75 יום אחרי האסון, מגיע שלב ההתפכחות. לא תהיה "תמונת נצחון". הפעם האחרונה בהן היתה תמונה כזו היא מלחמת ששת הימים. אלבומים שלמים של תמונות נצחון שהסתיימו במחדל יום כיפור. וללב מתגנבת ההבנה ש"חיסול" החמאס היא מטרה לא ריאלית בטווח הקצר. כדי לחסל רעיון או אידיאולוגיה, מפלצתיים ככל שיהיו, צריך אחד משניים: הפעלת עוצמה אדירה ללא מגבלות של זמן או אבידות, או סבלנות, זמן ושכל.
את המרכיב הראשון אין לנו. אנחנו לא בעלות הברית במלחמת העולם השניה, שהטילו שתי פצצות אטום על יפן והחריבו את כל ערי גרמניה. אנחנו מדינה קטנה שנאבקת על כל בדל של לגיטימציה בינלאומית. ראש הממשלה שלנו הוא אחד המנהיגים השנואים בעולם. הוא לא מסוגל למנוע אספקה חיונית של מזון, מים, חשמל ודלק לאויב בשעת מלחמה. אז נצטרך ללכת על האופציה של סבלנות, זמן ושכל. ולא, כנראה שלא נצא למכת מנע בלבנון ולא נלמד את נסראללה לקח שלא יישכח וכנראה שתושבי גבול הצפון יחזרו לבתיהם בלי שכוח רדוואן הוברח אל מעבר לליטני.
יהיה לחץ מדיני על נסראללה, יהיו התכתשויות, צה"ל יתגבר מאוד את כוחותיו לאורך הגבול אבל אף אחד לא יכול לצאת עכשיו למלחמת הצפון הגדולה. וכשביידן אמר Don't, הוא אמר את זה גם לנו כי הדבר האחרון שהוא צריך לקראת בחירות זה מזרח תיכון בוער. והטרור בעזה לא ייפסק. עוד יהיו רקטות ועוד יהיו נסיונות פיגוע. הרי יצאנו לחומת מגן לפני למעלה מעשרים שנה והנה, צה"ל עוד נכנס בלילות למחנה הפליטים בג'נין ולקסבה בשכם. אז זה מה שיהיה גם בעזה. איך אמר נתניהו? אלה החיים.
ואחרי שאמרנו את זה, חשוב לזכור: אין מקום לחמיצות. ההתנפלות הגסה והפרועה של "שרי" הממשלה, כלומר חבורת בריונים רפי שכל ושטופי שנאה על רמטכ"ל צה"ל, היא חלק ממכונת הרעל הביביסטית. ההבדל בין יגאל מלכה מהטוויטר לדודי אמסלם מהקבינט דומה להבדל בין רונית הביביסטית למירי רגב, כלומר מדובר בסמנטיקה. רצועת עזה הוזנחה לאורך 15 שנה. המנהיג שהבטיח להפיל את שלטון חמאס ולפרק את בסיס הטרור בעזה, עשה בדיוק את ההיפך: ביצר את שלטון חמאס, העביר לחמאס מאות מיליוני דולרים במזומן ומימן את התעצמותו. ולכן, כל מי שציפה שצה"ל יכול תוך כמה שבועות לפרק את מה שנבנה מעל ומתחת לקרקע לאורך שנים ארוכות, היה מנותק מהמציאות.
אף צבא בעולם לא היה מגיע להישגים אליהם הגיע צה"ל בחודשיים האחרונים ברצועת עזה, שהיא המקום המבוצר, מחופר, מסוכן ונפיץ ביותר בעולם, בפער ניכר מהמקום השני. כדי לעקור את יכולות השליטה של חמאס ולפרק את כוחו הצבאי צריך טיפול שורש ארוך, יסודי ויקר. צה"ל הצליח לפרק את כוחו של חמאס בצפון הרצועה, לפגוע קשות ביכולות התת קרקע שלו, להציב רגל אחת גם בדרום הרצועה ולמוטט כמחצית מגדודי חמאס. צה"ל כבש את שאטי וג'באליה ושג'אעיה ובית חנון ושיפא וזיתון, צה"ל כבש והרס את המרובע הבטחוני של חמאס ואת עיר המנהרות של לשכות ראשי חמאס, צה"ל הרג עשרות מח"טים, מג"דים ומ"פאים והוכיח שאף אחד לא יכול לעצור אותו בעזה.
צה"ל עשה את כל זה בתנאי פתיחה מחרידים, בעקבות כשלון מודיעיני-מבצעי מהגדולים בהסטוריה של צבא כלשהו. אם נתעלם ממספר ההרוגים והנרצחים של ה-7 באוקטובר, היום השחור ביותר בתולדות ישראל, מספר האבידות של צה"ל נמוך בהרבה מכפי שהוערך תחילה ומפתיע מאוד את המומחים החיצוניים, בעיקר האמריקאים. צה"ל ממשיך לעבוד, לתקוף ולהתקדם כל הזמן. תרדו כבר מהגב של צה"ל.
צריך להרפות מהצבא ולתת לו לעבוד. אלוף פיקוד דרום ירון פינקלמן לא מתכוון לעצור עד הסנוואר האחרון. כל מה שהוא צריך, זה שקט תעשייתי וגיבוי. צה"ל יעבור בקרוב משלב ב' של הלחימה (התמרון הקרקעי) לשלב ג', שהוא המעבר לפעילות ממוקדת יותר בכוחות קטנים יותר, שתכלול את שחרור רוב לוחמי המילואים כדי לאפשר למשק להתחיל לחזור לעצמו. המעבר הזה יהיה אתגר לא קל.
יש מצב שבשלב הזה יפרשו גנץ ואיזנקוט מקבינט המלחמה ויותירו שם את נתניהו בתוך קן הקוקיה שבנה לעצמו. יש מצב שבשלב הזה תפרוץ כאן מחאה שטרם נראתה כמוה. בתוך כל זה, יצטרך צה"ל להמשיך במאמץ המלחמתי ולהוכיח ליחיא סנוואר שלא, הוא לא הגיע למנוחה ולנחלה ולא הצליח להציל את נפשו, כי אנחנו עוד עמוק בתוך הגרון שלו ולא נרפה ממנו עד נשימתו האחרונה, במהרה בימינו.
בסוף החודש הזה נחגוג שנה להשבעת ממשלת החורבן, הגרועה והמסוכנת בתולדות ישראל. את 10 החודשים הראשונים הם הקדישו לפירוק המותג "ישראל". הם עשו את זה בנחישות, בכשרון, ביצירתיות ובעקשנות. אנשי הביצוע היו (ועדיין) יריב לוין ושמחה רוטמן. הרוח, רוח נתניהו. הוא הצליח לעשות מה שאף אחד לא עשה לפניו: למשכן את נכסי המדינה לגורמים הקיצוניים ביותר. להפקיד את הנושאים הרגישים ביותר בידיהם של הפירומנים המופרעים ביותר. לפרק את מה שנותר למולקולות זעירות ולמנות את האנשים הכי פחות מתאימים ומוכשרים לתפקידים שהם האחרונים שיכולים להצליח בהם.
כשהם הסתערו על המוסדות הדמוקרטיים שלנו, הם הוזהרו שזה יביא חורבן. אין מומחה שלא הזהיר אותם. מכל המדינות, בכל השפות, בכל התחומים והמקצועות. כלכלנים, משפטנים, אנשי רוח, מדע, חברה. אבל הם התעלמו. אמ"ן הוציא 3 מכתבי התראה על כי אויבינו מעריכים שנחלשנו ועלולים לנצל זאת למערכה רב זירתית. נתניהו נחר בבוז. כשנשאל על כך בערוץ 14, הסביר ש"יש כאן הפרזה". קציני צה"ל שבאו לכנסת לתדרך את חברי הליכוד לפני ההצבעה על ביטול עילת הסבירות, נשארו לבדם. שר הבטחון נשא נאום התראה אסטרטגי, ופוטר. זה לא עניין את חבורת הפראים כלל וכלל. הם עטו על מערכת המשפט עם צי של דחפורים, ועל אוצר המדינה עם צי של משאיות ברינקס. ואז הכל התפוצץ.
אין לי מושג איך כל זה ייגמר, אבל ההסטוריה כבר פרסמה את פסק הדין: זוהי הגרועה בממשלות ישראל אי פעם. בעוד 50 שנה, בשיעור "עלייתה ונפילתה של הציונות", בפקולטה להסטוריה כלשהי במכללה כזו או אחרת, יספר המרצה לסטודנטים כי האיש שהביא את החורבן הוא בנימין נתניהו. לא אוסלו, לא ביילין, לא ההתנתקות, לא שרון ואפילו לא ציפי ליבני. מי שחתום על כל הטוב הזה הוא נתניהו. הוא בנה הכל, הוא ברא הכל, הוא שרף את המועדון על יושביו. הוא מקיים את נבואת רעייתו בקלטת ההיא משנת 2000 בה היא צווחה על פעיל ליכוד בשם שמשון דרעי משהו כמו "אנחנו נעזוב לחו"ל והמדינה תישרף". בינתיים, למרבה הצער, רק הבן עזב לחו"ל. הם עוד כאן.
הם צורחים וצווחים שאסור לעשות פוליטיקה עכשיו. כולנו ביחד עכשיו. למה אתם נטפלים לביבי, זה ראש ממשלה בזמן מלחמה. עוד היללות האלה נשמעות, ובנו של ראש הממשלה במלחמה, יאיר נתניהו, המנהיג הגולה ששב לממלכתו, סימן אתמול לייק לציוץ של חבר בכיר במכונת הרעל שקבע כי "תדעו לכם, ב-7 באוקטובר היינו בתוך הפיכה צבאית בניצוחו של הרצי הלוי. שלא הודיע לראש הממשלה על ההתקפה המיועדת להתרחש בבוקר שמחת תורה. ההפיכה לא הסתיימה ולא הושלמה. מפקד הצבא ושר הבטחון מונעים מהשר לבטחון פנים להכנס לבסיס צבאי...אשכרה חונטה צבאית".
צריך להדגיש: יאיר נתניהו הוא האיש החזק בבית משפחת נתניהו. במקום השני ניצבת הרעיה. האב משתרך במקום השלישי המכובד. כך מתקבלות שם ההחלטות, וזה פורסם והודגם בהזדמנויות רבות. כשהוא מסמן לייק לציוץ כזה, זו אינה פליטת קולמוס. זו מערכה מחושבת. כשאביו נשאל במסיבת עתונאים (לפני כשלושה שבועות) על תיאוריות הקונספירציה לפיהן צה"ל והשב"כ שיתפו פעולה עם חמאס כדי להפיל את ביבי האומלל, הוא מילמל רבע משפט לא מחייב ("אין תיאוריות קונספירציה") והמשיך הלאה. כי זו השיטה.
בואו נלמד את השיטה דרך דוגמה טריה: לא מזמן העלה עמיתי ינון מגל לטוויטר מכתב שנכתב ע"י מי שהזדהה כ"מילואימניק ואב לחייל בגדוד 13 גולני". יצחק נתיב שמו. המכתב יועד לרמטכ"ל והוא נכתב לאחר הקרב הנורא בו נפלו 10 לוחמי גולני, כולל מג"ד 13 תומר גרינברג, גיבור ישראל. אני קופץ איתכם הישר לסעיף 7 של המכתב (הארוך): "שאלות רבות מנסרות בחלל האויר ולא נותנות מנוח לגבי הקרב הספציפי בו נפל המג"ד יחד עם חיילים נוספים מגדוד 13. למה לפני הטיהור על ידי חיילי גולני המתחם לא הופצץ מהאוויר ולא שוטח פשוטו כמשמעו? האם ניתן היה למנוע סיכון מיותר של חיי חיילים? האם מן הראוי והנכון לפטר ולהדיח טייסים שלא נענים באופן מיידי לסיוע לכוחות היבשה המקיזים את דמם על הקרקע? האם ערכי צה"ל כוללים את הערך הפשוט שחיי חיילנו קודמים לחיי האוייב, תומכיו ועוזריו? האם הצבא היום עומד מאחורי המדיניות הלא מוסרית של בני גנץ מ-2015 להפקיר ולסכן את חיילי גולני?"
אבי בניהו, לשעבר דובר צה"ל, התייחס לסעיף 7 בטוויטר. "מה שהבנתי מהסעיף הזה", כתב, "הוא שהטייסים חוזרים להיות "מוגלות" וישנם המסרבים לתקוף מטרות קרקעיות ויש להדיחם, ושבני גנץ בוגד ודואג לערבים ולא לחיילי צה"ל ולא יעלה על הדעת שיהיו לו 39 מנדטים ולנתניהו הרבה פחות". לציוץ של בניהו הוספתי ציוץ משלי בו כתבתי כי "לא מדובר באב מודאג, אלא באב מתועב".
למחרת התקשרו אלי 3 טייסי מילואים (בנפרד). אנשים שאני מכיר שנים. מגוייסים מלא-מלא מה-7 באוקטובר, תוקפים בעזה סביב השעון. הם היו המומים. סעיף 7 במכתב החזיר אותם לסרטון התועבה ההוא, מתקופת ההפיכה המשטרית, בו נראים לוחמי צה"ל בתוך לחימה עזה מבקשים סיוע מחיל האוויר אך הטייסים מסרבים ומפקירים אותם מול אש האוייב העזה, והכל בגלל הרפורמה. הסרטון ההוא היווה את קרקעית הבוצה הרעילה של החבית הביביסטית. חשבתי, לתומי, שהמלחמה העבירה את הרוח הזו מן העולם. טעיתי.
אחד הטייסים, התמים שבהם, שאל אותי אם אני מכיר את האב שכתב את המכתב. "אני חייב לפגוש אותו ולדבר איתו", אמר לי, "אני רוצה להסביר לו כמה הוא טועה, איזה תיאום יש בינינו לבין הלוחמים, איך אנחנו לא זזים מהם ואיזה חיפוי קרוב ומאסיבי הם מקבלים, איזו אחווה יש בין כל החילות במלחמה הזאת". אמרתי לו שהוא תמים, שהנסיון שלי לימד אותי שמכתב כזה נכתב על ידי מישהו שלא רוצה לדבר, לא רוצה לשמוע ולא רוצה להבין, אלא רוצה בעיקר להכפיש.
"תעשה טובה", הפציר בי הטייס, "כולנו ישראלים, אני לא מוותר על אף אחד, אני אעשה הכל כדי לפגוש אותו". אז התאמצתי. השגתי את המספר הנייד של יצחק נתיב והתקשרתי. הצגתי את עצמי. אמרתי שאני רוצה לדבר ולנסות להבין. עוד לפני שהספקתי להבין מי נגד מי, החלו הצעקות. למה קראתי לו מתועב, ומי אני בכלל, ויש לו בן בגדוד 13, והוא אפילו קשר מ"פ, והוא יודע הכל, ובאיזה זכות ומה לא. ניסיתי להסביר לו שמה שהוא כתב משולל כל יסוד. שאין בכלל פרוצדורה בה חיל האוויר מסרב להעניק חיפוי לכוחות היבשה. שהמציאות בשטח הפוכה. שהוא שפך את דמם של טייסים שנלחמים כבר חודשיים וחצי. ניסיתי להגיד לו שכמה טייסים ביקשו לדבר איתו, להסביר לו, להעמיד אותו על טעותו. אבל בקושי הצלחתי להשחיל מילה (או צעקה).
רציתי גם להסביר לו שעלילת הדם המרושעת נגד גנץ, לפיה הוא מעדיף את חיי המחבלים על חיי הגולנצ'יקים, היא אגדה אורבנית מתועבת אף יותר מהעלילות על חיל האוויר. אבל לא הצלחתי. השיחה הפכה לקרב של צעקות פרועות. הוא לא הקשיב אפילו למילה אחת. העברתי את מספר הטלפון הנייד שלו לטייס ואיחלתי לו בהצלחה. אחר כך מצאתי את שמו של אותו יצחק נתיב גם בגוגל. מדובר באדם המתגורר ביצהר (שזה בסדר גמור). התברר שיש לו בן שנעצר במעצר מנהלי ונחקר בשב"כ. עורך דינו של הבן הזה הוא מיודענו איתמר בן-גביר. שמו של הבן פורסם ברבים והיו אפילו הפגנות של פעילי ימין קיצוני למענו, אבל אני לא רוצה לערבב כאן שמות. אני גם מאמין שהבן אליו התייחס נתיב במכתבו, שמשרת בגדוד 13 בגולני, אינו הבן שנעצר בזמנו. ובכל מקרה, אני שותף לתפילה של כולנו שהבן הזה וכל שאר הבנים ישובו בשלום הביתה (אחרי שיהרגו את סנוואר וכל חבריו).
אני שואל את עצמי למה ינון מגל העלה את המכתב הזה לטוויטר. מגל מדבר עם צה"ל ועוקב אחרי המלחמה. הוא יודע מצויין שחיל האוויר מספק לכוחות היבשה במערכה הזו חיפוי שלא סופק ע"י שום חיל אוויר לשום צבא בשום מלחמה אף פעם. הוא יודע שאין שום אפשרות שטייס או טייסים יגידו "לא" לבקשת עזרה או הפצצה לכוח לוחם על הקרקע בתוך עזה. אז למה הוא מפרסם דבר כזה, בעיצומה של מלחמה?
התשובה פשוטה: כי זו השיטה. מגל עצמו מסתייג ממה שנכתב שם. נדמה לי שהוא מילמל את זה פה ושם. גם כשראיין בתכניתו בערוץ 14 את אחד הצופים שאמר ש"האחים לנשק זה האחים המוסלמים", היה אחר-כך איזשהו צליל של הסתייגות מהפאנל (אם כי היו גם מחיאות כפיים). השיטה היא לשתול את המידע בתודעה של הציבור, לפרסם את המכתב, את האמירה, את תיאוריית הקונספירציה, את עלילת הדם, ואחר-כך להסתייג בקריצה. כך מרעילים את התודעה של הציבור ושל הצופים.
סעיף 7 הופך לכותרת, היא משייטת ברחבי הרשת והופכת לאמת האלטרנטיבית, בת דודתה של הקונספירציה, אחותו החורגת של הפייק ניוז, כל כלי העבודה של מכונת הרעל. מה שמקבלים בסוף זה את העובדה המצמררת שכשליש מהציבור מאמינים שיש בוגדים בתוכנו שסייעו לחמאס להשתלט על ישובים ובסיסי צה"ל ולשחוט את חיילינו, נשינו, ילדינו, קשישינו ואזרחינו בהמוניהם ב-7 באוקטובר.
דוגמה נוספת? ישיבת הקבינט שהודלפה השבוע לכל כלי התקשורת. הציטוטים המטורללים מתוכה, שכללו הסתערות רבתי של שרים משולחי רסן על רמטכ"ל במלחמה. דודי אמסלם שאל "איך הופתענו מהמנהרה הזאת" ומירי רגב מיהרה להוסיף ש"מה השמחה לחשוף מנהרה, מה קרה בזמן שישנו, יש סרט כזה", הוסיפה, "בזמן שישנתם".
למחרת התברר שצה"ל דיווח לדרג המדיני על המנהרה האסטרטגית שנחשפה השבוע כבר לפני ארבע שנים. כלומר, מי שצריך לדעת ידע. אז למה קיבלו כלבי התקיפה את ההוראה להשתלח ברמטכ"ל בבוטות על עצם חשיפת המנהרה? כדי להמשיך את מלאכת הקעקוע של צה"ל, כדי להמשיך את המטווח על הרמטכ"ל, כדי להמשיך להכשיר את הקרקע לקמפיין ההישרדות של נתניהו, לפיו הוא לא אשם בכלום, הוא אף פעם לא אשם בכלום, זה פשוט כי לא אמרו לו, לא הזהירו אותו, לא משכו בדש מעילו או, לחילופין, הסתירו ממנו בכוונה, הקריבו את כל עוטף עזה, מאות חיילים ועוד מאות אזרחים, רק כדי לפגוע בו.
מירוץ ההימלטות של נתניהו מהאחריות לא יצלח. לא הפעם. הכל מתומלל, מצולם, ממוסמך, מוקלט ומוחלט. אתמול פרסם גידי וייץ בהארץ מה אמר נתניהו בוועדה לביקורת המדינה ב-2017. הוא פירט שם את כל תכנית חמאס להפתיע את ישראל בהתקפת פתע משולבת, יבשתית, אווירית וימית, את התכנית להחדיר ארצה סדר גודל עצום של מחבלים, להרוג ולחטוף, להשתלט על ישובים ועל בסיסים. נתניהו ידע הכל. ידע, וזילזל. גם הנסיון להיאחז באוסלו לא יצלח.
זה לא רק שהוא נבחר ב-1996 על הטיקט של להמשיך את אוסלו בדרך בטוחה יותר ("עושים שלום בטוח"). הוא גם ביצע. אף אחד לא הכריח אותו לפגוש את ערפאת שלושה חודשים לאחר שנכנס ללשכת ראש הממשלה, להחזיר את חברון (מה שפרס סירב לעשות לפני הבחירות), ללכת לוואי, להחזיר עוד 13% מהשטח, לשאת את נאום בר-אילן, לנהל מו"מים להסכם קבע על בסיס מדינה פלסטינית בקווי 67 עם אבו-מאזן, ועוד ועוד.
ב-6 במרץ 1997 התייצב ראש הממשלה הטרי נתניהו בטקס הנחת אבן הפינה למרכז יצחק רבין בתל-אביב. הרצח היה עוד טרי. נתניהו קיבל אז שורה של החלטות פייסניות, כולל החזרת חברון. הנה קטע מנאומו (הנאום המלא בארכיון המדינה): "ירשנו תהליך במצב של גסיסה. יכולנו להניח לו למות, בייחוד אחרי שרוביהם של הכוחות הפלסטינים הופנו אל חיילינו והרגו בהם. ראש הממשלה יצחק רבין קבע שמקרה כזה, של שימוש בנשק נגדנו ע"י המשטרה הפלסטינית, יסתום את הגולל על כל תהליך אוסלו. אך החלטתי היתה נחושה: להחיות את התהליך, לא רק מפני שהבטחתי לבוחרים להמשיך בו, אלא מכיוון שרציתי, כמו כל עם ישראל, להביא שלום בטוח".
אני לא יודע מה היה קורה לתהליך לו יצחק רבין לא היה נרצח. יש סיכוי שהוא היה מפסיק את אוסלו ומתפנה לטפל בבטחון. אני כן יודע מה קרה אחרי שרבין נרצח ונתניהו נבחר במקומו: הוא החיה את התהליך, הטביע עליו חותמת של המחנה הלאומי והכריז על מחוייבות לפתרון שתי המדינות. את כל זה, אפילו הוא לא יצליח למחוק מדפי ההסטוריה.
אי אפשר לסיים את הטור הזה בלי להתייחס לאירוע המחריד מלפני שבוע, בו ירו לוחמים של צה"ל למוות בשלושה חטופים ישראלים שהצליחו לשרוד 70 יום בשבי חמאס, הצליחו להשתחרר (שומריהם כנראה נהרגו), הצליחו לכתוב שני שלטים ("שלושה חטופים"), לפגוש כלב של עוקץ ולהגיד למצלמה שלו שהם ישראלים חטופים, ויצאו לעבר חיילי צה"ל בלי חולצות, עם דגל לבן, ועדיין נורו למוות.
טקטית, היה שם מחדל נורא. מסוג הדברים שקורים במלחמה. החיילים לא נהגו כפי שמצופה מהם והפרו את הוראות הפתיחה באש. לא יורים במי שמניפים דגל לבן. ועדיין, האירוע הזה צריך להסתיים במישור הפיקודי. את החיילים צריך לחבק. לא היתה להם כוונה רעה. להיפך. הם נמצאים שם, מחרפים את נפשם ונלחמים, בדיוק למען המטרה הזו: להציל את החטופים. הם ישאו את האירוע המחריד הזה עד יומם האחרון. זה עונש כבד מספיק. אי אפשר לא לדמוע למשמע אמו של החטוף יותם חיים, מחבקת את הלוחמים שירו בבנה ומחזקת את ידיהם. מהחומרים הללו בנויה אומה מנצחת.
אי אפשר גם להתעלם מהקשר הברור בין פרשת אלאור אזריה, בה ירה חייל במחבל גוסס שוכב על הריצפה 11 דקות לאחר סיומו של פיגוע, בשטח בשליטת ישראל, לפרשת הוצאתו להורג של יובל קסטלמן, אזרח גיבור שניטרל מחבלים, למרות שהוריד את חולצתו, התחנן על חייו, כרע על ברכיו ולא סיכן איש בירושלים הבירה. אנחנו גולשים במדרון חלקלק והרה אסון שבתחתיתו נמצא את עצמנו חיים בג'ונגל של רובים, אקדחים ואנשים ששים אלי הדק והרג.
רוב המניות של פשיטת הרגל הזו שייכות לשר לבטחון לאומי איתמר בן-גביר ואובססיית הנשק המוגזמת שלו. ואחרי שאמרנו את כל זה, אי אפשר להתעלם גם מהמחדל האסטרטגי שהוביל להריגתם של שלושת החטופים בשבוע שעבר: העובדה שאף לוחם בשטח לא היה מודע לעובדה שיש אפשרות למפגש עם חטופים ישראלים באחת מסמטאותיה של שג'אעיה, ג'בליה או שאר קני הצרעות ברצועה.
יחידת המו"מ המטכ"לית נמצאת בשטח בדיוק בשביל זה. מפקדי האוגדות קיבלו הבהרות שהתמרון הקרקעי יכול לחשוף, לשחרר, להוציא לאור חטופים בסיטואציות מפתיעות. את ההתראות הללו כלל לא צריך להסביר או לנפק. ההגיון מספיק: כשאתה דוחס לתוך עזה 4 אוגדות משוריינות ומתחיל לתמרן, אתה מטלטל את הספינה, מנער את העץ, מבעיר אש בקן הנמלים. זה ברור שחוטפים ייהרגו, מקומות מסתור ייחשפו. כל לוחם של צה"ל היה צריך להסתובב בידיעה הזו שכל דמות בה הוא פוגש יכולה להיות מחבל, אבל יכולה גם להיות חטוף ישראלי שנמלט על חייו.
הלוחמים שירו ביותם חיים, אלון שמריז וסאמר פואד אל טלאלקה לא חשבו על זה. לא היו מודעים לזה. אף אחד לא דאג להסביר להם שבתוך כל התרחישים, המצבים והתגובות צריך לשים לב גם לאפשרות הזו. בצה"ל מודים בטעות הזו. אין במילון העברי מספיק מילים כדי לתאר את העצב העמוק והזעזוע הקשה של המפקדים הבכירים ביותר בגיזרה מהאירוע הכל-כך נורא הזה. צריך לקוות שלפחות עכשיו, המודעות לנושא גברה. חבל שזה עלה בחייהם של שלושה גיבורים ישראלים, אבל זו מלחמה ובמלחמה קורים אסונות מהסוג הזה. ועכשיו, צריך להרים ראש, לנגב את הדמעות ולנצח.