"בשבעה באוקטובר קרסה הקונספציה המדינית-בטחונית ואיתה גם הנאיביות שלנו, תושבי עוטף עזה. האמנו שברצועת עזה חיים אנשים חפצי חיים, שנוכל לחיות לצדם בשלווה ובשכנות טובה ביום מן הימים. אני האמנתי שנוכל לחיות משני צדי הגבול על בסיס שיתופי פעולה כלכליים, יוזמות בינלאומיות ואינטרסים משותפים, אשר ישפרו את איכות חייהם של התושבים וזה יניע אותם מלפנות ולתמוך בדרך הטרור, כי יהיה להם מה להפסיד.
לכל הכותבים בפרויקט "זה לא אותו הבית" >>
"טעינו כולנו. גם אלו שלא היו שותפים לדעה הזו, לא חזו את הגיהנום שעברנו ועדיין עוברים. לא חזינו שאנו חולקים גבול עם מפלצות בלתי אנושיות שטופות שנאה, שבשמה יאבדו צלם אנוש. חדרים בלב ובנפש התמוטטו אצל כל אחד ואחת מתושבי המועצה.
"למשבר האמון שלנו מצטרף התמוטטות קו ההגנה על הישובים של צבא ההגנה לישראל ביום הפלישה. הגנה עליה סמכנו יותר מכל. לא האמנתי שיבוא יום, שברגע האמת, לא נהיה מוגנים, וזה קרה. אנו מתחזקים מלראות שצה"ל התעשת ומגיע כעת להישגים. אין לנו ספק שצה"ל ינצח. אין לנו צבא אחר ואנו מאמינים בו.
"מה השתנה בנו כעם? עם ישראל התגלה בתפארתו, באחדותו ובעוצמתו. האסון הגדול הזכיר לנו, בדרך הקשה, שאחים ואחיות אנחנו. כולנו. כואב לי שהאחדות הזאת מגיעה כמעט רק במשברים כל כך קשים. אויבנו היו בטוחים שינצחו אותנו כי החברה הישראלית מתפרקת מבפנים, והוכחנו להם שהם טעו בגדול. הוכחנו שאנו מאוחדים, שהרוח הישראלית, הערבות ההדדית היא הכח הכי חזק שלנו מול כל איום, שאותו לא יצליחו לשבור. הוכחנו כעם שרב המשותף על המחלוקות. בין אם הן גדולות או קטנות. אנחנו נלמד לחיות עם הפצעים בליבנו ובנפשנו מתוך הכאב נלמד ונצמח, ונפריח את אשכול מחדש".