קריסתה של עוד קונספציה: למה ישראל לא מסוגלת לנצח?

שימו לב לקו שעובר בין מלחמות ישראל בארבעים השנים האחרונות: מדינת ישראל סופגת, מדינת ישראל יוצאת למלחמת תגובה כדי לשקם את כוח ההרתעה שלה, מדינת ישראל מסתבכת בהצהרות שאינה יכולה לממש, בין אם מדובר ב"לא חוזרים בלי החטופים" (והכוונה היא לגולדווסר ורגב, לא לחטופי 7.10) ועד "נמוטט את שלטון חמאס".

בינתיים ישראל מספרת לעצמה את מה שכולנו רוצים לשמוע. ההנהגה מתרצת את הדשדוש המדמם בכך שאנחנו צריכים לנהוג על פי אמות מידה מערביות, כדי לקבל ארכה לביצוע המשימה.

או אז מתברר שנדרש לנו יותר מן מכפי שניתן לנו, גם הוקעתנו כ"פושעי מלחמה" לא מאחרת להגיע עד שבסוף יוצא שגם חטפנו את המכה הראשונה, גם איימנו ולא מימשנו, גם ספגנו גינוי מכל גורם בינלאומי אפשרי - ובסוף אנו נאלצים להכריז על "ניצחון" מפוקפק, שבלשון הכדורגל אינו אלא תיקו שכולו הפסד.

למה הפסד? בעיקר כי האויב שלא מתרגש מאזרחים מתים, אלא רק כשהוא מציג אותם בפני העולם (בין אם מדובר בנסראללה או סינוואר), נותר חופשי להתחמש, להתחזק ולהגיע לסיבוב הבא שרק הוא קובע את עיתויו.

אולי העובדה שכך נוהג צה"ל מאז ימי לבנון, כלומר - גם בממשלות שרון ואולמרט, תעזור לנו להחריג את ההכרה בדפוס הנפסד הזה מהוויכוח הנפסד כן או לא נתניהו (למרות שאיך אמר בשעתו שרון? "גם ביבי").

מדובר בקונספציה, שממש כמו חיזוק חמאס או התעלמות מחוצפת חיזבאללה, עוברת כחוט השני בין כל מקבלי ההחלטות בדרג המדיני והצבאי כאחד.

הקונספציה הזאת מדאיגה לא רק בגלל ההשלכות המיידיות שלה על המערכה בעזה, שמתחילה להיצבע בצבע העכור של מלחמת לבנון השנייה, אלא בגלל הנזק ארוך הטווח שהיא גורמת למדינת ישראל: לסבב הבא, לא משנה מתי ומול מי ייערך, נגיע חלשים יותר (גם אם נספר לעצמנו סיפורים על אויב מורתע), כשהסכנה הקיומית הופכת למוחשית יותר.

יש מי שטוען שאין לנו ברירה אחרת, שהישרדותה של ישראל אינה תלויה רק בכוחו של צה"ל (גם עליו יש המון מה לומר, בעיקר על הפער שבין דימוי למציאות, אבל כאשר עוד לוחמים ומפקדים נטמנים בקרקע, נשפיל את המבט בצער ונדחה את הדיון הזה ליום שאחרי), אלא גם בהיותה חלק ממשפחת העמים, כלומר ממשפחת העמים שהם קבוצת ההתייחסות שלנו.

גם הטענה הזאת צריכה לעמוד למבחן: העולם המערבי, ממש כמו העולם הערבי, מבין רק כוח. עובדה - פסיכופט כמו מנהיג צפון קוריאה הצליח להזחיל את הנשיא הכי לוחמני שהיה לארה"ב בעשורים האחרונים, דונלד טראמפ (שכינה אותו בזלזול "איש הטילים הקטן"), לשיחות פיוס בגבולו.

זו בהחלט לא הצעה להפוך לצפון קוריאה, אבל אולי כדאי שנתחיל להגיב בעוצמה בלתי מידתית - ולא רק כסיסמה. לא כי אנחנו תאבי דם חלילה, אלא כי זאת השפה היחידה המדוברת במרחב שבו אנחנו חיים.

מה תהיה התגובה הבינלאומית? בעייתית מן הסתם: איסלנד תתבע לא רק להרחיק אותנו מהאירוויזיון אלא גם מאופ"א, אולי גם מהוועד האולימפי. יהיו מדינות שייאסרו על כניסת ישראלים, סביר להניח שיוטלו גם כמה סנקציות, אבל כל אלה ישכחו עד מהרה כשטיילור סוויפט תוציא אלבום חדש, או שכולם יתרכזו ביורו שישוחק בקיץ בגרמניה. לעומתן, ההרתעה שנשיג כלפי הערבים תישאר לאורך זמן.

ביום השלישי למלחמה פרסמתי כאן טור תחת השם "מדינה שלמה מחכה למהלומה שלא תגיע". למה? כי היה ברור שמי שרוצה להפוך את עזה ל"מגרש חנייה", כפי שתבעו רבים, עושה זאת מיד, כשדם הנרצחים עוד טרי, כשהעולם (או לפחות חלק גדול יותר ממנו) מבין שהישראלים פועלים מתוך טירוף של יגון.

ברגע שנחתו פה בזה אחר זה נשיאי ארה"ב וצרפת, קנצלר גרמניה וראש ממשלת בריטניה, היה ברור שאנחנו בדרך ל"עוד סיבוב", כזה שבו אנחנו מצהירים ביום הראשון ש"בעל הבית השתגע", אבל לא מצליחים להוכיח שאנחנו בעלי הבית.

בכל יום שעובר מתרבים הסיכויים שהחטופים שנותרו בשבי לא ישובו עוד, בכל יום שחולף מתארכת רשימת החללים, בכל יום שעובר מתבזבז מה שנותר מהקרדיט הבינלאומי ובכל יום שעובר אנחנו הופכים לפושעי מלחמה - את כל המחיר הזה, אולי אף פחות ממנו, היינו יכולים לשלם כבר בתוך 24 שעות של לחימה, ולהשיג בעדו תמורה גדולה בהרבה, כזאת שמושגת בגיחה אחת של חיל האוויר.

אפשר להבין מדוע מישהו יכול לחשוב שזה מוגזם, אולי אפילו מופרך, אבל אז חובה עליו להתייצב בפני עם ישראל ולהודות שאנחנו פשוט לא מסוגלים לשלם את המחיר:

הפוליטיקאים שלנו ומפקדי הצבא הבכירים לא מוכנים להתמודד עם עולם ששונא אותנו, מה שיקצר מאוד את רשימת המדינות אליהן ניתן לטוס. גם חלקים בתוכנו אינם מוכנים לחיות עם דמותנו במראה ואולי אפילו יש חיילים שלא יהיו מסוגלים לבצע פקודה שמשמעותה עשרות אלפי הרוגים בפצצה אחת, חלק גדול מהם "בלתי מעורבים".

לא רק אלמנטים נפשיים יש כאן, אלא גם פרקטיקה: אמברגו נשק, חרם אקדמי ומסחרי ועוד דברים רבים שמוכרחים להילקח ברצינות ובלבד שנבין שעל הכף השנייה של המאזניים מונחת יכולתנו להכריע מערכה כך שתגרום להלם משתק בקרב כל דורשי רעתנו.

למלחמה הזאת נגררנו לא רק מדממים והמומים, אלא גם כשאנו סבורים שהשלום עם הגדולה במדינות ערב נמצא כבר מעבר לפינה.

זו לא הייתה רק משאלת לב: לראשונה נוצר איחוד אינטרסים בין ישראל למדינות רבות בעולם הערבי, ביניהן גם כאלה שמתקשות לשאת את נוכחותנו. רק שמי שחושב שאסור לנו להגזים עתה כדי לא לפרום את החליפה הסעודית שתפרו לנו האמריקנים, לא מבין מילה אחת בערבית:

את "התיקו" הנוראי שממשמש ובא, יוכלו אולי למכור כניצחון לחלק מהישראלים שכמהים לו. לעומתם הסעודים, כמו כל יתר מדינות ערב, יבינו שמדינת ישראל חיה על זמן שאול.