שחרור החטופים או מיטוט חמאס? ממשלת ישראל לא מצליחה להכריע

באחת ההחלטות הפחות מוצלחות, בלשון המעטה, של עורכי החדשות בערוץ 12, נכתב לרוחב המסך: "מיד: הודעה דרמטית של דובר צה"ל". ברור לכל בר דעת שלנוכח עצביו הרגישים של עם ישראל בימים האלה, הודעה כזאת היא כפצצה בכל בית שצופה בטלוויזיה גם בשבת, כלומר, מאות אלפי משפחות בישראל.

רק כחלוף דקות ארוכות (מדי) נזעק מישהו לשנות את הכיתוב מ"הודעה דרמטית" ל"הודעה מיוחדת", אבל העצבים הרופפים לקחו את המחשבות לכיוונים שונים, מאסונות ועד לישועות. בסלון הפרטי שלנו, בין ארוחת הערב המשפחתית לקינוח, עלו כאופציות: חיסול יחיא סינוואר או מוחמד דף, מציאה של קבר אחים ובו עשרות גופות של חטופים, או הודעה דרמטית על כך שהצבא החליט שראש הממשלה אינו כשיר עוד לקבל החלטות - ומודיע על תפיסת השלטון כדי להמשיך במערכה עד לניצחון.

הזוי? אולי, אבל היה גם היה, מה שמעיד יותר מכל על מצבנו הנפשי-לאומי בעת הזו.

באופן מדהים, הסיפור החדשותי המרכזי בהודעה לא ה"מה, כלומר הריגתם של שלושה חטופים מאש כוחותינו, אלא ה"איך" - כל כך קרוב להצלה, כל כך קרוב לרגע שעליו חלמו במשך 70 לילות של שבי - ועוד מידי מי שבאו להצילם ולא מידי שוביהם.

הלב מתפלץ עוד לפני התחקיר שהוכיח שלושה דברים עיקריים: שמדיניות הירי של צה"ל זקוקה לעדכון דחוף, שהמלחמה הזאת לא מפסיקה לספק לנו בשורות איוב, גם כשנדמה לנו שכבר שמענו את הגרוע מכל וכן שמלבד שלוש משפחות החטופים ההרוגים, יש עוד משפחה אחת שחייה לא יהיו עוד כשהיו, זאת של החייל היורה.

באופן מדהים, אולפני החדשות היו באירוע הרבה לפני הפוליטיקאים. הם הבינו שלטרגדיה הנוראית הזאת תהיה השלכה מיידית על נכונותה של ישראל למשא ומתן על עסקה עתידית, עד כדי כך שהיא תחייב הנחה של הצעה ישראלית משמעותית על שולחנם של הנושאים והנותנים מטעם קטאר ומצריים.

היא גם הייתה הראשונה לנתח כהלכה את הפרטים הקשים (אלוף במיל' ישראל זיו למשל) ולהבדיל בין אשמה שאסור להטיל על חייל שמעיד כי סבר שחייו בסכנה, לבין אחריות פיקודית שאולי לא הייתה מונעת הרג של שניים מהחטופים, אבל הייתה מוכרחה למנוע את הירי בשלישי, שככל הנראה שרד את המטח הראשון.

והיה עוד לקח, כמעט נאיבי אבל עדיין צודק: לו היה מדובר על שחרור מוצלח של חטופים או חיסול אחד מראשי חמאס, היו הפוליטיקאים כבר דוחפים זה את זה מעל הפודיום כדי לזכות באור הזרקורים.

24 השעות שחלפו עד שהתאוששו חברי הקבינט, הספיקו לעצב כבר את הנרטיב ששולט בוויכוח שמתנהל כאן מאז חצה החייל הראשון את גבול הרצועה: הקונפליקט בין לחימה בעצימות גבוהה למאמצי המשא ומתן.

במשך ימים ארוכים התכנסו הדעות השונות לשני מחנות עיקריים: הראשון הוא שהלחץ הצבאי משרת את המשא ומתן - ועל כן, ככל שיגבר יהווה תמריץ לעסקה. המחנה השני טען שהשבת החטופים קודמת למיטוט שלטון חמאס - ועל כן, גם אם נדרש לכך, ניאלץ לבלוע את הגאווה הלאומית, ללכת לעסקה שלידה עסקת שליט תיראה כמו מחווה הומניטרית שולית - ורק אחר כך להכריז מלחמת השמד על חמאס.

מה עשתה ממשלת ישראל (המורחבת!) נוכח שתי האפשרויות האלה? ניסתה להחזיק את המקל משני קצותיו. כמיטב המסורת שהפכה למאפיין הגדול ביותר של עידן נתניהו, לא להחליט אלא רק להגיב.

רק מה לעשות שכאשר אתה לא מחליט בעוד הז'יטונים מונחים על השולחן וגלגל הרולטה מסתובב לו, הדבר היחיד שניתן לעשות הוא להתפלל שהכדור ייעצר על הצבע הנכון?

בתרגום למציאות העזתית הכואבת: כשאתה מסרב לתעדף את המטרות, גם משעה שברור ששתיהן אינן יכולות לדור בכפיפה אחת, אתה נתון לחסדי הגורל.

אילו היו מצליחים שלושת החטופים לעבור בשלום עוד 65 מטר (בעודם ללא חולצות, לא חמושים ובד לבן בידיהם, חובה להזכיר, שכן הדבר מעיד על כך שהשלושה הבינו היטב את הפוטנציאל הנוראי של טעות בזיהוי ואף התכוננו לו כמיטב יכולתם!), היה הדבר מזכה את תומכי תיאוריית ה"גם וגם" (כלומר, לחץ צבאי כמקדם מו"מ) בניצחון יוקרתי. כיוון שלמרבה הזוועה לא כך היה, הרי שמדובר בחיזוק משמעותי לתזה שהמשך הלחימה לא יכול להתבצע אלא רק לאחר מיצוי כל הזדמנות לעסקה נוספת.

צריך לומר ביושר: עם כל הכבוד להרג של אלפי מחבלים, ביניהם כמה מפקדים והקטנה משמעותית של פוטנציאל הירי הרקטי של חמאס, הרי שישראל נמצאת עדיין בתחום ההפסד של מתקפת שמחת תורה. לכן היא צריכה אולי, לפני שפורטים את הלך הרוח הזה לשפת המעשה, להכיר בו.

הממשלה מוכרחה להבין שלמרות שלוח השנה מראה שאנו מתקרבים לשלהי דצמבר, הרי שאנו למעשה עוד בשבעה באוקטובר ושלא נוכל להפוך עוד דף, בטרם נסיים את הפרשה ההיא, בין היתר על ידי הצלה מהשבי של מי שניתן להצילם. רק אז נוכל להכריז רשמית שהגיע השמונה באוקטובר - ממנו אפשר להתחיל לדבר על ניצחון.

ראו כמה נזק גרם הלך הרוח הזה של ישיבה על הגדר, גם בשעה שעברו מעליה לוחמי צה"ל, במוטיבציית שיא ובמסירות נפש שראויות לאסירות תודה של כל עם ישראל: גם לא מוטטנו את חמאס, גם הצלחנו להציל פחות ממחצית מהחטופים.

אפשר שזה עוד בר תיקון ואפשר שסינוואר במקום להתרכך דווקא יקשיח עמדות ויגרום לישראל להתחייב בהסכם רשמי שתשהה את הלחימה להרבה יותר מכמה ימים או אפילו חודשים - ואז, אנא נוליך את החרפה?

זה הזמן להיזכר בציטוט שעבר גלגולים רבין מצ'רצ'יל (ביחס לאמריקנים) ועד לאבא אבן, ולומר שאפשר בהחלט לסמוך על ממשלת ישראל שתעשה את הדבר הנכון, אבל רק לאחר שתמצה את כל האפשרויות האחרות.

כך היה כשוויתרנו על הפצצה מאסיבית של עזה (ולא רק נגד מה שמוגדר "מטרות טרור") כבר ביום הראשון ללחימה, כך היה כשלא הפצנו את זוועות חמאס מיד לאחר המתקפה, רק כדי לערוך חלק מהן לסרטון שעתה אנו מתחננים בפני מובילי דעת קהל בעולם שיצפו בו.

כך היה כשהוצבה המטרה של להלום בחמאס לפני שחרור החטופים (מילא לו היו דבקים בה ומשיגים ניצחון מוחץ ומוחלט, שעתה כבר ברור שלא יהיה) - ולכל הטעויות האלה שותפים לא רק נתניהו וחברי הקואליצי שלו, אלא גם מי שהיו נאיביים מספיק כדי לחשוב שיוכלו להיות שותפיו ולהעביר החלטות קשות תחת הנהגתו של האיש שמסרב להחליט.

תיקון: האיש שלא מסוגל לשאת בתוצאות של הכרעה קשה. שלא יכול להביט בעיניהן של המשפחות ולומר: "כן, יקיריכם הופקרו לגורלם, אבל אני מחויב ללחימה עד לניצחון גם אם פירוש הדבר שרבים מהם ימותו בשבי".

או לחילופין, להסתכל בעיניים של ה"בייס" תאב הנקמה (תחושה מוצדקת לכשעצמה, כאן באת כבר אין הבדלים בין ימין למה שהיה פעם שמאל) ולהגיד: "חברים, גם אני רוצה להילחם עד לניצחון, אבל הכרעתי בעד שחרור החטופים שבלעדיו לא יתכן ניצחון".

במובנים רבים, היה זה סוף השבוע הקשה ביותר מאז השבת הנוראית ההיא. הוא לא היה קשה רק בגלל אופי החדשות, אלא בגלל שבעיני רוב עם ישראל, בזמן הזה - חודשיים וחצי אחרי תחילת הלחימה - היינו אמורים לחוות בעיקר הצלחות וניצחונות.

עד כמה ההנהגה הישראלית לא באירוע? דבר הטרגדיה היה ידוע לשרי הקבינט שעות ארוכות לפני שהפכה לנחלת הכלל. היה די זמן להכין תגובה, לכנס הצהרה משולשת, אפילו מוקלטת, להסביר, להודיע על שינוי כיוון או להיפך - הבטחה ששום דבר לא יעצור את צה"ל מלהכריע צבאית את חמאס.

שני הכיוונים לגיטימיים, אבל במקום לבחור באחד מהם הממשלה גמגמה לא רק בתשובה, אלא בעצם הנכונות לספק כזאת: נתניהו מנהל את קמפיין הבחירות שלו בעזרת שאלות מוזמנות על דסקית מטה מאבק משפחות החטופים ובנאום ארוך (אגב כולו רצוף שקרים, אבל לא זה הנושא) על: "איך ניסיתי בכל מאודי לצמצם את נזקי אוסלו ומנעתי בגופי הקמת מדינה פלסטינית".

גלנט נגרר הוא לשולי האירוע (כשהוא מוסיף בהתנדבות את הפרשנות שלו להסכם אוסלו והשלכותיו, תוך כדי שאינו שוכח לציין שב-12 השנים האחרונות הוא לא היה חלק מהמערכת, דקות אחרי שנטל אחריות מלאה...) ובעיקר אמורים הדברים לגבי גנץ, שלא מבין שבכל דקה שהוא חלק מהממשלה הזאת, הוא אולי נוסק (זמנית) בסקרים, אבל הופך שותף למה שמצטבר כבר להיות המחדל של אחרי ה-7 באוקטובר.

התחלנו בהודעת דו"צ שפלשה אל ארוחת השבת של מאות אלפי משפחות בישראל, שמייחלות למעט חדשות טובות - ועמה גם נסיים: אם תרצו, דקות המתח שעברו על כל עם ישראל בערב שבת ומפח הנפש שבא בעקבותיהן, ככל שהתבררו הפרטים, הם סימבוליים לדרך שבה מתנהלת המערכה הזאת.

תחילתה בכותרת מפוצצת שעוררה תקוות שווא (נכריע, נמוטט, נחסל, ננצח), המשכה בשיברון לב וסופה בזעם ציבורי מוצדק על הדרך שבה מנהלת ממשלת האחדות הזאת את סדרי העדיפויות של עם ישראל.

בכוונה יודגש כאן שוב: לא ראש הממשלה לבדו, אלא כל ממשלת האחדות, שאינה אלא להקת ליווי לזה שאינו מסוגל לעמוד בדרישה הראשונה במעלה, הנגזרת מתפקידו: לקבל הכרעות קשות אפילו נוכח דעת קהל הפוכה. כן כן, גם של הבייס.