד. אחרי שעה הוא התקשר שוב ואמר שמפנים אותם כי יש רקטות והם בדרך הביתה. שמחתי שהוא חוזר וחזרתי לישון".
ברגע אחד החיים של אבישג התהפכו לגמרי: "ב-8 הוא מתקשר שוב ואומר שיש חדירת מחבלים. אני שומעת יריות ומבינה שזה לא המסיבה. הוא צועק למישהו שיביא לו נשק שהוא לוחם. אמרתי לו - 'תחזור הביתה - אל תהיה גיבור'. הוא אמר לי שאין לו בטרייה וניתק, ולא שמעתי ממנו יותר".
"ניסנו לאתר אותו דרך חברים שלו שאמרו לי שאיבדו אותו בזמן שברחו ולא יודעים איפה הוא", המשיכה אבישג לתאר את השתלשלות האירועים מאז שנותק הקשר. "בערב כשהתחיל להחשיך החלטתי להעלות תמונה שלו באינסטגרם כי יש לי הרבה עוקבים ברשת כדי לראות את מישהו ראה אותו. אחרי שכלום לא עזר ולא ידענו איפה הוא, ביום ראשון אבא ואחים שלו יחד עם אבא שלי והכלבה שלנו ירדו לשטח כדי לנסות לאתר אותו. פתאום מתקשרת אלי מישהי בשם מזל, שמכירה את דניאל ואומרת לי שהיא התחבאה איתם וירו בשלושתם. מזל רק נפצעה ועשתה את עצמה מתה, אבל ראתה אתם ירויים ובמצב לא טוב. לא האמתי לה וחשבתי שעוד ימצאו אותם".
"ביום שישי, שבוע אחרי, אבא של יוחאי התקשר לאמא שלי ואמר לה לספר לי שמצאו את הגופה של יוחאי", ממשיכה אבישג ולא מצליחה לעצור את הדמעות, "זה היה קשה מאוד ולא הספקתי לבכות אחרי שמעתי את זה. אני אלמנה בלי שאף אחד מכיר בי כאלמנה. אני לא אלמנה רשמית רק כי לא היה לנו כסף להתחתן".
המסע של אבישג מול האובדן שחוותה והתסכול מהבירוקרטיה הנוראית רק החל, והיא החליטה להגיע לקבוצה של מרכז אלה אחרי שהרגישה שהיא צריכה עזרה. "בקבוצה הזאת פתאום הרגשתי מישהו מבין אותי. זה מסע החלמה ארוך אבל הוא מתחיל בקבוצה הזאת. כל הבירוקרטיה גרמה לי להרגיש לא חשובה וכאילו לקחה לי את כל מה שהיה לי עם יוחאי. הייתי צריכה להוכיח שעמדנו להתחתן כדי לקבל פיצויים, התפללתי שאולי נכנסתי להריון ממנו כדי שיהיה לי משהו ממנו. פתאום את לבד בלי החצי השני שלך, אבל אף אחד לא רואה אותך ככה. בקבוצה קיבלתי לראשונה מקום לתחושות שלי אבל גם לקשר שלי עם יוחאי. זה הדבר שהכי הייתי צריכה - שיכירו במי שהיינו".
גם לנופר סטג בת ה-25 השבעה האוקטובר גדע חלומות רבים כשאיבדה את בת זוגה דניאל כהן, אותה הכירה דרך חברים משותפים. "יצאנו לדייט וזו פשוט היתה אהבה ממבט ראשון. ישר ידענו שאנחנו ביחד ולא היה צריך אפילו לדבר על זה. אחרי כמה חודשים עברנו לגור ביחד ומאז אנחנו ארבע שנים ביחד. בשבעה אמא שלה סיפרה להורים שלי שהיא קנתה לי טבעת, אבל לא מצאתי אותה בשום מקום. אני מפחדת שהיא הלכה לאיבוד שם".
נופר מתארת את השעות האחרונות של דניאל: "ב-5:00 היא התקשרה להגיד לי שהיא אוהבת אותי ורקדה ונהתה, ב-6:30 היא כבר התקשרה להגיד שסוגרים את המסיבה כי יש רקטות. לא הבנתי מה קורה, התקשרתי למשטרה והם אמרו שהם יודעים שיש אירוע ושאני רק תופסת את הקו. אני ניסיתי כל הזמן להשיג אותה, קצת אחרי תשע דניאל התקשרה להגיד שהיא אוהבת אותי והיה צריכה להתחבא כי יש לידה מחבלים ולא להתקשר יותר. הפער בין ההודעות של חמש בבוקר לארבע שעות אחר כך בתשע בבוקר הוא קשה מאוד. רצינו להזדקן ביחד כמו כל זוג וחיברנו את חשבונות שלנו אבל הכל נגדע ברגע".
"מאותו יום הרגשתי שאני צריכה לחכות ליד הטלפון שמישהו יזכור אותי, אבל אף אחד רשמי לא דיבר איתי, למרות שברגעים הקשים שלה היא דיברה איתי והתקשרה אלי. אני גרה בבית המשותף שלנו ומרגישה כל כך לבד. יש לנו שלושה כלבים ואני מטפלת בהם בלעדיה ומרגישה כמו אם חד הורית", אומרת נופר בצחוק מבויש.
נופר ודניאל חיו יחד בזוגיות להט"בית. בהתחלה, היא חששה להיכנס לקבוצה של מרכז אלה, שכולה מורכבת מנשים שחוו אובדן בזוגיות הטרוסקסואלית: "לפעמים אני מרגישה שאחרים מסתכלים על זוגיות ואינטימיות להט"בית לא כמו זוגיות הטרוסקסואלית. עד שהאגודה לא התקשרו אלי, הרגשתי שאין לי תוקף לאובדן שלי למרות הזוגיות שלנו חזקה וטובה".
"דניאל הציבה אצלי רף גבוה מאוד של אהבה וזה יהיה תהליך ארוך לפתוח את הלב מחדש. כולם אומרים - את בת 25 וכל החיים עד לפניך ותהיה מישהי אחרת. אני מרגישה שאני בכלל לא שם ולא יכולה בכלל לחשוב על זה. אני מרגישה שאני עדיין איתה ומחכה שהיא תחזור אלי", מסכמת נופר.
אצל אמבר, בת הזוג של צור סעידי, הסיפור שונה כיוון שהיא מוכרת כידועה בציבור של צור ולכן יש לה מעמד משפטי, אך גם היא מצאה נחמה בקבוצה של מרכז אלה: "הכרתי את צור לפני שמונה שנים דרך חברים משותפים. גרנו יחד בארבע השנים האחרונות ותכננו לעבור לאוסטריה בסוף אוקטובר לשנה".
צור הלך למסיבה יחד עם שני החברים הכי טובים שלו, אביעד ועמרי - שלושתם נרצחו על ידי מחבלי החמאס. "סביבות שמונה בבוקר הם שלחו הודעה שהם בסדר והם נמצאים עם חבורה גדולה, שיש פקק והם בדרך והכל בסדר", מתארת אמבר כמו חוזרת בזמן. "היום אנחנו יודעים שזה היה הפקק שהוביל לרציחתם של רבים".
"אחרי רבע שעה התקשרתי אליו והוא היה לחוץ שזה מאוד לא אופייני לו, בכל זאת הוא ניסה להרגיע אותי ואמר שמנסים לחלץ אותם. מסביבו שמעתי צעקות של בנות ויריות - השיחה התנתקה ולא הספקת להגיב. זו השיחה האחרונה שלנו, בה הבנתי שהמצב קשה".
"ב-8:30 צור התקשר לאביו ואמר ששני החברים שלו פצועים קשה ובינוני", ממשיכה אמבר. "בשלב הזה חבר אליהם חייל שהיה במסיבה עם טנק שכולם בו נפלו והוא הצליח לברוח - ממנו אנחנו יודעים את רוב הסיפור של צור. הם העבירו את הפצועים לחלק האחורי של האוטו וניסו לברוח אבל הם נחסמו מכל מקום, בסוף הם עצרו וניסו לעשות את עצמם מתים. אחרי זה תפסו אותם מחבלים לא חמושים, הם ניסו לגנוב את הנשק של החייל וכנראה בסוף הצליחו וככה מתו".
"לא הבנו איפה או איפה הצבא אבל הבנו שאנחנו צריכים לחלץ אותם בעצמנו. חבר של אבא של אחד מהם יצא לבדו לחלץ אותם, הוא הצליח לאתר אותם ולקח אותם עצמאית לקפלן אבל כבר הבין שהמצב שלהם לא טוב ולמעשה ככה הבנתי שהנורא מכל קרה", אומרת אמבר בכאב.
אמבר וצור כאמור היו מוכרים בציבור, אך היא בכל זאת הרגישה שצריכה מענה טיפולי מותאם למצב שלה: "אחרי שהכעס והכאב טיפה התפוגג, חיפשתי בנות שעוברות את מי שאני עברתי. הרגשתי המשפחות לא מבינות מה אני עוברת. שעוברות גם את הרגע שאת נכנסת לחדר וישר כל העיניים נשואות אליך - שזה משקל שאני נושאת איתי מאותו יום ארור. העיניים והמבטים הקשים, יש שקט לכל חדר שאני מגיעה. אני מבינה את זה מצד מי שסביבי, אבל סוף סוף להיכנס לחדר שאת לא חריגה ולא מפסיקים שיחה כי נכנסת - זה היה כמו אוויר נשימה. אני מרגישה שם כאילו בן אדם רגיל ולא בדרך אדם שחרב עליו עולמו ברגע. אני מרגישה שיותר קל לי מכל הקבוצה. בשבעה הגיעה נציגה של ביטוח לאומי ואמרה לי מה המצב שלי ולמה אני זכאית, היא נתנה לי את המייל האישית שלה כדי שיהיה לי קל מבחינה לוגיסטית וטכנית".
"התחושה היא שביום אחד את נכנסת לחיים שהם כאילו לא שלך, פתאום אני חווה בתקפי זעם, בכי הסתרי באמצע היום הרבה כאב וזעם. כל הדינמיקה עם הסובבים שלי השתנתה לגמרי ולדבר על זה עם הסביבה זה לא עוזר, החוסר אונים הוא קשה. אנחנו בגיל 27, באמצע החיים הפכתי לאלמנה. זה לא סוף החיים, לא הספקנו כלום ביחד. אני מתאבלת על מה צור שאיבדתי אבל גם על החיים העתידיים שחשבתי שיהיה לנו. לא היה שום דבר בתכנון של החיים שלי שלא היה קשור בצור, הוא היה שזור להכל. זה אבל עליו ועל החיים שחשבתי שיהייו לי ואיבדתי. אני מקווה שאצליח לפתוח את הלב ולאהוב שוב", מסכמת אמבר.
רחלי צפרי אמא של אחת המשתתפות בקבוצה ויוזמת הקבוצה, סיפרה על הקושי שחוותה מה-7 באוקטובר, וההודעה הנוראית שבישרה לבתה עמית בשל אוזלת היד של הממשלה. "הזדעזעתי כל כך מעצם העובדה שלבת שלי שאיבדה אהבה כל כך גדולה אין שום הכרה וזה מתחיל בדבר הבסיסי של הודעה על הירצחו ואני זו שנאלצתי לבשר לה", שיתפה. "חשבתי איך לסייע לה עם האבל העמוק שהיא שרויה בו, להתמודד נפשית עם האובדן של ירדן ולא היתה שום מסגרת מתאימה לה ולבנות ובני זוג באותו מצב שלה".
רחלי סיפרה על מרכז אלה, ועל השאיפה לעתיד כי אף אחד ואחת לא יישארו מאחור. "החלטתי שאני לא מוותרת ואפתח קבוצה שתוכל לתת לה מענה נפשי פרטני ובעיקר קבוצתי כיון שלקבוצה יש כח עצום לריפוי", סיפרה. "פניתי לגאיה קורן המדהימה, היא הסכימה לסייע לי ופנתה לעמותת "מרכז אלה" שמיד הרימו את הכפפה ופתחו את קבוצת התמיכה לצעירות וצעירים שאיבדו את אהבת חייהם ב 7.10 ללא עלות. אני רואה איך עמית מחכה למפגש השבועי הזה כמו אוויר לנשימה וממש ממש מקווה שעוד ועוד צעירים וצעירות יעשו את הצעד וירשמו לקבוצה כזו בכדי לא להישאר לבד עם האבל והאובדן".
שחר מזרחי, דרמה תרפיסט, מטפל ומנחה את אחת מקבוצות הטיפול של בנות ובני הזוג במרכז אלה מסביר: "מדובר בקבוצה מאוד ייחודית ויוצאת דופן, מרגשת ועוצמתית. בקבוצה ישנם צעירות וצעירים שברגע אחד אכזרי איבדו את בן או בת הזוג שלהן, אותו אחד.ת שראו עתיד משותף והתעוררו למציאות אחרת שנכפתה עליהן.ם. כמי שמלווה לא מעט קבוצות של אובדן, אובדן הוא אובדן, וזה קשה מאוד, וכאן יש אובדן מסוג אחר - מציאות משותפת, אפשר לומר שותפות גורל, הם איבדו את החצי השני באותו הזמן, באותם הגילאים, ולכן ההחלמה תהיה משותפת.
מזרחי תיאר את החיבור המיוחד שנוצר בקבוצה אותה מדריך, בה גברים ונשים מכל הגילאים חולקים יחדיו עבר קשה אך בכל זאת מצליחים לעבור הליך טיפולי יחדיו. "השיתוף? החיבוק המשותף, לומדים אחד מהשניה, תומכים אחד בשני ומתחזקים ביחד. הכל מבוצע לאט לאט ועם הפנים קדימה. בניגוד לקבוצות אחרות כאן ממש נרקמת חברות בין המשתתפים, שהם מרימים ומחזקים אחד את השני והשניה גם מעבר לזמן הקבוצה, מה שלא נהוג בטיפול קבוצתי".
לסיום, מזרחי מדבר על הנושא הכאוב ביותר, עניין ההכרה שלא מגיע לאף משתתפת בקבוצה. "עצם זה שאין שום הכרה ומעמד לצעירים האלה במדינה שלנו, הצורך בליווי וסיוע הוא משמעותי ביותר, כי לכאב שלהם יש לגיטימציה. ואת זה אי אפשר לקחת מהם. ואנחנו צריכים לדאוג לכך בערבות הדדית שחלק מאיתנו קשה להם ואנחנו צריכים לתת להם את האפשרות לאסוף את השברים עם הפנים קדימה".