קיבוץ משגב עם מנצח בפוטו-פיניש כמה קיבוצים שנמצאים ממזרח לו ושמתחרים איתו על תואר "הקיבוץ הצפוני בישראל". הנוף המדהים שנשקף מהמרפסת של משגב עם לעבר לבנון הוא עכשיו נוף מאיים שחומות בטון מסתירות את חלקו. הידיעה שבתי השכונה המערבית של הקיבוץ נושקים לקו הגבול הבינלאומי עם לבנון, מעוררת כל הזמן שאלות ומחשבות עם תסריטי אימה. "אנחנו חיים בסרט בלהות", אומר תושב הקיבוץ, בני ואן דן הובן, וחברו עמרי סופר מבהיר: "לא נהיה בארי 2. אנחנו לא רוצים שגופות הילדים שלנו יהיו מוטלות פה מסביב".
השניים וחבריהם לכיתת הכוננות של הקיבוץ הביעו כאב, חששות וכעס גדול בפגישה שקיימו אתמול עם ניר מאיר, מזכ"ל התנועה הקיבוצית, שהגיע לבקר אותם. אחרי נסיעה קצרה על כבישי הקיבוץ, שחלקם נרמסו על ידי טנקים, הם הובילו את מאיר לחמ"ל שבמקלט. המקום הכי בטוח להיות בו היום במשגב עם. מכוניות חונות על הדשאים. ממ"דים שבנייתם החלה באיחור ניכר, ממתינים שהמלחמה תסתיים ופועלי הבניין יחזרו כדי להשלים את בנייתם.
כמו עוד יישובים רבים, בהם 55 קיבוצים ברחבי הארץ, חברי הקיבוץ שיושב על הגבול הם פליטים בארצם מזה 73 ימים. בבתי מלון ובדירות זמניות, רובם נמצאים במלון סלינה שלחוף הכנרת. רק חברי כיתת הכוננות נשארו ביישוב. 73 ימים של כוננות, שמירות, מתיחות ביטחונית, רעשי הפגזות ואזעקות והרבה שעות של שיחות משותפות ושל מחשבות של כל אחד עם עצמו, הביאו אותם לתובנות ודרישות שצריך לממש, כדי שהקיבוץ יחגוג את חג השמונים שלו ועוד הרבה חגי משק אחר כך.
הקיבוץ הוקם ב-1945. כמו רבים מקיבוצי גבול הצפון, גם משגב עם הוקם על ידי אנשי הפלמ"ח, חברי תנועת הקיבוץ המאוחד שסימנו את גבולה הצפוני של ישראל. המייסדים התיישבו על אדמות שנקנו בנקודה מבודדת ליד כפר עדייסה הלבנוני. בנסיעה למשגב עם בימים אלו המבט נמשך כל הזמן לבתי הכפר מרכבה שצופה מלמעלה על הכביש. במקביל המחשבות נודדות ל-7 באפריל 1980. חוליית מחבלים חדרה באותו יום לקיבוץ והשתלטה על בית ילדים. אייל גלוסקא, בן שנתיים וחצי ומזכיר הקיבוץ, סמי שני, נרצחו. אלדד צפריר, לוחם סיירת גולני, נהרג בקרב לשחרור בני הערובה. שנה אחר כך נהרגה מפגיעת קטיושה ציפי יסוד, חברת הקיבוץ.
המהלומות הכואבות האלה נשארות צרובות בזיכרון המשותף של משגב עם. גם מי שהצטרף לקהילה שנים אחר כך, מרגיש את זה. עמרי סופר הגיע לקיבוץ עם אשתו עדי לפני עשר שנים. במשגב עם נולדו ילדיהם שקד ויעלי. הם הפכו לחברי קיבוץ ולפני שנה, בשמחת תורה, עברו לבית שבנו. בשמחת תורה לפני חודשיים וחצי עדי והבנות יצאו מהבית וכעת הן באלון הגליל שבעמק יזרעאל, בבית הוריו של עמרי. באותה שבת כמעט כל הקיבוץ התרוקן מתושביו שבעזרת תרומה השתכנו במלון סלינה. רק אחרי תשעה ימים גם המדינה הכירה במפוני גבול הצפון.
"יעלי נקלטה בגן הילדים באלון הגליל. היא עשתה לילדים שיעור ריקוד והגננת חיבקה אותה ואמרה לה: 'הלוואי שתשארי כאן'. יעלי ענתה: 'מה פתאום, אני חוזרת לבית במשגב עם'", סיפר סופר לניר מאיר. "טוב לה באלון הגליל, אבל ברור לה שפה הבית שלה. גם לי ברור שפה צריך להיות לה הכי טוב. אבל לא נחזור הנה אם לא יהיה לנו ביטחון כמו לתושבי תל אביב, הדם שלנו לא שווה פחות. חבר שלי ממשגב עם יצא ב-7 באוקטובר לדרום ונלחם שם. הוא ראה את המראות הכי קשים והוא רואה בראש שלו את המראות האלה אצלנו בקיבוץ. גם לו ברור שהוא חוזר לכאן, אבל איך נוכל להירדם בלילות עם המחשבות האלה? מבחינתנו המצב פה לא השתנה והוא אותו דבר כמו בשישה באוקטובר. הוא ישתנה רק כשיעיפו את חיזבאללה מהגדר. בינתיים אנחנו לא רואים שצה"ל עובר להתקפה. הצבא מתחבא מאחורי חומות. אנחנו רוצים ביטחון, לא תחושת ביטחון".
סופר, רב-סרן במילואים, הוא מפקד כיתת הכוננות של משגב עם. לדבריו כל ההנחות הבסיסיות שלמד בטירונות ובקורס הקצינים לא מתממשות במציאות בגבול הצפון: "לימדו אותנו שקו המגע תמיד ייפרץ, אז למה קו המגע הוא גדר הקיבוץ ולא יוצרים עומק אסטרטגי?" בן גידו, חבר נוסף בכיתת הכוננות, שנולד וגדל במשגב עם הוסיף, "צריך לצאת מתפיסת ההתגוננות ולהבין שתפקיד הצבא הוא למנוע את כיבוש הקיבוץ. היינו פה כמה ימים בתחושה שכל רגע יתחיל כיבוש הקיבוץ".
מאיר הסכים עם דברי המארחים. לדבריו "אין פתרון טוב יותר מרצועת ביטחון בדרום לבנון. צריך ליצור קו מגע שבו לא יהיו אזרחים. אם לא יהיה שינוי בפרדיגמה הלאומית כל התסכול העמוק שאתם מביעים, ושאני שותף לו, מדובר יהיה בנסיגה מערכי הציונות". עם זאת הוא רואה תרחיש שלפיו "יכול להיות שהאולטימטום המתבקש- רצועת ביטחון- לא יקרה, כי החברה הישראלית לא מוכנה לשלם את המחיר". הוא סבור שפתרון אפשרי, פחות טוב, הוא נוכחות של כוח זר, אמריקני, בין גבול הצפון לבין נהר הליטני. מזכ"ל התנועה הקיבוצית גם רואה אפשרות שהפתרון שהמדינה תספק הוא עיבוי ההגנה על הגבול ושבמשגב עם תהיה באופן קבע פלוגת חיילים. הוא מבהיר לחברי משגב עם כי "מה שעומד עכשיו למבחן הוא לא הזכות שלכם לחיות חיים אזרחיים על הגבול, אלא הזכות של היהודים לקיים מדינה. אם מתחילים לסגת, זה לא נגמר".
חברי כיתת הכוננות נחרדים מתסריט שבו צה"ל לא יחצוץ שוב בין הקיבוץ לבין חיזבאללה. הם זוכרים איך אחרי נסיגת צה"ל מלבנון בשנת 2000, הושיב צה"ל פלוגה במקום, אולם עם השנים כוחות ההגנה דוללו עד למצב שבשבת שבעה באוקטובר היו רק שלושה חיילים בקיבוץ וגם הם פונו על ידי הצבא. "אני והמשפחה שלי לא נקבל פתרון כזה", הבהיר ואן דן הובן. "אנשים יחזרו הנה רק אם תהיה רצועת ביטחון", הוסיף.
מאיר הציג תמונה עתידית ולפיה "ביום שאחרי תצטרך להיות ביישובים תפיסה חלוצית. נכון שהמדינה תצטרך להבטיח לכם ביטחון, אבל לא כולם יוכלו לסבול את המצב הזה. יש כאלה שיוכלו לחיות עם הסיכון שיישאר פה ויש כאלה שלא. אנחנו עוברים חזרה לתפיסה של התיישבות חלוצית וזה לא יתאים לכולם. התפקיד שלי יהיה לצעוק את הצעקה שלכם ולדאוג שיהיה פה ביטחון. לציבור הישראלי ברור שלא חוזרים ל-6 באוקטובר, אבל לא יהיה פתרון מוחלט וגם אם תהיה רצועת ביטחון, האזור לא יהפוך לשוויץ ותהיה פה התפלגות בין מי שיוכל לחיות במצב הזה לבין מי שלא יוכל לחיות עם זה". הוא סיפר כי כבר היום מקימים בתנועה הקיבוצית מחלקת התיישבות שתרכיב גרעינים שיורכבו מאנשים שירצו להתיישב בקיבוצי הדרום והצפון. "כבר חודשיים וחצי מתקשרים אלינו אנשים כאלה", אמר והדגיש כי "בסופו של דבר הקיבוץ שייך לחברים שלו וכמובן שהוא יחליט את מי הוא יקלוט".
לחברים שנשארו לשמור על הבית ברור שהקהילה עוברת ועוד תעבור טלטלה; עד לפני חודשיים וחצי הישוב ידע פריחה חברתית - 15 משפחות צעירות היו בתהליכי קליטה ועוד משפחות המתינו בתור וחיכו שיתפנו בתים. אחרי שבעה באוקטובר שתים מאותן משפחות כבר החליטו לעזוב. כשליש מאנשי הקהילה המפונה נמצאת במלון סלינה, האחרים מפוזרים במקומות אחרים. במאמץ גדול הם מנסים לייצר שיגרה ולשמור על הדבק הקהילתי. מאיר העלה בפניהם את האפשרות כי יתקבצו ביחד במקום מגורים זמני בעמק החולה. "הקהילה שלכם תעוצב מחדש והיא לא תהיה זהה למה שהיה. גם אתם נפגעתם וייקח זמן כדי שהקיבוץ יקום מחדש ושתשוקם נפש הקהילה".