כל המסכות נפלו. התגובה הרפה והצבועה של ארגוני האו"ם מול מתקפת הרצח של החמאס ביום ה-7 באוקטובר מסמלת את אחד מרגעי השפל המוסריים העמוקים ביותר של הארגון מאז היוסדו בשנת 1945. היא מחייבת את ישראל לשנות את האסטרטגיה שלה כלפי הארגון שמתיימר להשכין שלום בין עמים, ולראות בכל בני האדם שווים.
מעשי הזוועה שחוללו מרצחי החמאס אינם ניתנים לתיאור. בוצע בנו ג'נוסייד מחריד, אליו התלוותה החטיפה ההמונית מהגדולות בעת המודרנית, לרבות של עוללים בעריסה. אף לא אחד מהחטופים זכה לביקור הצלב האדום. מה עשה ארגון האומות המאוחדות מול הזוועה הבלתי אנושית הזאת? לא הרבה. למעשה, מאומה. התנהלות האו"ם מאז ה-7 באוקטובר היא חרפה וכתם שלא יימחק.
האכזבה הגדולה ביותר באה מסוכנות הנשים של האו"ם. כיצד לדעתכם הגיב ארגון UN WOMEN לנוכח עשרות עדויות על אונס, שלווה בעינויים מחרידים וברצח? ובכן, לא הגיב. במשך 50 יום, עשה ארגון הנשים של האו"ם, בניצוחה של ד"ר סימה באחוס, הכל כדי שלא להתייצב לימין הקורבנות - נשים ישראליות אומללות שנפלו טרף לאכזריות חמאס.
עדויות על רצח נשים, צילומים של חטיפת נשים כפותות ומדממות בין רגליהן, כל זה לא עניין את הגברת באחוס, ירדנית במוצאה. רק ביום ה-1 בדצמבר, כמעט חודשיים אחרי השחיטה והאונס, ואחרי לחץ כבד מצד עשרות ארגוני נשים ברחבי העולם, רק אז "הסכימה" באחוס לפרסם גינוי לאלימות המינית מצד חמאס נגד נשים ישראליות ביום ה-7 באוקטובר.
גם הדווחית המיוחדת מטעם האו"ם לאלימות מגדרית, הגברת רים אל-סאלם, גם היא ממוצא ירדני, לא הזדעזעה במיוחד מעשרות דיווחים על הזוועות. ארבעה ימים אחרי הטבח, ביום 11 באוקטובר, אל-סאלם הזדרזה לפרסם ציוץ צבוע מאין כמותו, שאמר "אין להאמין לדיווחים על פשעים לפני שהללו ייבדקו". ME TOO? לא אם את אישה ישראלית ויהודיה. במקרה זה, הכאב שלך לא מעניין את השליחה המיוחדת מטעם האו"ם. היא מאמינה לכל אישה שמדווחת על אונס, אבל לישראליות וליהודיות - לא.
שתי הנשים הבכירות הללו, שמקבלות את משכורתן מהאו"ם, מעלו בתפקידן, בגדו באמון שנתנו בהן נשים ברחבי העולם, ואסור שימשיכו לכהן בתפקיד החשוב הזה ולו יום אחד נוסף. במקום שיעמדו לצידן של הנשים שעונו, נאנסו, נרצחו ונחטפו, הן יישרו קו עם גל העויינות בעולם הערבי נגד ישראל. ישראל דורשת ששתיהן תסיימנה את תפקידן לאלתר.
גם אירגון הילדים של האו"ם, יוניצף, עורר אכזבה עצומה בקרב מי שציפו ליחס הוגן ולאנושיות. 39 ילדים ישראלים נחטפו באלימות לעזה ביום ה-7 באוקטובר, חלקם חזו בזוועות מחרידות. ילדה בת 4 נלקחה לשבי לבדה לגמרי, אחרי שהוריה נרצחו מול עיניה. חלק מהילדים הקטנים הופרדו בשבי מהוריהם והיו קורבן לטרור פסיכולוגי, כמו צפיה מאולצת בסרטוני זוועה על רצח ואנשים שרופים. ילדים, נשים וגברים, מוחזקים בתנאים תת אנושיים במרתפים וסובלים רעב, היעדר תרופות ותנאי היגיינה לקויים.
חטופים ששוחררו לאחרונה מעידים שלא התרחצו במשך 50 יום. כולם איבדו ממשקלם. האם חשבתם שיוניצף יפרסם קול צעקה לשחרור מיידי של ילדים ישראלים חטופים, למשל ביום הילד הבינלאומי שחל ב-20 בנובמבר? שום דבר דומה לזה לא קרה. מנכ"לית יוניצף, קתרין ראסל, ביקרה בעזה אבל ביטלה ביקור מקביל שלה בישראל, שהיה אמור לכלול פגישה עם משפחות הילדים החטופים. מועד חדש לביקור של ראסל בישראל לא נקבע עד לרגע זה. כמעט חודשיים אחרי השחיטה הגדולה, יוניצף פירסם רק ב-6 דצמבר הודעת גינוי פושרת ולאקונית, מבלי להזכיר את החמאס במפורש. בושה.
הדבר המעציב ביותר, אולי, הוא שויון הנפש שמפגין מזכ"ל האו"ם, אנטוניו גוטיירש, כלפי הסבל הישראלי. המזכ"ל גינה אמנם את מתקפת הטרור, בלשון חסכונית במיוחד, כשהוא התעקש להוסיף לכל משפט את המילה רבת המשמעות - "אבל". "זה לא בא בוואקום", אמר באופן מקומם, כאילו זה "סביר" לאנוס, לשרוף ולכרות ראשים של אזרחים חפים מפשע, כולל ילדים ואימהות. במקום להאשים באופן ברור וחד משמעי את התוקפן, גוטרש רמז שהקורבן אשם במותו.
לעומת השפה הרזה והיבשה בה הוא מדבר על הקורבנות בצד הישראלי, גוטרש משתמש בשפה שופעת ונרגשת כשהוא מדבר למשל על אמבולנס פלסטיני שנפגע: "אני מזועזע, התמונות של הגופות הזרוקות ברחוב הן נוראיות". שום דבר איננו מקרי. אין אלא ללמוד מכך שהתמונות של מאות ישראלים צעירים, מחציתם נשים, שהתגוללו מתים ומעונים על האדמה אחרי הטבח ההמוני בדרום ישראל היו עבורו מזעזעות הרבה פחות.
וזה, אולי, כל הסיפור.