צבי יחזקאלי הוא מתנחל, צבי יחזקאלי הוא חוזר בתשובה, צבי יחזקאלי לא מתבייש להביע עמדות של ימין על מלא גם (ואולי בעיקר) בשבתו כנציג יחידי שלהם בתוך פאנל שלרוב מיישר את שורותיו לשמאל. במילים אחרות, לטוב ולרע יחזקאלי הוא אדם שלרובנו תהיה עמדה ברורה לגביו עוד לפני שיפתח את הפה. והפעם הוא פתח - אוהו, עוד איך פתח.
למי שאיכשהו הצליח להתנתק מהחדשות ביממה האחרונה, נגלה שאחד הנושאים שעוררו שיח ער בפלטפורמות החברתיות הוא התבטאות של יחזקאלי (בתכנית של רביב דרוקר, ערוץ 13) שטען כי מכת הפתיחה של צה"ל על עזה הייתה צריכה לעלות בחייהם של מאה אלף פלסטינים.
את האמירה עצמה אפשר לאהוב ואפשר גם לסלוד ממנה. כך או כך, מה שמעניין הוא שהתגובות הפעם לא נחלקו לימין או שמאל, לתומכי נתניהו או מתנגדיו, אלא הציגו סוג חדש של ישראלי, כזה שיותר ויותר קווים לדמותו צצים כאשר מחברים את התגובות לדברי יחזקאלי עם תוצאות הסקרים האחרונים.
בחירות אמנם אינן על הפרק, לפי שעה, אבל רוב מוצק של הישראלים חושב שמוטב שאלה יתקיימו מיד עם תום המלחמה. מה עוד חושב הציבור - על פי כל סקר אפשרי? שהממשלה הזאת והעומד בראשה סיימו את תפקידם הציבורי.
שתיקה כהסכמה?
ככלל ניתן לומר שהציבור סולד מהמערכת הפוליטית הקיימת, ולראייה המספרים היפים שמקבלים מועמדים שנמצאים כרגע מחוץ למשחק הפוליטי, מהאלוף במיל' יאיר גולן משמאל ועד לראש המוסד בדימוס, יוסי כהן - מימין (אפילו הפופולריות של נפתלי בנט שפרש, לפחות זמנית, מעיסוק בפוליטיקה).
עדיין, הנהנים העיקריים מהתרסקות הליכוד והעומד בראשו הם בעיקר שחקנים קיימים: בני גנץ כמיינסטרים החדש, ליברמן כימין שסולד מנתניהו ובן גביר שנתפס כאופוזיציה ימנית קיצונית בתוך הקואליציה.
בחזרה ליחזקאלי: עברתי על חלק גדול מהתגובות לדבריו. מי שמיהרו לגנותו היו בעיקר עמיתיו מהברנז'ה ולצידם מי שלא נתנו למאורעות שמחת תורה להסיטם מהקצה השמאלי, אפילו השמאלי-קיצוני של המפה.
מעט ימינה משם, במה שהיה פעם שמאל ציוני עם 50 גוונים של ביטחוניזם, אפשר לזהות אמירות מובהקות לא פחות: ביום הריגתם בשוגג של שלושת החטופים, תהו רבים איך זה שבכלל יש עדיין בתים שעומדים על תילם בשכונות שהיו למלכודות מוות כסג'עייה. חשוב להדגיש: הדברים לא נכתבו על ידי פעילי ימין, אלא על ידי מי שעד לפני חודשיים וחצי נחשבו ל"קפליניסטים" מובהקים.
מדובר בהמשך ישיר לדעות שהשמיעו קיבוצניקים, שמאלנים קלאסיים מהדרום שהאמינו כל חייהם בציונות, סוציאליזם ואחוות עמים (כסיסמתו של "על המשמר"), בדו קיום דווקא עם השכנים שאחת לכמה זמן המטירו על ראשם טילים ופצמ"רים, אחרי הטבח הנוראי שהתבצע בקהילותיהם.
בנימה אישית, אפילו אני תהיתי כאן, רק בשבוע שעבר, האם במסגרת ניתוץ הקונספציות הקיימות לא הגיע הזמן שמדינת ישראל תשנה את מדיניותה הביטחונית, מיוזמת ועד למגיבה, שכן הדפוס שבמסגרתו אנו יוצאים למלחמה ברעש גדול ובהבטחות שווא לניצחון מוחלט, רק כדי להסתפק בסוף בתיקו (שמבחינה הרתעתית כולו הפסד) - הן בלבנון והן בעזה - מוביל אותנו תמיד לסבב נוסף שייפתח בתנאים גרועים בהרבה.
תהיתי אז האם לא היה צריך לנצל את העובדה שבשעות הראשונות לאחר הטבח, כשהעולם עדיין מפרגן לנו תגובה בלתי מידתית מתוך היגון והזעזוע, כדי לעשות משהו שטרם עשינו. אמנם לא חשבתי במספרים כמו יחזקאלי (בוודאי לא בסדרי גודל שכאלה), אבל כתבתי בסוגריים שלדעתי יש בעזה פחות חפים מפשע משהיה מקובל לחשוב.
אמנם קמו עלי כמה צייצנים שהזכירו לי שקרוב למחצית האוכלוסייה בעזה מורכבת אבל, ראשית: הם היו מעטים מאוד. שנית: באופן די מדהים הם היו אלה שמתעלמים בעקביות מרווחתם של ילדים בהזדמנויות אחרות, למשל בכל פעם שבה עולה לדיון נושא התקציבים למגזר החרדי.
סדקים לדמותנו
המפה הפוליטית בישראל אולי אינה מנותצת לרסיסים, אבל היא כבר סדוקה כהוגן באופן שחוצה ימין ושמאל.
היעדר כל סיכוי להסדר מדיני באופק והעובדה שמרבית אזרחי ישראל אינם מוכנים לקבל כל גורם ערבי כריבון ביטחוני ברצועת עזה, ביום שאחרי, אינם מתורגמים רק להבטחות סרק מצד נתניהו (האיש שהיה שותף לבניין חמאסטאן ועתה מבטיח שלא תקום שוב במשמרת שלו), אלא לבלבול אמיתי בקרב מי שעד אתמול יכלו להגדיר עצמם בקלות על ידי עמדתם בסוגייה "כן או לא ביבי".
דבר מדהים קרה לציבור הישראלי, לפחות כפי שעמדותיו משתקפות בסקרים: "רק לא ביבי" אולי ניצח ברמה הפרסונלית, אבל במישור האידיאולוגי, הדעות שלו נמצאות עתה שתי אצבעות ימינה מאלה שביטא נתניהו עצמו עד ל-7 באוקטובר.
נחזור ליחזקאלי: הסערה שעורר בדבריו היא מרתקת לאו דווקא בתגובות הפבלוביות שהניבה אצל הימין הקיצוני או השמאל הקיצוני, אלא בכך שרבים מאלה שעד אתמול הגדירו עצמם כשמאל ציוני מתון בואכה מרכז פוליטי, הסיטו את המבט הצידה וכחככו בגרון.
זה לא אומר שהם שותפים לדעה של יחזקאלי לפיה הרג של 100 אלף אזרחים עזתים הוא רצוי, אבל זה בהחלט מצביע על כך שהם עדיין מבולבלים מכדי שיוכלו לנסח דעה הפוכה.
החלון ושברו
אם לפשט את הדברים: יש בישראל ציבור גדול שתהה במשך שנים האם לנצח נאכל חרב. התהייה הזאת הביאה אותו לחפש פתרונות של שלום, רובם מבוססי פשרה טריטוריאלית, לסוגייה הפלסטינית.
החיפוש הזה שספג מכה קשה עם פרוץ האינתיפאדה השנייה, בשלהי שנת 2000, מת סופית 23 שנים אחרי תחילתה, עם הזוועות שביצעו מרצחי חמאס ביישובי הדרום.
ישראלים רבים הבינו, עוד לפני ה-7 באוקטובר, שיתכן מאוד שהאלטרנטיבה לחיים על חרבנו היא מוות על חרבם, אבל לא היו מוכנים לכך שהעובדה הזאת תהפוך את חיילי צה"ל לאלאור אזריה ואת שרי הממשלה לבן גביר.
מי שלא הצליח לחיות עם הקונפליקט הזה, שלא נמצא לו עדיין פתרון, החל להרהר בגלוי (וביתר שאת, בצמוד לקידום המהפכה המשפטית) באפשרות של רילוקיישן זמני או אף קבוע.
אלא שגם החלון הזה שנהגו שמאלנים-לשעבר לפתוח מדי פעם, כדי שיוכלו לנשום, נסגר עליהם כמעט בטריקה.
אז נכון, לא כולם הפכו ליחזקאלי, אבל למה הם כן הפכו? אפילו להם עצמם קשה עדיין לענות, לא כל שכן למי שמנסה לתת בהם סימנים מהצד.
משאלת הלב של יחזקאלי מתכתבת בזיכרון עם נבואה אחרת שלו, מלפני כמה שנים, בה טען כי למי שאינו יהודי אמוני, כלומר יהיה קשה מאוד לחיות בארץ הזאת, שהרי - לפי קו המחשבה הזה, מי שאמונה דתית לא קושרת אותו לארץ ישראל, חזקה עליו שבמוקדם או במאוחר יחפש לו ולילדיו חיים נוחים יותר במקום נוח ומתקדם יותר.
הוא צדק וגם טעה: עבור ישראלים רבים, חלק גדול מהם מהשמאל והמרכז החילוני, החיים כאן אכן הפכו לבלתי נסבלים. אך ראו זה פלא - ממש כמו בימי ראשית הציונות, מעשיהם של הגויים גרמו להם להישבע אמונים מחדש לחזון הציוני, גם אם הדרך שבה הם מבינים אותו עתה אינה ברורה אפילו להם.