ישראלים ויהודים המתגוררים בחו"ל מתמודדים בימים אלה עם פרץ אנטישמיות שלא הכירו, ושמזכיר תקופות אפלות בתולדות העם היהודי, אולי במיוחד את ימיה הראשונים של השואה. לא רק פריז או ברלין, לא מדינות ערב, לא מרוקו או טורקיה; בן-לילה האנטישמיות החדשה פרצה במלוא העוצמה גם במקומות הבלתי-צפויים כמו למשל באנגליה ובצפון אמריקה, בניו יורק וטורונטו, שם יהודים הרגישו תמיד בטוחים מאוד.
"מנהטן אף פעם לא הייתה עיר שנמנעים בה מלדבר עברית, ועכשיו לצערי בהרבה אזורים כן עולה החשש הזה וכל אחד שמגיע ירגיש אותו", מעדכנת שני גרנות-לובטון, המתגוררת בניו יורק עם משפחתה. "כשאת הולכת ברחוב ורואה אנשים קורעים פוסטרים של חטופים, את מרגישה פחות בטוחה. ניפצו את החלונות של מאפיית לחמים במרכז העיר, היו פה הפגנות גדולות במקומות מרכזיים וכשזה קורה כולן שולחות הודעות בקבוצות של הישראלים בעיר כדי שכולם ידעו להימנע מלהגיע לאזור. זו מציאות הזויה, חדשה, כזו שלא הכרנו".
שני ועומר בן זוגה (33), הורים למיכאל (שנתיים), עברו מתל אביב למנהטן לרגל לימודיו של עומר באוניברסיטת קולומביה, בשנה האחרונה היו ממובילי המחאה למען הדמוקרטיה הישראלית. "אנחנו גרים מול השער של קולומביה, הקמפוס היה סביבה שאנחנו חוצים אותה כל הזמן, אבל חיינו מאד השתנו בעקבות ההפגנות שנהיו יותר ויותר חריפות, עד למצב שממש אני הפסקתי להיכנס לקמפוס", אומרת שני, "המסלול שאני אוספת את הבן שלי מהגן השתנה ואני לא מסתובבת בקמפוס ולא מדברת בסביבתו, כי ההפגנות הפכו להיות דבר ממש יומיומי ומאוד אגרסיבי. אז זה ממש שינה את הכול. וגם בהמשך ציירו צלב קרס בשירותים של הפקולטה של עומר".
"מי שמארגן פה בקמפוסים את ההפגנות זה כל מיני ארגוני פרו-חמאס, שאני מסרבת לקרוא להם פרו-פלסטינים, ו-JVP שזה ארגון של יהודים צעירים אנטי-ציונים", ממשיכה שני. "בהתחלה היו צועקים 'מהים עד הנהר', שזאת אמירה גם מזעזעת אבל זה החמיר, ועכשיו הם מחזיקים גם שלטים מפורשים יותר שכתוב עליהם למשל 'בכל האמצעים הנדרשים', כלומר הכול לגיטימי, כלומר גם אונס ורצח, ביתור גופות וכל מה שנעשה.
"הם מחזיקים שלטים עם תמונות כאלה של המחבלים שצנחו למטה אל הקיבוצים, כאילו הם כאלה 'גיבורי על', 'לוחמי שחרור'. הם צועקים 'הפתרון היחיד הוא אינתיפאדה' וקוראים לאינתיפאדה עולמית. פתאום כל אמריקני גם יודע מה זה אינתיפאדה. זה פשוט עידוד לרצח יהודים בכל העולם בישראל. זה מזעזע, ובמיוחד כיוון שרובם הגדול לא פלסטינים בכלל, אלא אמריקנים מלידה. זה נהיה מאוד מפחיד, ממש. בכל הפגנה כזו, לפעמים יום אחר יום, יש גם מאות אנשים ברחוב שצועדים אל הקמפוס או מהקמפוס וכל השכונה מתמלאת בהם, זו נהייתה ממש סביבה לא סימפטית להסתובב בה. בטח לא עם ילד קטן שמדבר עברית בלי הפסקה כי הוא בן שנתיים וחצי".
שני מסכמת, "בכללי, ניו יורק, עיר עם ריכוז יהודים עצום שתמיד הרגישה לנו מאוד בטוחה, מרגישה לנו בבת אחת הרבה פחות בטוחה, ואני הרבה יותר דרוכה ברחוב, הרבה יותר במתח. השעות שאני הולכת לסאבווי מסביב לקמפוס השתנו. כשאנחנו תולים שלטים, יורקים עלינו, צועקים עלינו, מקללים אותנו. אין פעם שאנחנו תולים שלטים שזה לא קורה. אני שתמיד הייתי, ועדיין כן, מאמינה גדולה ופעילת שלום, אז בהלם גדול מהתוכן של מה שצועקים בהפגנות ומזועזעת קשות".
עידו זיו-לי, סטודנט שנה רביעית לפסיכולוגיה ומדעי המדינה, מתגורר ליד קמפוס אוניברסיטת טורונטו בקנדה, שגם בה גרים יהודים רבים שתמיד הרגישו בבית. עכשיו ההפגנות הפרו-פלסטיניות הגיעו לפארק מחוץ לדירתו בה הוא מסתגר. "אני מנסה להימנע מלהיות מחוץ לבית כשההפגנה עוברת", הוא אומר, "בפעם הראשונה שהייתה, לא ידעתי עליה מראש והייתי מחוץ לבית. הרוב שם צעקו את הסיסמאות המוכרות, אבל בשוליים היו אנשים שקראו להרוג את היהודים ולאינתיפאדה בקנדה. הם מיעוט בהפגנות אבל בפירוש מיעוט קולני וגם מסוכן".
ולא רק בהפגנות.
"זה התחיל עם שלטים ברחובות שקוראים לאינתיפאדה גלובלית", מוסיף עידו, "אחר כך התחילו להופיע אנשים שמצלמים סרטוני לייב של עצמם הולכים ברחוב ושואלים אנשים אם הם יהודים ובין לבין צועקים 'מהים עד הנהר' בכל הכוח. עכשיו גם מנסים להפחיד יהודים ברחוב, מרגישים בנוח כבר ממש לבוא פיזית, גם בפנים גלויות, ולנסות להלחיץ יהודים. כל פעם שזה קרה זה רץ בתוך קבוצות הפייסבוק שלנו פה, וזה יצר פחד. ממש נפוץ בו עכשיו לתלוש שלטים של חטופים. בדרך כלל כשהם עושים את זה הם תולים במקום שלט שקורא לאינתיפאדה. סטודנטית אחת באוניברסיטה שלי שאלה אם אני יהודי כי שמעה אותי מדבר עברית וכשאמרתי כן היא התחילה לקרוא לי גנב, רוצח ועוד".
גם בלונדון חשים ישראלים ויהודים כמאוימים ומוטרדים, ולא כאירוע חד-פעמי, אלא כשגרה חדשה שנכפית עליהם, מאז פרוץ המלחמה. "הערב ערכנו עצרת למען החטופים מחוץ לבניין הצלב האדום ואנשים שנסעו מסביב קראו 'Free Palestine'", סיפר אמש חן מזיג, צעיר ישראלי המתגורר בעיר, כותב, מרצה ברחבי העולם ופעיל מאוד במדיה החברתית. "מתחת לבית שלי במזרח לונדון תלו דגלי פלסטין ובצומת המרכזית עומד אדם עם דגל פלסטין כל ערב. ברכבת בכל מקום מודבר דגל פלסטין, אתמול מישהו רץ לעברי עם מסכת פנים שחורה וסרט של חמאס קשור על הראש והמשיך ללכת, לא בטוח אם זה בגללי או סתם ההתנהגות שלהם. באופן כללי לונדון לא מרגישה בטוחה כרגע, לא בימי שבת כשהם עורכים את ההפגנות שלהם ולא בשאר ימי השבוע כשיש פעילי שמאל רדיקלי שמתחברים עם פעילי ג'יהאד קיצונים וכולם יחד נגד ישראל".
חן מזכיר שלפני מספר שבועות שיתפה משטרת לונדון ציוץ שלו, שצייר אותו כביכול כאנטי-מוסלמי. "הציוץ הוסר אחרי כמה שעות אבל גרם להמון פעילים בלונדון לשלוח לי הודעות ואיומים על חיי", אמר. ראש ממשלת אנגליה נאלץ להתייחס בפרלמנט לאירוע הזה, בעקבות שאילתה של חברת בית הנבחרים ניקולה ריצ'רדס. היא ביקשה לדעת כיצד הגיעה אנגליה למצב בו מזיג חושש לצאת מהבית. ראש הממשלה שהבטיח אפס סובלנות לאנטישמיות במדינה, אמר כי קיים כבר פגישות עם המשטרה ואחרים כדי לראות באופן טוב יותר כיצד "להגן על הקהילה היהודית הבריטית בזמנים קשים אלה", וציין כי "מה שראינו בזמן האחרון הוא לגמרי בלתי מתקבל על הדעת ויש להגיב לו בכוחו המלא של החוק".
"אנחנו לא מקבלים את המציאות הזאת", אומרת שני גרנות-לובטון, "אנחנו נאבקים נגדה. וזו חזית חשובה ביותר שלצערי גם אותה הממשלה שלנו מפקירה לחלוטין. זה קרב שאנחנו מנהלים בלי משרד חוץ או הסברה מאחורינו ואנחנו עושים עבודה סופר חשובה. אנחנו פה לתקופה של הלימודים וכל עוד אנחנו פה נמשיך לארגן ולהיאבק למען ישראל - עד לפני חודשיים זה למען הדמוקרטיה הישראלית וחשבנו שזה הדבר הכי בסיסי להיאבק למענו, עכשיו נאבקים על עצם קיומנו".