עיוורים במנהרה חשוכה: על החשיפה המקוממת של צה"ל

זה היה אמור להיות סיפור של הצלחה, של גילוי, של חשיפה, אבל בפועל הוא מדגים רק דבר אחד: עד כמה היינו שבויים בקונספציה, עד כמה לא רק שלא הבחנו בכתובות על קירות המבנים בעזה, ביניהן גם זעקות לעזרה של חטופים, שבדיעבד לא הועילו, אלא שגם אלה שהבחנו בהן קוטלגו על ידי כל מקבלי ההחלטות, מהדרג הצבאי והמדיני כאחד, וזכו להתעלמות שאת מחירה שילמנו ואנו עדיין משלמים.

מנהרה בעומק 50 מטר, אורכה כארבעה קילומטר והיא רחבה דיה כדי שניתן יהיה לנסוע בה בכלי רכב, אינה דבר שכל אמצעי הגילוי והזיהוי פספסו. ואם למישהו היה עדיין ספק בכך, שלף דובר צה"ל את הסרטון שמראה איך מוחמד סינוואר, אח של יחיא, מפקח אישית על פרויקט המנהור.

לאיזה כיוון שלא ניסע במנהרה, שנמשכת מג'בלייה ועד למעבר ארז (מעבר שפניו שלום, מעבר של סיוע הומניטרי, מעבר שדרכו נכנסו חולים לקבל טיפול רפואי בישראל ולידו אזור תעשייה שנועד לספק פרנסה לעזתים המסכנים), נגיע לדרך ללא מוצא:

אם לא ידענו (סיכוי קלוש מאוד) הרי שמה שווים כל אותם "אמצעים מיוחדים" (השימוש במינוח מימי מחדל יום הכיפורים אינו מקרי) שנועדו לגלות ולהתריע? אנחנו שטובים כל כך בלשאול מה הממשלה עושה עם הכסף שלנו, צריכים לשאול את אותה שאלה גם את מערכת הביטחון (בכל הרגישות המתבקשת, אך עם דרישה לקבל תשובה) - וזאת עוד האפשרות הפחות גרועה.

האפשרות הגרועה באמת היא שראינו, ידענו, אולי אף הדרג הצבאי העלה את המידע למעלה, שיהיה זמין למקבלי ההחלטות, אולי אף צלצל בפעמוני אזהרה - ומישהו ידע, החריש ובעקיפין אף סייע (בעקיפין כמובן) לחמאס, בכספים שזרמו פנימה.

אני מנסה להיכנס לראש של מי שקיבל את ההחלטה להתעלם, אם אכן הייתה כזאת, ולא מצליח: מה חשבת שהפלסטינים עושים, בונים רכבת תחתית? מנסים להגיע למי התהום ולהפוך את עירם לוונציה של מטה?

מנהרת הטרור הזאת, שכיכבה בכל מהדורות החדשות אמש כאקט של דוברות, ממחישה יותר מכל את גודל המחדל ובעצם מספרת בקליפת אגוז את סיפורה של כל המערכה הזאת, מרגע הירצח החייל הראשון על קו הגבול, דרך משפחות שלמות שנטבחו בפיג'מות, המסיבה שהפכה לשדה קטל - וכמובן, כל מה שבא בעקבותיהם:

מי שהיה צריך לראות לא ראה, מי שכבר ראה פירש לא נכון ולא העביר דיווח הולם, מי שכבר העביר דיווח הולם לא זכה לכך שמראה עיניו יעלה מהדרג הצבאי אל המדיני - וגם מה שכבר עלה למעלה, נפסל מיד באמצעות התזה לפיה יש לחזק את חמאס, שכן חמאס שבע הוא גם חמאס שיש לו מה להפסיד.

עיוורון מדיני שמזין מחדל צבאי, מחדל צבאי שהופך לאסון אזרחי. זהו סיפורה של המנהרה שנחשפה: הגם שלא יצא ממנה אף מפגע, היא נותרה עדות אילמת לקהות החושים שהולידה את האסון הגדול בתולדות מדינת ישראל.

אפשר היה לעצור כאן, אבל בכל פעם שבה מדווח שצה"ל תקף מפקדות של חיזבאללה בדרום לבנון (ממש כפי שהיה מפציץ פעם בסיסי חמאס או מפעלים לייצור נשק), עולה שוב השאלה המטרידה: עד עכשיו ידעתם שאלה מפקדות שמהם נשלחים פעילי טרור לבצע פיגועים? עד עכשיו ידעתם שיש שם מפעל לפיתוח נשק, בסיס אימונים או מפקדה - ולא החרבתם אותם עד לייסוד?

בצה"ל נהגו להתגאות בכל פעם שיש להם "בנק מטרות", מבלי להבין שבמזרח התיכון לא הולכים לבנק אלא פודים כל תשלום במזומן. עצם "החיסכון" הזה, אותו בנק מטרות, הוא חלק מהקונספציה.

עתה רק נשאר לענות על שלוש שאלות, אפילו בטרם תגיע השעה שש אחרי המלחמה: האם צה"ל ידע - ואם ידע, האם הציף את המידע והמדינאים הם אלה שמנעו ממנו לפעול?

אה, כן, השאלה השלישית: האם סוף סוף למדנו את הלקח לפיו כשרואים אויב או אמצעי לחימה, משמידים אותו ולא מחכים להתגרות מוקדמת כתירוץ לסכל טרור? אילו רק היה ברור לכל אזרח ישראלי שהתשובה החד משמעית לשאלה השלישית היא "כן", דיינו.