אתה נכנס לשם במועקה גדולה. לוקח לה כמה דקות להתפוגג. אתה מוקף אנשים חסרים. איברי גופם נקטעו מהם בנסיבות טראומטיות. חלק גדול קטועי רגליים, או ידיים. או גם וגם. עיוורים. מחוררים ומרוסקים. בהתחלה אתה מסתובב כמו בלוויה. זה לוקח כמה דקות, עד שאתה מבין שאתה במסיבה. כשאתה יוצא משם, חיוך גדול מרוח על פרצופך, אין לחיוך הזה סיבה עניינית. עברת עכשיו שלוש שעות מטלטלות והקשבת לסיפורים המצמררים ביותר של האנשים המדהימים ביותר שיש לעם הזה להציע. ואתה לא מבין למה, אבל אתה שמח.
בית החולים השיקומי בשיבא. מקום שבו הגהינום הופך לגן-עדן. בראש ובראשונה, בזכות המטופלים. תיכף נגיע אליהם. אבל גם, והרבה, בזכות המטפלים. ענת, אחות שיקום ראשית, למשל, מסתובבת שם כמו אם קולקטיבית. מלטפת את זה, לוחשת משהו לזה, מכירה כל זווית, כל סיפור, כל גדם, כל ניואנס. נמצאת שם מעל שלושה עשורים. אישה שעושה טוב ואוהבת את עבודתה.
רופאים ורופאות, אחים ואחיות, מעורבבים בתוך המשפחות, בתוך החברים, חלק במדים, חלק בכיסאות גלגלים. ערבוביה אנושית, הכי ישראלית בעולם. דתיים, חילונים, ביביסטים ורל"ביסטים, אשכנזים וספרדים, קציני סיירת מטכ"ל ומפעילי D9, גולנצ'יקים ודובדבנים. כולם דובדבנים, בעצם. הדובדבנים שבקצפת.
צנטריפוגה מועשרת בשם נועם לניר גרר אותי לשם. הוא מבלה שם ימים ארוכים וחוזר משולהב. הוא כבר מכיר את כל הפצועים ומחובר אליהם כאילו נפצע יחד איתם. הוא מתרגש איתם כשהם מספרים את הסיפורים שלהם בכל פעם מחדש. אתמול הוא כמעט בכה כשדיברנו עם דבי. הבן שלה, מתן לוי, מילואימניק נח"ל בן 26, חטף אר.פי.ג'י ליד הפרצוף. מה קרה לו? אה, שום דבר מיוחד. עין אחת עפה החוצה, העין השנייה בעקבותיה (אם כי לא מיד). המצח נפתח לרווחה, הגולגולת רוסקה, הפנים הפכו לעיסה של דם. אבל הם אופטימיים. אימו ואחיו של מתן מאושרים בו. הוא חי, הוא איתם, חוץ מזה הכל שולי.
השיחה עם דבי הייתה מצמררת ומרוממת נפש, בו זמנית. "איך אני יכולה לבוא בטענות", היא אמרה במבטא הדרום אמריקאי שלה (עלתה מקורדובה, ארגנטינה), יש לי את הילד. המוח שלו לא נפגע. הוא הכי חכם. הוא יהיה בסדר. כשאני רואה אמהות שהילדים שלהן לא חזרו או שהם בעזה - אז איך אני יכולה לבוא בטענות? אני מאושרת. יש לי ילד, הוא חי. הוא יהיה בסדר". היא אומרת ומנשקת אותו. וגם אנחנו רוצים, אבל קצת מתביישים. החיוך שלה רחב, אמיתי וסוחף.
"רוצה להמשיך להילחם - בלי רגל"
אחר-כך דיברנו עם יונתן. סמ"פ בהנדסה. חטף אר.פי.ג'י ב-D9 בעזה. פצצת אנרגיה על כיסא גלגלים. גם ליונתן חסרה רגל, אבל אחרי שאתה יושב איתו נדמה לי שיש לו רגל עודפת. הוא אופטימי, הוא מלא חיים, הוא מת לחזור לעזה, עם או בלי רגל. והכי מדהים: שם בתוך התופת, בתוך הדחפור במעמקי עזה, כשמסביבו הכל בוער או מתפוצץ, הוא צילם. בוידאו. את ה-כל. כולל את הטיל שנורה אליו מטווח אפס. כן, זה אמיתי. תפס את האר.פי.ג'י בדרך אליו, על חם. יש לו סלפי עם האר.פי.ג'י שלו. הוא המשיך לצלם גם אחרי שנפצע קשה. ואת ההיחלצות מהדחפור הבוער, והוא גם חילץ את החייל המפעיל של הדחפור, דרך החלון. ואת הזחילה על האדמה למסתור. ואת הדחפור הנוסף שהגיע כדי לנסות להגן (בגופו) על הפצועים, ואת הטנק שחש לעזרה, ואת הפינוי. ואת הטיסה במסוק. טוב שלא היה ער כדי לצלם את הניתוח.
יונתן הוא בחור מדהים מאשקלון. כשהוא מועלה סוף סוף על האלונקה, רואים שהוא תופס את הראש. שאלתי אותו למה. "כי רציתי להישאר להילחם", אמר. בלי רגל, כן? אריה. רק חולצת מכבי תל-אביב שלבש, העכירה מעט את האווירה ("מה אתה רוצה, זה מה שהביאו לי לכאן לשיקום"). אם אני זוכר נכון, הם 6 ילדים בבית. 4 בצבא. הקטן מתגייס היום (שני). לאן, שאלתי. מה זאת אומרת, עונה האם, "להנדסה קרבית".
בבלקון ליד יושב י', רב סרן מסיירת מטכ"ל. מלוחמי כפר עזה. סיפור מטורף, שעוד יסופר. יחידת העילית הזו ספגה 10 הרוגים ב-7 באוקטובר. בכל המלחמות והפשיטות והפעולות נהרגו כ-50 מלוחמיה. באותו יום ארור, עוד עשרה. הם דהרו דרומה בלי לחשוב הרבה. צוותים, יחידים, חבורות. הם לא חלמו על מה שמצפה להם בכפר עזה. מאות מחבלים. "יומיים לקח לטהר את המקום הזה", הוא משחזר. מצב הרוח שלו בשיא. חסרה לו רגל, אבל הוא כבר מחפש את סוג הספורט הפראלימפי שבו יתמחה. כל רגע מגיעים חברה' לביקור. משחזרים את הרגעים ההם. את החברים שנפלו. את המארבים ואש התופת שהונחתה עליהם מכל הכיוונים. את חוסמי העורקים שהצילו את חייהם.
המלחמה הזו ייצרה לא מעט קטועי רגליים וידיים. "זה בגלל זמן הפינוי", אמר לי גורם רפואי, "היו בעיות קשות בפינוי, זה לקח הרבה זמן, אנשים דיממו בשטח, עם חוסמי עורקים זמניים, הרופאים אחר-כך נאלצו לקטוע". אין כאן ועדת חקירה. יש כאן מציאות מטורפת. אף אחד לא הכין את עצמו לאלפי פצועים ביום אחד. בהתחלה הזרימו את כולם לסורוקה, כי זה הפק"ל. לקח זמן להבין שסורוקה קורסת. ואז החלו להטיס אותם לבתי חולים במרכז. כל זה לקח זמן. כל זה עלה בלא מעט רגליים. כל זה היה בלתי נמנע.
באחד החדרים יושב גבר מכפר עזה. חגג 56, הבלונים עוד בחדר. הוא יחסית בסדר. היה בממ"ד עם אשתו ובתו. הגיעו המחבלים. החל קרב הורדות הידיים על הידית של הממ"ד. הוא מצד אחד, הם מצד שני. בסוף הם התייאשו והוא שמע את ה"קליק" של הצמדת מטען החבלה לדלת. המטען התפוצץ כשהוא עוד עם הידית. הוא עף לקיר שממול. למרבה הנס הדלת לא נפתחה. הפינים נותרו נעוצים בקיר אבל המנעול טס החוצה ונפער שם חור. "המחבלים ירו דרך החור לתוך הממ"ד. נצמדנו לקיר. לא נפגענו". עוד קודם, הם זרקו רימונים לתוך הביתה. שאלתי אותו למה הם לא השחילו רימון לממ"ד וזהו. "החור היה לא מוגדר כזה, לא סימטרי, קשה היה להשחיל שם רימון", אמר. תחזרו לכפר עזה?, שאלתי. "ברור", ענה, "כמה שיותר מהר".
נתנאל, גולנצ'יק, יושב באחד החדרים. הוא צנום, שחרחר, חייכן, שקט, צנוע. אני מעריך שהוא שוקל 50 קילו ביום טוב. איבד 18 מחבריו בבסיס נחל עוז ב-7 באוקטובר. הרג לבדו 7 מחבלים. נלחם כמו אריה עד הלילה. מספר את הסיפור הבלתי נתפס שלו בקול שקט, כאילו יצא לפיקניק במסגרת "דרום אדום", מהחיים הקודמים שלנו. מולו יושב אחד מעשירי הארץ. אתם מכירים אותו. סוגר איתו על חבילת פינוק של כל המותגים הקיימים, פלוס כמה שעוד לא הומצאו. נתנאל נראה כמי שלא מבין את ההמולה סביבו. הוא חבוש בלא מעט מחלקי גופו. יש לו עוד לא מעט זמן בשיקום. אבל הוא יחזור. לגולני, אלא לאן.
סביב בית החולים השיקומי, ומוסדות דומים בבתי חולים אחרים, מתרחש אירוע מוטרף נוסף: זרם משוגע של נדבנים, תורמים, מתנדבים, אוליגרכים, טייקונים וסתם יהודים עם לב חם וכיס לוהט, שמגיעים מכל קצווי תבל כדי לראות את הגיבורים, לשבת איתם, לגעת בהם ולתרום לשיקומם. מיליונרים כבדים מהקהילה החלבית (רובם בניו-יורק או קנדה), יהודים בעלי הון מצרפת, בריטניה, ארה"ב ומכל מקום שתעלו על דעתכם. כל אלה בנוסף לעשירים שלנו, שנחלצים אף הם. והכי מרגש: גם סתם אנשים. פשוט ישראלים שרוצים לתת, לתרום, מה שיש, מה שאין, את זמנם, את אהבתם, את תשומת ליבם ודאגתם. אי אפשר לא להתפעם מהדבר הזה.
בסוף עצרנו אצל ניר. לוחם בגבעתי. נפצע באפריל האחרון בפיגוע דריסה. פציעה איומה. הרכב הדורס הטיח אותו לתוך ג'יפ האמר. עבר כבר 20 ניתוחים. חוץ מהרגליים, נפגעו אצלו כלי דם, איברים פנימיים, הוא כבר 8 חודשים בשיקום. אבל הפאנץ', תרתי משמע, עוד לפנינו.
"כשנפצעתי", הוא מספר, "החברה שלי הייתה בשדה התעופה, בדרך לטיול לפני גיוס עם חברות בארה"ב. חצי שעה לפני הפציעה דיברנו בטלפון. כשהתקשרה אלי שוב, הייתי כבר מורדם ומונשם. אחד החברים שלי סיפר לה שניר נפצע בפיגוע. היא ביטלה מיד את הטיול וטסה, במקום לארצות הברית, לבית החולים".
החברה ליוותה את ניר לאורך כל דרך השיקום המפרכת. החזיקה לו את היד גם כשאיבד עשרות קילוגרמים ממשקלו, בימים הכי קשים. שכנעה אותו לעשות קעקוע על היד עם הכתובת FAITH. אמונה. ניר הלך והשתפר, הלך והתחזק. החברה שלו הייתה מאושרת. לפני כמה חודשים התגייסה. עברה קורס תצפיתניות. שובצה לבסיס בנחל עוז. הגיעה אליו בסוף השבוע, הייתה אמורה להיכנס למשמרת תצפיתנית ראשונה ביום ראשון, ה-8 באוקטובר. יום אחד קודם, בשבת, נחטפה בעזה. לירי אלבג. כן, זו החברה של ניר, מהשיקום בשיבא. עכשיו הוא מחזיק לה אצבעות, אבל היא לא לידו. החברות שלה קעקעו את אותה כתובת קעקע על ידיהן. FAITH.
אי אפשר היה לצאת משם, מבית החולים השיקומי. בכל מסדרון, בכל גרם מדרגות, אתה פוגש מישהו. עוצר אותנו בחור חייכן עם כיפה. קצין בדובדבן. נפצע קשה ב-7 באוקטובר. איבד מחצית מחבריו. "זה היה קרב נוראי", הוא מספר לנו, "בשלב מסוים הבנתי שלא אצא משם חי, המטרה הייתה להרוג כמה שיותר מחבלים". בסוף, הוא יצא חי. פצוע קשה, אבל חי. והוא יחזור לדובדבן, בכל מחיר.
"שמו לו 3 פעמים חוסם עורקים בשטח"
ואחרון חביב, יששכר כהן. גר בנתיבות. כלומר במושב צמוד לנתיבות. היה מכונאי טנקים 31 שנה. פנסיונר. נסע במכוניתו ב-7 באוקטובר, החלה ההרעשה, צבע אדום, עשרות רקטות ומיירטים בשמיים. "עצרתי את המכונית ועשיתי מה שצריך, נשכבתי לצידה, לא בצד של הכביש, שמתי ידיים על הראש, רסיס ענק טס מתחת למכונית והעיף לי את הרגל. ככה, כרת לי את הרגל בשנייה".
יששכר דימם במהירות מהעורק הראשי. שלוש פעמים שמו לו חוסם עורקים בשטח. "בפעם השלישית זה היה חרדי שידע מה הוא עושה", הוא משחזר, "הוא שם לי חוסם עורקים ולחץ חזק על העורק הראשי, זה מה שהציל אותי". בבית החולים כבר קיבל מנות דם רבות וחייו ניצלו. יששכר הוא הרוח החיה בשיקום: "אני מעודד את כולם, תרימו ראש, החיים יפים", סיפר לי, "עם רגל, בלי רגל, בסוף ננצח".
כשאתה יוצא משם, אתה גם מבין למה. למה אפשר להפתיע אותנו, אפשר להכאיב לנו, אפשר להרוג אותנו ואפשר להתעלל בנו. אבל אי אפשר לנצח אותנו.