מדינת ישראל מונה היום 60 ימים לפלישת מחבלי חמאס לשטחה וכן כחודש וחצי של לחימה קרקעית בעזה. זמן טוב לבצע ספירת מלאי, או אולי בעצם לא: האופטימיים יאמרו שהישגי המלחמה עוד ייראו לעין כל בקרוב, המפוכחים יותר מתחילים לחשוש שמא הם כבר לא יגיעו לעולם.
המלחמה הזאת, שכבר מהשעה הראשונה להתרחשותה, בעוד כמה קצינים בכירים עדיין מתנמנמים במיטותיהם, ערערה אותנו מהייסוד והפילה אותנו לפער - גדול ועמוק משחשבנו - בין הדימוי העצמי שלנו לבין המציאות, ממשיכה לטלטל את ישראל.
יתכן שחמאס עוד יביא על עצמו את סופו. בינתיים הוא מונה בעיקר ניצחונות, הגם ששכונות שלמות בעזה נגרסו לחצץ. חמאס משחרר האסירים, אולי הנושא היקר ביותר לליבם של הפלסטינים, חמאס משיג לעצמו מתווה משופר של סיוע "הומניטרי", נפט וגז.
חמאס משחרר רק את מי שהוא רוצה, מתי שהוא רוצה - אפילו את שלב שחרור הנשים והילדים הוא מעכב, ולפחות מאמש רומזים גם בישראל כי לחלק מהכלולות בקטגוריה הזאת עלולים להיות ספורים שלא נוח לחמאס כי ייחשפו (ועם כל הרצון לשמור על לשון עדינה בנושא כה מכאיב, חייבים לשאול: ובעוד חודש או חודשיים, יהיה לו נוח יותר?).
זה נורא, זה פוצע את הנפש ומרתיח את הדם, אבל עם כל הכבוד לצה"ל, חיסול של "בכיר בלשכה המדינית" אינו אפילו תחילת יישוב החשבון עם חמאס. גם לא ספירת מח"טים מתים בשורות ארגון הטרור - ולא רק מפני שלמרבה הצער, יכול גם חמאס להציג רשימה דומה מטעמו.
אם האשראי שניתן לנתניהו, עד שהוכיח גם לכל מי שנקט כלפיו בגישה פייסנית כי אין הוא עוסק בדבר מלבד פוליטיקה מוכוונת "היום שאחרי", נמצא לקראת סיום, הרי שבתום שישים ימים למלחמה, מתקצר האשראי שניתן לצה"ל.
הביקורת על צה"ל מורכבת יותר. גם מי שמשמיעים אותה עושים זאת כמהלכים על ביצים, לא רק כי הם עצמם היו בצבא (בניגוד לרבים, רבים מדי, מבין חברי הממשלה הזאת) ולא רק כי ילדיהם נמצאים עמוק ברצועת עזה או בכוננות שאינה פוחתת לאורך גבול הצפון, אלא מפני שבניגוד לממשלה, את הצבא אי אפשר להחליף בבחירות. צריך לתקן אותו תוך כדי תנועה, מתוך שמירה על המסגרת החיונית כל כך לביטחוננו.
ויש כמובן את מערכת היחסים המורכבת שאנו מנהלים עם שאר העולם. לא רק עם מי שהפנו לנו עורף, אולי מתוך הדחקת הסכנה הרובצת לפתחם, אלא גם עם מי שהושיטו לנו יד, חיבקו אותנו, דיברו אלינו ברכות ובמתק שפתיים, אבל עתה מניחים מכשולים לרגלינו.
נתחיל מביצועי צה"ל. ביצועיו האומללים (כמסגרת כמובן, מבלי לגרוע חלילה מגבורתם של החשים לסיוע ליישובי הדרום, בשעות הראשונות של הלחימה) עוד ייחקרו בהרחבה. אם מישהו מבכיריו ישרוד את החקירה הזאת, הרי זה רק כדי שיוכלו להכשיר לו מחליף, מתוך רצון שלא לטלטל יותר מדי את המערכת.
אלא שאם בימים הראשונים הם מיהרו לקחת אחריות ולהבין שטיהור שמם בזיכרון הקולקטיבי קשור קשר ישיר להשגת ניצחון סוחף במערכה, עתה הם כבר פחות נחושים: למה להם להיות מבוקשים על ידי בית הדין בהאג, מה שעלול לפגום בתוכניות עתידיות של לימודים או עסקים בחו"ל?
ובעיקר - למה שייצאו פראיירים כשבסביבת ראש הממשלה פועל ללא לאות חדר מצב שתפקידו להכשיר את נתניהו ליום שאחרי? וזה עוד החלק הטוב, כי הוא עוסק באנשים שאולי טעו טעות נוראית, אבל שהנורמות האישיות והמקצועיות שלהם עדיין עולות על אלו של בכירי המערכת הפוליטית.
כאשר נתניהו התעקש לערוך חשבון קונספטואלי שמגיע עד לימי אוסלו, הוא לא התכוון רק לנער מעצמו את האשמה. הוא בעצם אמר לרבים ממי שעשויים להיות עדי מפתח בוועדת החקירה שתבוא, שהם לא יעמדו רק על דוכן העדים, אלא גם יחלקו עמו את ספסל הנאשמים.
הוא בעצם הבהיר שאינו מתכוון לצמצם את הדיון לשאלת תפקודו בעשרת החודשים שהפרידו בין מינויו מחדש לתפקיד לבין פרוץ הלחימה (או אז יצטרך להסביר איך כל מעיניו היו נתונים לקידום רפורמה שאפילו תומכיה אינם מבינים אותה לעומקה) אלא איך תפקדו ממשלות ישראל לדורותיהן אל מול עזה.
נכון שאפילו אם מרחיקים עד אוסלו, עדיין נתניהו הוא שבילה את השנים הארוכות ביותר בתפקיד, אבל יריעה רחבה שכזאת מחייבת את מי שעלולים מבחינתו להיות עדי תביעה, להכין גם כתב הגנה משלהם.
בינתיים הפכו החטופים מאחת הסיבות לצאת למלחמה, לאחד הגורמים המעכבים שלה. זה לא מפתיע שנתניהו "גילה" אותם באיחור. אם בימים הראשונים הוא הצהיר שמטרת העל של הלחימה היא מיגור חמאס, הרי שמהר מאוד הוא הבין שלא רק ארגון הטרור יכול להשתמש בהם כשלט "עצור" כמו במשחק טאקי, אלא שהם יהיו תירוץ נפלא גם עבורו, למקרה שהכרעה מושלמת, כזאת שמכר לציבור הישראלי, לא תושג.
הכעס הציבורי שהורגש בימים האחרונים לגבי העיסוק בשאלת החטופים התפרש אולי לא נכון. זה לא שהם הפכו לפחות מעניינים גם את מי שחייבו את חידוש המבצע הצבאי במלוא עוזו, בטח לא כעס על המשפחות (למעט כמה ביטויי קיצון משולי השוליים של הימין), אלא בעיקר על מדינת ישראל שנדמתה לרגע כמי שמחכה שחמאס יעצור אותה מלמלא את התחייבותה כלפי כלל אזרחי ישראל.
אם אכן צודקת התזה (בה מחזיקים בכירי המערכת המדינית והצבאית) שרק לחץ על חמאס יביא להחזרתם של חטופים נוספים, מדוע הוא אינו מופעל בכל הכוח כבר מהרגע הראשון?
למה צה"ל לא מנצח?
והנה הגענו למדרון הראשון שבו אנו מתגלגלים במורד הפער בין הדימוי העצמי הגבוה שלנו לבין המציאות הכואבת: יכולתו של צה"ל לנצח.
במשך שנים מכרו לנו שעזה אינה מהווה איום קיומי על ישראל, כיוון שהיא, על שלל ארגוני הטרור שלה, יכולה "רק" להטריד את יישובי הדרום ולא לאיים על כלל מדינת ישראל.
ההצהרה הזאת, שהושמעה בוורסיות רבות לאורך כמעט 20 השנים האחרונות, לוותה בדרך כלל בידיעה המנחמת לפיה צה"ל לא צריך מלחמה כדי להשמיד את עזה. די בטיל מדויק אחד. הו, כמה שההצהרה הזאת התבררה כחסרת כיסוי!
מסבירים לנו שאי אפשר, מגייסים אפילו את החטופים האומללים לתירוץ ההישגים הדלים עד כה, את תמיכת העולם - הקריטית לכאורה להמשך הלחימה, אם לא להישרדותנו כאן בכלל, אבל כל אלה הם רק תירוצים: הארגון הכי אהוד בישראל מתגלה ברגע האמת שלו כבריון מגושם שצועק "תחזיקו אותי", אבל אם פעם חשבנו שהוא מתכוון לכך, הרי שאחרי חודשיים של לחימה (שמעלים זיכרונות מימי מלחמת לבנון השנייה והסבבים הקודמים מול עזה, שתמו כולם בתיקו שכמוהו כתבוסה) אפשר כבר לתהות האם הוא בכלל מסוגל.
הדיון הזה אינו אקדמי וגם לא פוליטי, אלא נוגע עמוק ביחסים שבין אזרח למדינתו וצבאה. עם ישראל לא רק התייצב למלחמה אלא משמר את רוח הלחימה גם מקץ חודשיים. זהו הנכס העיקרי שמופקד בידי מקבלי ההחלטות יותר מכל תקציב או פצצה חכמה.
אם ישחקו את האמון המוחלט הזה, את ההתגייסות ואות רוח הקרב ששרתה על עם ישראל, לא תהיה להם מחילה עד אחרון ימיהם. לא יהיה עוד ראש ממשלה שיוכל להגיד לנו "כן, אבל האמריקאים" ולא יהיה רמטכ"ל שיוכל להגיד "כן, אבל הדרג המדיני". עם ישראל לא חיפש תירוצים עת נקרא אל הדגל - ואלה לא יעמדו גם לכם.
שברו של החלום האמריקאי?
הזכרנו את האמריקאים. עוד לפני שנחת כאן הנשיא ביידן, נכתב פה שישראל נפרדת, הלכה למעשה, מעצמאותה. ישראל זקוקה לארה"ב כדי להתקיים ברווחה. האם היא זקוקה לה אפילו כדי לשרוד? זו שאלה מצוינת שלמרבה הצער מתחדדת בכל יום שעובר (עם כל הביקורת על הצרת צעדנו, בל נשכח שהמלחמה צומצמה לשטח רצועת עזה בזכות התייצבות של כלי שייט אמריקאים באזור).
ארה"ב התייצבה ללא דיחוי לצד ישראל למרות בעיות רבות שהתמיכה הזאת גורמת לה - הן לבית הלבן בזירה הפנימית והן למדינה בתחום יחסי החוץ שלה, מרובי האינטרסים, בקרב העולם הערבי.
אלא שהמחיר תמורת החיבוק הזה, שהתבטא בהתחלה בקריאה לתושבים להתפנות מאזורי הלחימה (דבר שהיה נעשה כך או כך, הן האמריקאים לא המציאו את המוסר) ובדאגה למינימום של סיוע הומניטרי, הפך מצינור חמצן לישראל לעורק החיים של חמאס: לפני שבועיים (זוכרים?) הוא הסכים לשחרור מאסיבי (מבחינתו) של עשרה חטופים ליום רק כדי לקבל דלק.
עכשיו הדלק (זוכרים שנתניהו וכל שריו והגנרלים שלו התחייבו שדלק לא ייכנס לרצועה?!) זורם בכמויות שכאלה שעוד יהפכו את חמאס לחבר באופ"ק. כלומר - למרות הטענה הישראלית על פגיעה קשה בחמאס, הוא עדיין אינו מורתע (עצם השימוש במילה גורם לי להתגרד) כפי הצורך.
להפך - מבחינתו מעל למלחמה הזאת עדיין מרחף הניצחון: הנה הוא כבש את דעת הקהל ביהודה ושומרון, הנה הוא מחזיק כבר חודשיים מול "הצבא החזק במזה"ת", הנה הוא נהנה מאספקה שוטפת של מזון, תרופות ודלק, הנה הוא עדיין מחזיק ברוב החטופים, הנה עדיין בכיריו (האמיתיים, לא אלה שזכו לקיצור פז"מ בתשוקתנו הרבה להציג הישגים מינוריים כפגיעות כואבות) עדיין חיים.
הנה נתון מדהים וכואב: אם חמאס פתח את המערכה הזאת בתחושת ניצחון, הרי שמקץ חודשיים של מלחמה היא רק התגברה. בטח לא בשורה טובה למה שנותר מכוח ההרתעה שלנו.
יכול להיות שכל זה יתהפך, שאת הכסף על אורך הרוח שגילינו במשחק הפוקר הזה, שדומה יותר לרולטה רוסית, צריך לספור רק במדרגות אחרי ששאון התותחים יידם. אולי. הלוואי! רק שבינתיים, אם צריך לערוך חשבון ביניים למלחמה הזאת במלאת לה שישים ימים, הרי שישראל נמצאת במינוס: צבאי ותודעתי כאחד.
ויש עוד גורם חשוב במשוואה הזאת והוא מצב הרוח הלאומי שלנו. גם לו יש שעון חול, אמנם מדובר פחות מהבינלאומי שיקבע את מועד סיום הלחימה, אבל גם בו יאזלו לבסוף גרגרי החול.
השעון הזה לא נמדד רק באשראי שניתן להנהגה המדינית והצבאית (והוא עדיין רב, אבל ילך ויתמעט ככל שנשקע אל תוך חורף נטול הכרעה ברורה), אלא גם ביחס לעצמנו: כמה אנו מחויבים ללחימה?
והשאלה הזאת היא רחבה יותר משנדמה במבט ראשון. היא נוגעת גם לעובדה שהחשבנו עצמנו לאזרחי העולם, שטסנו להופעות של קולדפליי וריהאנה, שיצאנו לרוד-שואו לגיוס כספים עבור רעיונות מלהיבים, שהכרנו מסעדות בניו יורק, לונדון ופריז. שנפשנו באיי יוון ולמדנו לברך "יא-מאס" על כל כוסית אוזו. אנחנו - אם להמשיך את הדימוי היווני - שהיינו אתונה, האם אנחנו באמת מוכנים לשלם את המחיר של להיות ספרטה? להיות מחויבים לניצחון אפילו במחיר של איבוד מעמדנו הבכיר במשפחת העמים?
השאלה הזאת צריכה לעמוד בעיקר לנגד עיניהם של מי שהתנגדו (ועדיין מתנגדים) לנתניהו, אבל מצאו את עצמם פתאום עוקפים אותו מימין. שמאלנים שאומרים עתה "זה הם או אנחנו", משפט שאפילו בימין היו מהססים להשמיע בקול רם עד לפני חודשיים, למה הם מתכוונים - והאם הם מביאים בחשבון שגם אם נניח שבצד התמורה מחכה לנו "נוף לים", הרי שבצד התשלום אין רק את מי שנפלו ועוד יפלו, למרבה הצער, בלחימה, אלא גם פרידה מחלק גדול מאורחות חיינו?
לא נתיימר לענות על כל השאלות האלה עתה, בעיקר כי הן מחייבות עוד חשבון נפש אזרחי, שנדמה שלא נערך עד הסוף (במערכת הצבאית הוא עוד ייערך. במערכת הפוליטית אין ממילא נפש הגונה אחת לרפואה). נציין רק את השורה התחתונה, העגומה-משהו:
מדינת ישראל גילתה כמה דברים על עצמה, את חלקם היא לא רצתה לדעת, את חלקם היא מחבקת באהבה, את חלקם היא עוד תבטא לאורך השנים הבאות, אבל לפחות בכל הקשור ללחימה, במלאת לה חודשיים, הרי שהיא רחוקה מלהשיג את יעדיה - ואין זה משנה כמה זמן מסך יקבל דובר צה"ל, אין זה משנה כמה ינופפו הכתבים הצבאיים בהישגים ויבטיחו לנו שהכל מתנהל לפי התוכנית ובקצב הנכון.
זה לא שאנחנו לא רוצים להאמין להם. להפך: אנחנו מתים להאמין להם! אבל אז אנחנו נזכרים שהאחרונים שהאמינו להם מתו.