כמו אלפי משפחות שמתגוררות בנגב המערבי, גם משפחת פלג ממושב יבול הסתגרה במשך שעות בממ"ד באותה שבת ארורה ב-7 באוקטובר. יחד עם חמישה בני המשפחה היתה בממ"ד גם הכלבה צ'יקה. יום אחר כך, נאלצה המשפחה לצאת מביתה ולעזוב את המושב. "היה ברור שצ'יקה תהיה איתנו בכל מקום שנהיה בו", אמרה רויטל (רווי) פלג, אם המשפחה.
צ'יקה, כלבה מעורבת בת שבע, גדלה בבית משפחת פלג מאז שהיתה גורה קטנה וגם אחרי הפינוי היא חלק מהמשפחה ונמצאת איתה בכל מקום אליו היא עוברת. "יש הרבה קשיים איתה", אמרה פלג. "השינויים והמעברים קשים מאוד לצ'יקה, אבל לצד הקושי וההתמודדות המאתגרת, כל הזמן ברור לנו שהיא איתנו". גם בנה רועי בן ה-12 מעריך את מקומה המיוחד של צי'קה בחייו שקיבלו תפנית נוראית, "כשאני מפחד, אני מחבק את צ'יקה", סיפר.
סיפורם של צ'יקה ומשפחת פלג הוא אחד מתוך עשרות סיפורי משפחות וכלביהן במלחמה הנוכחית; כלבים שהיו עם המשפחות בממ"ד, כלבים שהמחבלים ירו בהם למוות, כלבים שנפצעו, כלבים שנותרו לבד ואחר כך התאחדו עם בעליהם, כלבים שחיכו לבעליהם החטופים ונפגשו איתם כשאלו שבו לישראל, כלבים שמצאו עצמם עם בעליהם במקום חדש ולא מוכר. וכמובן לכולם מוכר המקרה של הכלבה בלה שהיתה חמישים ימים עם בעליה, מיאה ליימברג, בשבי חמאס ושבה איתה הביתה.
"כבר בימים הראשונים למלחמה החלו לעלות ברשתות החברתיות סרטים של כלבים שנישאים על ידי בעליהם או מחולצים בידי חיילים. אנשים סיפרו שהם מחפשים את הכלבים שלהם ומבקשים עזרה. כל זה עניין אותי", אמרה תמי בר-יוסף. בר-יוסף היא כלבנית חינוכית-טיפולית, מורה למגמת כלבנות בתיכון, חברת ועדת ההיגוי של פורום חוקרי קשרי אדם חיה באוניברסיטת ת"א וחוקרת המומחית לתחום יחסי האדם והכלב בישראל ובשואה. לאחרונה סיימה בהצטיינות מחקר תזה במחלקה לתרבות באוניברסיטה הפתוחה על הצלת עשרות ילדים יהודים בשואה בזכות כלבים.
בר-יוסף מגדירה את מה שקורה בקשר שבין הכלבים ובעליהם במלחמה שבה אנחנו מצויים כ"מפץ", ומסבירה כי, "יש תהליכים שהתבשלו הרבה זמן, והגיעו לשיא סביב אירועי המלחמה. הכוונה לכך שמשפחות מתייחסות לכלבים כאל בני משפחה, וכעת זה עמד למבחן אמת מול מצבים יוצאי דופן של מעשי טבח, רצח, חטיפה, ירי, שריפה, הרס בתים, בריחה, פליטות ומעבר למגורים חדשים בתנאים של צפיפות, חוסר נוחות ועוד".
נוכח גל הסיפורים על הקשר המיוחד בין האדם וכלבו, היא החלה במחקר על תפקיד כלבי המשפחה במלחמת חרבות ברזל ועל ההתייחסות אליהם כאל בני משפחה לכל דבר. "המחקר עוסק במקרים של רצח מכוון וחטיפת כלבים על ידי חמאס וכן במשפחות שלא הפסיקו לחפש את הכלבים, לפעול להצלתם ולהתאחד עמם. מאמצי החמ"לים השונים שפעלו ללא הפסקה למען איתור וחילוץ הכלבים וסייעו למשפחות והכלבים שחוו טראומה נוראית", הסבירה בר-יוסף. היקף המקרים עצום והיא אוספת ומתעדת את הסיפורים.
כבר עכשיו היא מבחינה בסיפורים שחוזרים על עצמם, כמו המקרים הרבים בהם משפחות שהיו נצורות בממ"דים ביחד עם כלביהן, וסיפרו כי לאורך השעות המתוחות הכלבים שמרו על שקט מוחלט. "זה בהחלט משהו מיוחד", אמרה. היא מצביעה על מקרים רבים שבהם אנשים התעקשו והתאמצו לצאת מהישובים המותקפים עם הכלבים גם כשמסביב היה מצב של מלחמה, ירי והרס. וכשלא הצליחו לברוח עם הכלב, אנשים עשו אחר כך מאמצים אדירים למצוא אותו.
כמו במענה על צרכים רבים שצצו עם פינוי ישובי עוטף עזה וקו העימות בצפון, גם בתחום חיות המחמד, המענה הראשוני שניתן הגיע מצד גופים אזרחיים-התנדבותיים. בדרום הוקם חמ"ל של ארגון הרופאים הוטרינרים שטיפל בהתנדבות בכלבים פצועים. מתנדבים נכנסו לישובים ההרוסים ואספו חיות מחמד שנשארו לבד, ופעלו לאיתור בעליהם או למציאת משפחות אומנה שיספקו להן בית זמני. ספקי מזון וציוד לבעלי חיים תרמו מוצרים, וארגוני מתנדבים נוספים, דוגמת אחים לנשק, התגייסו גם הם למשימות איתור וטיפול בחיות המחמד.
מערך ההתנדבות אף הגיע לבתי המלון בחוף ים המלח שאליהם פונו מספר קהילות מישובי הנגב המערבי. העזרה שמגישים שם המתנדבים בחודשיים האחרונים מאפשרת לבעלי החיים לקבל טיפולים וטרינריים, התנהגותיים ורגשיים. המתנדבים מספקים ציוד מפנק כמו מיטות, אוכל איכותי, חטיפים וצעצועים. מערך ההתנדבות גם מאפשר לבעלים ולכלב זמן בנפרד שבו הם שומרים או מטיילים עם הכלבים. "זה מערך שתורם לחוסן של מי שזקוק למענה הזה. אנחנו נוכחות ונגישות לאנשים דרך בן המשפחה שהולך על ארבע", אמרה מעין שיזף שנמנית על מערך המתנדבים במלונות ים המלח.
מעיין תושבת רחובות, מאלפת כלבים, מטפלת בעזרת בעלי חיים וסטודנטית לעבודה סוציאלית. לדבריה "אנשים עשו הכל כדי להיות עם בעלי החיים שלהם. כשהכלב או החתול אבדו, נסעו לחפש אותם. חתולים קשה יותר להעביר ויש הרבה אנשים שנוסעים מדי פעם להאכיל את החתולים שנשארו בישובים. החיות הפכו לחלק אינטגרלי מהמשפחה ואנשים לא יכלו להשאיר אף חיה מאחור. זה מדהים ומרגש אותי לראות את ההשקעה שלהם כדי שלבעלי החיים יהיה טוב, מתוך הבנה שהם חלק בלתי נפרד ממה שקורה למשפחות".
שיזף ציינה כי המשפחות המפונות גרות בתנאים המצריכים הסתגלות - מגורים של משפחות עם הכלב או החתול בחדר בית מלון. "לרוב מדובר בבעלי חיים שהתרגלו לחיות במרחבים ולפתע מצאו עצמם במבנה גבוה, עם מעליות, בצפיפות. זה בהחלט מלחיץ וכל כלב מגיב לכך אחרת", אמרה.
צ'יקה של משפחת פלג, לדוגמא, התקשתה להסתגל לשינויים. "היו שלבים שהיא צרחה, שרטה את הדלת ואת מי שהיה איתה, בזמן שמישהו מהמשפחה חסר היא התעקשה למצוא אותו. בחודשיים האלה היו איתה רגעים בלתי נסבלים אבל מאוד מעוררי חמלה. היא היתה חסרת שקט וליקקה את הרגליים עד למצב של דימום". פלג אמרה שאחד הדברים שמרגשים אותה מאז שפונו מביתם הוא הפתיחות שמגלים בכל מקום שאליו הם מגיעים עם צ'יקה; "במסעדות, בסופרמרקט, באכסניה במצדה - לכל מקום נכנסנו איתה, לא היה מקום אחד שנתקלנו בבקשה שצ'יקה תישאר בחוץ. זה משהו שהפך להיות מובן מאליו לשני הצדדים. מרגש אותי לראות שנוצרה הבנה שכלב הוא חלק מהמשפחה וחלק מהיציבות הנפשית".
בר-יוסף רואה בפתיחות שמגלה הממסד לנוכחות בעלי חיים כשינוי משמעותי, "כאן כבר מדובר ביציאה מהמסגרת המשפחתית ובהכרה מערכתית בכלב כבן משפחה. בהתחלה לא היו הנחיות ברורות וכמו בעוד דברים, גם כאן הגופים האזרחיים הובילו, אם כי חשוב לציין גם את חיילי צה"ל שמהתחלה היו שותפים בפינוי חיות. אחר כך עוד ארגונים, מוסדות ובתי מלון החלו להתייחס לחיות המחמד כאל בני משפחה. מלונות ובתי חולים איפשרו לראשונה את כניסת כלבי המשפחות לבתי חולים. אפילו יצאה הנחיה לבתי חולים להזמין לפגישת האיחוד של המשפחות עם הילדים החטופים את כלבי המחמד שלהם, מתוך הכרה בחשיבות מפגש זה עבור הילדים והמשפחות", אמרה בר-יוסף.
במספר מקרים אותם כלבים והמשפחות שלהם הפכו מוכרים בכל בית בישראל- למשל, רודני כלב הריצ'בק שישב ליד אביחי ברודץ' כשזה החל לבדו בשביתת מחאה בדרישה להשבת החטופים. רודני גם היה בבית החולים כשהילדים עופרי, יובל ואוריה חזרו מהשבי עם אמם הגר ופגשו את כלבם האהוב. לאמילי הנד בת התשע חיכה שניצל, הכלב האהוב שלה. היו מקרים שבהם הכלב שחיכה לבעליו שנפצע או שנחטף וחזר מהשבי, היה היחיד שנשאר מהחיים הקודמים. למרבה הכאב, היו שחזרו מהשבי וגילו שכלבם האהוב נורה למוות; ליאת אצילי נחטפה מניר עוז מביתה הבוער שבו היתה עם הכלבה רבי. אביב בעלה נלחם עם כיתת הכוננות ונהרג בקרב. "בשבי חשבתי על רבי שנשרפה או נחנקה", סיפרה. אחרי ששוחררה נודע לה שהמחבלים ירו ברבי והיא אמרה שהוקל לה לדעת שהיא מתה מהר ולא סבלה.
"המציאות עלתה על כל דמיון", אמרה בר-יוסף נוכח הסיפורים שהתרחשו בקשר בין האדם והכלב בחודשיים האחרונים. השינוי במקומו של הכלב בתקופה הקשה הזאת עוד יותר בולט נוכח ניסיון העבר והידע המחקרי. לדבריה, בעבר במלחמות היתה מתגברת התופעה של נטישת כלבים. היא גם מצביעה על מחקר של ד"ר דפנה שיר-ורטש. כפי שנראה באופן ברור בימים אלו שיר-ורטש זיהתה אז את טשטוש הגבולות והיחס שלו זוכות חיות המחמד ליחס של בני משפחה אוהבים ואהובים, הדומים מאוד לילדים קטנים. יחד עם זאת, היא ציינה אז שהמחקר מגלה שיחסי אהבה רבים עם בעלי חיים מתערערים כאשר מתרחשים שינויים בחיים ונוצרים מצבים בלתי צפויים שמציבים מכשולים בפני אהבת האדם-חיה. במצבים אלו בני האדם עשויים להגדיר אותה מחדש או להפסיק אותה.
כאמור, הקשר הזה כפי שהוא מתבטא במלחמה בה אנחנו מצויים טרם נחקר, אבל נראה כי אכן התחולל שינוי גדול בקשר בין האדם לידידו הכלב. בקרב מאות משפחות שחייהן השתנו באותה שבת, הדבר ברור מאליו, כפי שמסבירה רויטל פלג שמשפחתה כבר מעל שישים ימים מחוץ לביתה ועל אף הקושי של צ'יקה להסתגל לשינוי, היא אומרת ש"כל הזמן, זה היה מובן מאליו שצ'יקה נשארת איתנו בכל מקום שנהיה בו. אנחנו עוזרים לה והיא עוזרת לנו - הנוכחות שלה איתנו מנרמלת את המציאות, צ'יקה היא משהו יציב מהעבר".