האם המוזיקה שתיכתב בעקבות הטבח ב-7 באוקטובר תבטא בצליליה הרמים והצורמים את הזעם על האובדן ותִּישמע כמו פיצוץ גדול? או שתיקח על עצמה להוריד את הווליום ותבקש לנחם, לעודד, להשתתף בצער הלאומי ולהיות אור קטן ומשמעותי בחדר חשוך? מוזיקאים ויוצרים רבים מהרהרים בימים אלה בשאלה הזו, שמספר התשובות האפשריות עליה תלוי רק בגבולות הדמיון של השואל.
מוזיקאים-יוצרים, מעצם היותם קול בשיחתה של התרבות, נמצאים במצב מורכב בעת הזו ומייחלים למוצא. "רוח הזמן" נושפת בעורפם ותובעת מהם לשים את העצמי בצד, להתחבר אקטיבית לקולקטיביזם ולהיות רלוונטיים לכאן ועכשיו. האם בעקבות המצב, "בעירה פנימית" תתבע מהם לבטא את חוסר הנחת, לחרוג מעצמם כדי להיות עצמם, לקרוא לפעולה מוזיקלית פיזית ולהלום, באופן הישיר ביותר, באמצעות צליליהם החודרים של הדיסטורשן בגיטרה, צרידותו של הסולן או כל מאמץ אנושי-עוצמתי אחר, הנובע מגופו של המבצע? או שמא הם יתייצבו אל מול מחויבות חברתית, לאומית ואישית לספק נחמה שבסיסה הבטחה, געגוע, הבנה ושקט, תחושות שקל לבטא באופן אקוסטי, ללא שימוש בכלים אלקטרוניים או חשמליים עוצמתיים?
גיטרה כמו מכונת ירייה. ג'ימי הנדריקס מנגן את המנון ארה"ב
מתברר שמאז המלחמה יצאו בישראל שירים לא מעטים, ורובם מתייחסים לכמיהה לשוב לימים שקטים או למצוא נחמה כזו או אחרת. מבחינה תזמורית, ברוב השירים ניכרת שאיפה להוריד הילוך, לחזור אל ה-Unplugged ולהשתמש בצלילים השקטים של הגיטרה או הפסנתר.
אבל זו, כמובן, רק אפשרות ביטוי אחת. במקום ובזמן אחר, בעקבות מלחמה אחרת, שמענו אופציות אחרות: אזכיר את ג'ימי הנדריקס, הגיטריסט ש "חישמל" את ההמנון האמריקני, ובנגינתו האגרסיבית, החתרנית והניסיונית בחר דווקא לשחרר את הזעם ולהפיק צלילים צורמים, כאלה המדמים פיצוצי רקטות, מכונות ירייה, יעפי מטוסים ואפילו זעקות.
גם בזירת המוזיקה האומנותית - זו הפועלת במרחב הצר של השוליים החתרניים, ושבה הרפלקס המהפכני כבר מזמן הפך לחלק ממערכת העצבים הפואטית של הז'אנר - אפשר לשאול שאלות דומות. כיצד היוצרים הללו יתכתבו עם האסון והמשבר שפקד אותנו בהפתעה, כיצד תגיח מהם חיוניות יצירתית נדרשת ובאיזה אופן? האם באמצעות ביטוי יצרי עוצמתי ומטלטל, זה שדרכו קולטים את שורש המציאות ללא צורך בהמשגה, או באמצעות ביטוי מוזיקלי רך ומפשר, המעניק למציאות הצלילית ממד רציונלי, מנחם ומונגש?
מילים רלוונטיות מתמיד. "שמש אוקטובר" של מרק קופיטמן בביצוע מירה זכאי
בהקשר זה, אציין את יצירתו הדרמטית החדשה של המלחין יוסף ברדנשווילי "הסתר פנים" - יצירה לקריין, לחזן ולתזמורת קאמרית, שמבוצעת ממש בימים אלו ומבוססת על עדות מהשואה; וגם את היצירה הוותיקה "שמש אוקטובר", שנכתבה בשנת 1974 לאחר מלחמת יום הכיפורים בידי המלחין מרק קופיטמן, למילים של יהודה עמיחי, שלצערנו הרב מקבלות גם ברגעים אלו משמעות מטלטלת ("שמש אוקטובר מחממת את מתינו / העצב הוא לוח עץ כבד, / הדמעות, מסמרים").
ומנגד, אם נקפוץ שוב למקום אחר ולזמן אחר, נוכל להיזכר ביצירתו החודרת והפוצעת של קשישטוף פנדרצקי, "קינה לקורבנות הירושימה", שנכתבה ל-52 כלי מיתר שנשמעו כענן אלקטרוני צפוף, עם אפקטים שדימו צופרים והתפוצצויות, במטרה לגרום למאזין לחוות תחושת אובדן.
ענן אלקטרוני ותחושת אובדן. "קינה לקורבנות הירושימה" של פנדרצקי
בתקופה זו של חוסר ודאות, קשה להעריך כיצד הדברים יתפתחו. התפיסה האינטואיטיבית של יוצרים ישראלים ערה ורגישה לתנועת החיים, וכפי הנראה הם לא יוותרן על אותנטיות וימצאן את דרכם הייחודית לבטא את הזעם ואת הנחמה גם יחד. כך או אחרת, זה יהיה ביטוי אנושי-מקומי-עוצמתי וחודר, שיהיה בבחינת אור קטן - אך כזה שלא ניתן להתעלם ממנו - גם בחדר חשוך.
הכותב הוא ראש התוכנית למוזיקה, טכנולוגיה ומדיה חזותית במחלקה למוזיקה באוניברסיטת בר-אילן