פסק דין של מבקש מקלט מבליט את הפערים בתפיסות העולם של נשיאי העליון הבאים

הפערים בין עמדות השופטים בבית המשפט העליון שוב נחשפו במסגרת פסק דין מעניין שניתן בסוף השבוע האחרון. פסק הדין עסק בבקשת ערעור (ערעור בפעם השלישית שניתן רק במקרים מיוחדים, ב"א) שהגיש מבקש מקלט מטורקיה. כדי לקצר את ההליכים כבר עכשיו נכתוב שבקשת הערעור התקבלה בעקבות החלטתן של השופטות דפנה ברק-ארז ורות רונן, בניגוד לדעתו של השופט נעם סולברג. הן סולברג והן ברק-ארז עתידים להתמנות לתפקיד נשיאי בית המשפט העליון בעתיד, לפי שיטת הסניוריטי.

מדובר באזרח טורקיה ששמו אסור בפרסום, ושוהה בישראל למרות שאשרת הכניסה שלו פגה. במהלך שהותו בישראל הוא הגיש בקשת מקלט שבמסגרתה הוא טען כי הוא מוסלמי ממוצא כורדי הנרדף על-ידי השלטונות בטורקיה. בשנת 2020 החליט שר הפנים דאז, אריה דרעי, לאמץ את החלטת הוועדה המייעצת לשר הפנים לענייני פליטים לדחות את בקשתו של האזרח הטורקי. הערעור שהוא הגיש לבית הדין לעררים של רשות האוכלוסין (בית הדין שדן בערערים שמגישים מבקשי מקלט, ב"א) וכן ערעור שהוא הגיש לבית המשפט המחוזי בירושלים נדחו, ולכן הוא הגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון.

השופטות דפנה ברק-ארז ורות רונן החליטו באופן די חריג לקבל את בקשת רשות הערעור ולהחזיר את הבקשה לבחינה מחודשת ברשות האוכלוסין.

השופטת ברק ארז נימקה את החלטתה במילים הבאות: "אציע לחבריי לקבל את הערעור במובן זה שנקבע כי המערער הוכיח פחד מבוסס מרדיפה בארץ מוצאו, ונורה על החזרת עניינו לבחינה מחודשת של היחידה למבקשי מקלט. לא ניתן להתעלם מהקושי העולה מן האירוע המתואר בטענות המערער. במובן זה אין מדובר בבקשת מקלט שגרתית. המערער נחטף מביתו, עונה, נתלה, הוכה, חושמל, נפצע, נפגע מינית והושלך לשדות. לא ניתן להכביר במילים בתיאור הנזק, הן הפיזי והן הנפשי, שנגרם לו. רשות האוכלוסין טוענת אמנם לאי-התאמות ולסתירות בגרסתו של המערער, אך דומה שאף היא אינה חולקת על התקיימות הגרעין הקשה של האירוע. גם הערכאות הקודמות בחרו לבסס את החלטותיהן מבלי לשלול את התקיימותו. כך למשל בית הדין לעררים הסתפק בקביעה כי אירוע זה אינו יכול לכונן לבדו את עילת המקלט. יש לציין כי בניגוד לבקשות מקלט רבות אחרות, החשש הנטען של המערער מרדיפה אינו תיאורטי אלא מבוסס על מקרה קונקרטי של פגיעה קשה ושל עינויים".

השופטת רות רונן הצטרפה גם היא לעמדתה של השופטת ברק- ארז: "לטעמי מן הראוי לנקוט זהירות רבה במקרים בהם בקשת המקלט מבוססת על טענה לעינויים חמורים ומסכני חיים. אני סבורה משום כך כי יש מקום לתת רשות לערער למבקש שטענותיו מעוררות חשש ממשי שדחייתן והשבתו לארץ מוצאו תסכן את חייו".

לעומתן, השופט סולברג קבע שיש לדחות את הערעור: "הנטל מוטל על המערער להראות כי מכלול האירועים והנסיבות שקדמו לבחינת בקשתו הן אירוע העינויים והן ההתפתחויות שלאחריו מקיימים את התנאים לקבלת מעמד פליט. במילים אחרות, במבט לאחור במסגרת בחינת בקשת המבקש, אין מקום, לדעתי, לבודד את אירוע העינויים, תוך קביעה כי הוא לבדו מבסס פחד מפני רדיפה".

"התרשמותי היא שחברי רואה 'צל הרים כהרים' בכל הנוגע להשלכותיהם של הטעמים שהנחו אותי במקרה זה", כתבה השופטת ברק-ארז על השופט סולברג.

בעוד שהשופטת ברק-ארז טוענת שלא צריך להעניק בקלות רשות ערעור לבית המשפט העליון, אך לא צריך להפוך את בקשות אלה לבלתי אפשריות עבור המערערים, השופט סולברג סבור שדי בכך שמדובר בבקשת רשות ערעור שנדחתה על ידי שתי ערכאות כדי שלא לדון בבקשה.

מחלוקת נוספת בין השופטים נבעה בעיקר למשקל שצריך לייחס לעדות של מבקש המקלט. במקרה הזה השופט סולברג טוען שברגע שנמצאה סתירה בעדותו של מבקש המקלט, יש לתת אמון ברשות האוכלוסין שדחתה את בקשתו, וזאת משום שהיא בעלת מומחיות בתחום וההתמקצעות של עובדיה שצברו ניסיון מצטבר בטיפול בבקשות למעמד בישראל הנושאות אופי הומניטרי. "בדבּרנו על מומחיות ועל ניסיון, כוונתנו למלאכת דרישתן וחקירתן של גרסאות עובדתיות", כתב סולברג.

לעומתו, השופטת ברק ארז כתבה כי היא חוששת "שהוא (סולברג, ב"א) מתעלם במידה רבה מכך שעדויות בכל, ועדויות של מי שהיו קורבן לאלימות בפרט, מושפעות בהכרח מחלוף הזמן מאז התרחשות האירועים. בנסיבות דנן, יש לייחס משקל נכבד לכך שעיקר האשמה להתמשכות פרק הזמן של בחינת גרסתו של המערער רובץ לפתחה של המשיבה".

בכך למעשה, ראינו שוב את הפערים בעמדות בין השופטים בבית המשפט העליון.