מחטף החטופים: הקמפיין המוצדק שנתקע בין נתניהו לקפלן

לו היית מנתק מישהו מכל התרחשות ברחובות תל אביב, אי שם בין חגי תשרי, ומשיב אותו לאותה נקודה אמש, אפשר שהתהייה היחידה שלו הייתה מדוע החליפו הקפלניסטים את חולצותיהם. לרגע אחד זה נראה כאילו אותם מפגינים נגד החקיקה המשפטית, החליפו את הסיסמא מ"בושה" ל-"עכשיו" ויצאו להפגין בעד, לא סליחה, בעצם נגד, או אולי... רגע, בעצם גם זה לא מדויק, אבל בואו נשאיר את המטרה תלויה באוויר וננסה להיכנס קצת, בזהירות המתבקשת, למנגנון הרגשי שאותו פוגש המאבק הזה.

עד כה התנהל המאבק למען החטופים בתבונה מרבית. אמנם בשוליו נראו, כבר מהרגע הראשון, כמה מוחים סדרתיים, שמישהו הזיז להם את נתיבי איילון לרחבת המוזיאון, אבל בחישוב קר הבינו מנהלי הקמפיין שהצבע הזה אינו טוב להם ושחיבוק של משפחות החטופים עם הגברת נתניהו למשל, מועיל להם בהרבה מאשר תמיכה של כמה לובשי חולצות שחורות גם בשגרה, על התפר שבין מתנגדי כיבוש לתומכי הפסקת אש.

הם היטיבו לזהות שחדר אחד בליבו של הישראלי הממוצע שמור ממילא לחטופים, מייחל לשובם ומתרגש עם כל חיבוק של מי מהם ליקיריו, אבל בחדר השני נמצא עם שכמה לראות את צה"ל מנצח: לא משהו שיסתיים באיזו הבנה שתוצג כניצחון, אלא ניצחון-ניצחון, מהסוג שבו היריב הרצחני מדמם למוות. כזה.

משום כך הם הקפידו על דואליות, מצד אחד לשמור כל העת את החטופים בתודעה, מצד שני לא להצטייר כמי שמנסים להגיד לממשלה, קל וחומר לצה"ל, מה לעשות.

עד לסוף השבוע האחרון זה עבד יפה - אנשים שמייחלים לראות את יחיא סינוואר מתחנן על נפשו ואת עזה הופכת למגרש חניה, ענדו בגאווה דסקיות שסימלו בהצלחה את המאבק למען החטופים.

במטה המאבק זיהו היטב את נקודת השבר, שאינה אידיאולוגית חלילה, אלא טקטית - והחליטו להחיש את המאבק כדי שיפעם אולי עוד פעם-פעמיים, שמשמעותם עוד 20 משוחררים נוספים, בטרם תתחדש הלחימה במלוא עוזה.

זו אולי הסיבה שבין האלפים שנהרו אמש לכיכר החטופים נראו לא מעט כאלה שכאילו נשכחו בפאתי קפלן אי שם בתחילת אוקטובר. אני לא רוצה לייחס להם חלילה הלך רוח של "הפגנה, לא חשוב על מה", אלא תיעדוף של ערכים הומניים, ובכל זאת - העצרת של אמש התחילה להזכיר, בעיקר בהרכב משתתפיה (שהרי המטרות לא השתנו) את ההפגנות נגד החקיקה המשפטית:

קהל מבוסס ברובו, מבוגר, מצביע מרכז ושמאלה, עוין את ראש הממשלה ושואב לא מעט עידוד מהסיקור התקשורתי, במיוחד עם הקו שמוביל הערוץ היחיד הרלוונטי בישראל (12), דרך מגישים ופרשנים שהיו מחויבים לעניין מהיום הראשון, כמו אמנון אברמוביץ', דנה וייס ויונית לוי.

מאחר שבין מובילי המאבק למען החטופים יש לא מעט אנשים שמבינים היטב תקשורת, אולי זה המקום לחשוב על היערכות מחודשת לקראת השלב הבא, שכן הקו שבו נקטו אתמול, זה שמבהיר שכל יום נוסף בשבי חמאס הוא סכנה גדולה לשלום החטופים, יכול להתקבל על ידי דעת הקהל בישראל רק אם משמעותו אחת: להשהות מיד כל משא ומתן ולהלום בחמאס כדי להחיש את הפעימה הבאה - ולא ההפך: להשהות את המאמץ המלחמתי כדי למצות את הסיכוי לפעימה הזאת כמעט בכל מחיר.

אם חלק ממשתתפי העצרת אמש החלו להיצבע בצבעי רק-לא-ביבי, הרי שכמעט במקביל נאם לאומה האיש שנשבעו להפיל. ההופעה של נתניהו אמש הייתה אחת הקשות לניתוח.

מצד אחד זו הייתה ההופעה הטובה ביותר של נתניהו מאז ה-7 באוקטובר: לחולצה השחורה, שהחלה להימאס (ובעיקר להיראות כמו "תלבושת אחידה") נוסף בלייזר "חצי קרבי". שפת הגוף הייתה משוחררת - וגם הטקסט עצמו, אם מנקים ממנו כמה עשרות הטיות שונות של "אני ואני ואני", היה בסך הכל נכון: הבעת שמחה על שובם של החטופים ששוחררו, מחויבות מלאה להמשך הלחימה עד לניצחון ושיגור של איום שנראה אפקטיבי לכיוון חיזבאללה.

אם כך, מדוע קשה לנתח את הופעתו של נתניהו אמש? כי נראה שקצת כמו כל השחקנים הרשמיים החשובים באירוע הזה, גם הוא נכשל בהבנת הסנטימנט של הישראלי החדש.

נתניהו חגג את שחרור 110 מהחטופים (86 מתוכם ישראלים) כאילו היה מדובר בהישג ענק. זהו אכן הישג ענק ברמה האנושית, אבל מבחינת מאזן הרווח וההפסד של המערכה, מדובר רק בצמצום נזקי היום הראשון שלה.

מי שמביט בנתניהו לא בעיניים של מעריץ אבל גם לא במבט עוין, כלומר - שואל את עצמו: מה איש המכירות הממולח הזה מנסה למכור לי הפעם? יכול היה לקבל תשובה לא רעה אמש, בדמות הנרטיב שיוליך את נתניהו לאורך כל הדרך גם ביום שאחרי (שברמה הטקטית הוא ינסה להרחיקו ככל האפשר, על ציר הזמן, מאירועי אותה שבת):

הייתה פאשלה נוראית שבעיקרה היא אשמת מערכת הביטחון, זו שפועלת משר הביטחון ומטה, דרך ראשי הארגונים ומפקדי צה"ל. אני לקחתי פיקוד ומאז אני מוביל את המערכה - קודם כל להקטנת הנזק, בדמות שחרור כמה שיותר חטופים ועד לניצחון הסופי.

זו אולי גם הסיבה לכך שנתניהו הופיע אמש בנפרד משר הביטחון שלו, שסומן כבר כעד עוין לקראת ועדת החקירה (במילים אחרות: רואים היטב את העובדה שההתייעצויות המשפחתיות אינן כפופות עוד לשעות באזורי זמן נפרדים).

אז למה אפילו הופעתו הפומבית הטובה ביותר של נתניהו בעת האחרונה, מותירה תחושה שהוא לא לגמרי באירוע? ובכן, לו היה נתניהו מסתובב מעט ברחובות ארצו ונפגש עם ישראלים שלא נבחרו בקפידה לשמש כניצבים, הוא היה מגלה שהדבר החשוב להם יותר מכל עתה הוא לא לסגת. לא להפסיק לרגע.

עבור חלק לא מבוטל בציבור הישראלי, כך היה מגלה, אפילו הפסקת האש שארכה כשבוע ולוותה במראות המרגשים של הישראלים השבים לביתם, הייתה ויתור שנפשו של הישראלי החדש התקשתה להכיל.

אם לקחת את הדברים לביטוי הקיצוני ביותר שלהם, הרי שנדמה שאולי הפעם הראשונה בכל מערכות ישראל, "העם" דורש תמונות של ערבים מתים יותר משהוא מתרגש מתמונות של ישראלים חיים.

אפשר לקרוא לזה התפכחות, אפשר לקרוא לזה התקרנפות, מה שאי אפשר לעשות הוא להתכחש לסנטימנט החדש הזה, שחוצה מחנות פוליטיים שהיו נכונים עד ל-6 באוקטובר ועסקו אפילו בניתוח מורשתה של גולדה מאיר בכלים של "רק/רק לא ביבי".

זו אולי הסיבה לכך שאי אפשר להעריך מה ילד יום במערכה המוזרה הזאת שבה נדמה כאילו כל השחקנים הראשיים לא מבינים את טעמו החדש של הקהל:

האמריקאים למשל תובעים מאתנו הומניות ומידתיות. אם ההומניות מתבטאת באזהרה לאזרחים (ואפילו בעניין זה מתגלע פער אדיר בין האמריקאים לרחוב הישראלי שלא מכיר עוד חפים מפשע בעזה. מבחינת רובנו - כולם בני מוות), בהבטחת מסדרון הומניטרי ובאספקת מזון, תרופות ודלק, ניחא. אבל באשר למידתיות? כאן כבר הרצון הישראלי (לא של הממשלה, של האזרחים!) הוא עדיין למהלומה בלתי מידתית בעליל, שאולי היא תגרום לערבים - לא רק בעזה אלא גם בביירות, להישמר לנפשותיהם מאוד.

גם דרישה לחשיבה על היום שאחרי, למשל, משהו שמטריד מאוד את האמריקנים, בכלל לא נמצאת על סדר יומו של הישראלי, שמבחינתו היום שאחרי יכול להיפתח בטרנספר של עזתיים לקטאר, למשל.

גם חמאס וסינוואר לא מבינים עדיין את הסנטימנט הזה שכולו (מבחינתם) פרי הבאושים של ההצלחה הפנומנלית של מתקפת הרצח ההיא. הישראלי של עד 7 באוקטובר ייחל בעיקר לשקט ושלווה שבמסגרתם יוכל להוסיף לקטר על יוקר המחיה בעודו טס לחול ארבע פעמים בשנה. הישראלי החדש מוכן להקריב טיולים לחו"ל לנצח - ורק לראות את ראשו של סינוואר משופד של סתרשף שבקצה רובה צה"לי.

ואחרונים - המנהיגים הישראלים. כאשר נתניהו שולל שלטון עתידי של הרשות הפלסטינית ברצועת עזה, הוא מדבר לבייס המדומיין שלו, זה שניצב מימין לו - ולא קולט שהימין החדש בישראל מורכב גם מלא מעט "רל"ביסטים". אתה רוצה לדבר אתנו על היום שאחרי? תן לנו תמונת ניצחון כזאת שאין צורך לקרוא את הכיתוב שמתחתיה בכדי להבינה.

אם לדבר קצת על היום שאחרי, זה שבו יתמודדו (אלא אם כן יחול טוויסט מדהים בעלילה) נתניהו וגנץ על אמון הציבור, הרי שנתניהו הוכיח אמש שבכל הקשור לפוליטיקה, הוא נמצא בכמה רמות מעל יריבו.

בהופעתו של גנץ ביום רביעי שעבר, הוא זיהה רצון לשבור את ממשלת האחדות, אבל גם היסוס אם תקציב שערורייתי (גם בעיני בוחרי ליכוד!) די בו כדי לשבור את המנוף הזה שנשא אותו מעלה מעלה בסקרים.

נתניהו זיהה - ופעל מיד כדי לנכס לעצמו, ורק לו עצמו, את ניהול המערכה (מהחזרתם של 86 ישראלים הביתה ועד לחידוש הלחימה), בתקווה שעד שזאת תסתיים ישכח חלק מהישראלים את אחריותו למחדל שהוביל להתלקחותה.

אז מה הבעיה? הנה משהו שאולי נתניהו עצמו עדיין לא מבין: בניכוס ניהול המערכה הוא מתחייב לסחורה שאפשר שלא יוכל לספק לעולם. העם דורש נוף לים, בעוד שהמקסימום שנתניהו יוכל לספק לו הוא הפסקת אש מגובה בהסכם מדיני.
כלומר, משהו שאפילו הפקת ענק על ציר וושינגטון-ריאד, לא תוכל להכשיר.