הדילמה של נתניהו: איך להרחיק את "היום שאחרי"?

בנימין נתניהו אוהב סקרים, יהיה מי שיאמר שמדובר בפופוליזם, שכך לעולם לא ניתן יהיה לקבל החלטות קשות בניגוד לדעה הרווחת. יכול להיות, רק שמעט מאוד פוליטיקאים בכירים מתנהלים היום ללא סוקרים צמודים - והרי גם אם בכוונתך להחליט בניגוד לדעת הציבור, מוטב שתדע מהן עמדותיו.

הסקרים מראים לנתניהו שהציבור עדיין נחוש ומלוכד, אבל כבר מאוד רוצה לדעת מה מצפה למדינה ביום שאחרי: איך מבטיחים את השקט שיאפשר את חזרת המפונים מהצפון והדרום אל ביתם, איך משקמים ענפים שנפגעו (חלקם, כמו החקלאות, עד להרס מוחלט) ובעיקר - איך שומרים על רוח האחדות שהתגלתה לא רק כחיונית לניצחון במלחמה, אלא גם כמשאלת לב של הרבה מאוד ישראלים.

מתי יהיה כבר שש אחרי המלחמה?

אלא שהבעיה של נתניהו, אם הוא חפץ לשמר את שלטונו, אינה רק אסטרטגית אלא גם טקטית: אף ראש ממשלה שפוי לא יוצא לבחירות עם כ-20% תמיכה. משום כך הוא צריך למשוך את אקורד הסיום שלה ככל שניתן.

הבעיה היא שגם כאשר יידרש לחזון החדש, יתברר שעל "היום שאחרי" הוא יכול לדבר רק בסיסמאות, או על דרך השלילה: בסיסמאות - מפני שכל דבר בעל משמעות שיגיד באשר לגורם שצריך למשול בעזה ביום שאחרי, יפרק לו את הממשלה.

ולראייה: אפילו ליישם את המלצת מערכת הביטחון על חזרת עובדים פלסטינים לענף הבניין, הוא לא יכול להעביר בממשלתו (מבלי להתייחס כרגע לשאלה האם ראוי או לא לעשות כן). וכשזה המצב, קל וחומר הוא לגבי מסירת המפתחות של עזה לידי גורם אחראי.

נניח לרגע שיצליח לשכנע את שרי הליכוד ונניח גם שנושאים מדיניים אינם מאלה שיגרמו לחרדים לפרק את הממשלה שמטביעה אותם בכסף, עדיין נותר מימין לו גרעין קשה דיו שלא יוכל לפייס.

נותרנו עם דרך השלילה, קמפיין שמזכיר את "פרס יחלק את ירושלים" שהביא לו את השלטון ב-1996. זה החל עם החזרת הבן-היועץ. כמה ימים אחר כך התחילה מתקפה על פשרנותו-כביכול של בני גנץ (בתחילתה סומן גם איזנקוט, אלא שהנסיבות הטראגיות הכתיבו את הוצאתו).

יוזמה מדינית כוללת הרי לא עומדת על הפרק, אבל אם אפשר למכור לחלק מהציבור שבחסות גנץ תהפוך נתניה לשדרות, אולי אפשר למכור לו גם שנתניהו הוא שימנע זאת.

זאת לא הדילמה הטקטית היחידה של ראש הממשלה: מצד אחד, שהייה במעין אזור דמדומים לאורך כמה שיותר זמן, מרחיקה את הבחירות מה-7.10, כלומר - מה שנתניהו זקוק לו יותר מכל. מצד שני, היא מתקרבת לבחירות בארה"ב. למה זה חשוב? כי לנתניהו נותר אס אחד בשרוולו: הנורמליזציה עם סעודיה.

נכון שבוחרים אמריקאים נוטים להחשיב פחות את יחסי החוץ של מדינתם, ובכל זאת - ביידן זקוק לתמונת פיוס בין סעודיה לישראל שתקרין על מעמדו, לא רק בעיני הבוחרים, אלא גם בעיני העולם ואפילו בעיני עצמו. זאת אחת הסיבות שבגללן הוא מגלה אורך רוח שכזה גם כלפי ראש ממשלה שלא הסכים לפגוש עד שלא עלתה האופציה הסעודית על השולחן.

אגב, אפילו חילופי שלטון בארה"ב לא יזיקו לנתניהו. נכון שטראמפ עלול לקטוע את הסיוע, שמנוגד לתפיסת עולמו, אבל לפחות לתקופת מה יחשבו כולם שהנה, "החבר של ביבי" חוזר לבית הלבן - זמן לא רע לבקש אמון מחודש מהציבור בישראל.

וכאן מתחילה הבעיה האמיתית של נתניהו: הציבור בישראל כועס עליו. הוא כועס על אירועי אותה שבת, הוא כועס על כך שנתניהו ניסה להכפיף את הקמת ממשלת החירום לכללים שישמרו את הקואליציה העתידית שלו, הוא כועס על התקציבים החריגים, אפילו תחת אש, שמועברים לחרדים או למקורבי שר האוצר.

הציבור כועס גם על כך שאחרוני הנאמנים לנתניהו עוסקים עדיין בפילוג והסתה. האוויל שתקף בגידופים איומים את תושבי בארי, הסב לנתניהו נזק דומה לזה שהסב להסברה הישראלית החייל שנראה מחריב שלא לצורך חנות בעזה. הבעיה של נתניהו היא שבחוג נאמניו עלה מאוד משקלם הסגולי של אלה.

זה אולי המקום להזכיר אולי שבמציאות הפוליטית הישראלית לא צריך להימחק אלקטורלית כדי להפסיד. די בכמה מנדטים שנמצאים בתווך בין הגושים, כדי להעביר את השלטון.

בינתיים נתניהו משדר עסקים כרגיל, אלא שאפילו בצירוף של שתי המילים האלה איפכא-מסתברא: העסקים אינם כרגיל.

כאשר נתניהו מתייצב מול המצלמות ובשאלה על העברת השלמונים הקואליציוניים לציבור החרדי (שאפילו בתוכו פנימה יש מי שמכים על חטא ההשתמטות), הוא משקר בטענתו ש"יש מספיק לכולם", זהו כבר עלבון אישי למגדל העיזים מעבדון, שצופה בלב נקרע בגדיים שלו מתים במכלאה, למגדל האבוקדו מבית הלל שפירותיו נרקבים על העצים ולבעל החנות הקטנה משלומי או מאופקים - חלק גדול מהם הצביעו לו בנאמנות.

אפילו אם יצליח בקסמיו המוכרים לשכנע חלק מהם לעשות כן שוב, הרי שחלק אחר כבר אבד לו לתמיד. נכון, הם אינם רבים - בשתיים-שלוש שכונות חרדיות בירושלים יש יותר מצביעים פוטנציאלים מאשר בכל יישובי קו העימות גם יחד, אבל הם יקבעו לאן תנשב הרוח גם באזורים אחרים.

זו הסיבה לכך שנתניהו כלוא בין אינטרסים סותרים: מבין שצריך לדבר על היום שאחרי, אבל לא יכול. רוצה להרחיק את הבחירות, אבל עלול לפספס את המומנטום הסעודי, משאת נפשו. רוצה לפצות את המשק שספג פגיעה ישירה בקופה, אבל מחויב לשמר-לשמן את שותפיו.

למעשה, התקווה היחידה שנותרה לנתניהו כדי לא לסיים קריירה ארוכה באקורד מביש במיוחד, היא שמתנגדיו, שכבר הוכיחו שאינם מחמיצים הזדמנות לפספס, שוב יעשו בשבילו את העבודה. האם כך יהיה גם הפעם?