שופטת בית המשפט העליון בארצות הברית לשעבר סנדרה דיי אוקונר - האישה הראשונה שכיהנה בתפקיד הרם - מתה אתמול (שישי) בגיל 93 - כך הודיע בית המשפט העליון. א'וקונר הייתה שמרנית מתונה, שעיצבה במידה רבה את בית המשפט לאורך רבע המאה שכיהנה בו, בזכות היכולת שלה להגיע לפשרות.
היא מתה בפיניקס, אריזונה, בעקבות סיבוכים הקשורים למחלת הדמנציה שממנה סבלה בשנים האחרונות ולמחלה בדרכי הנשימה. אוקונר, שפרשה מבית המשפט העליון ב-2006, הכריזה באוקטובר 2018 על פרישתה מהחיים הציבוריים אחרי שאובחנה כחולת דמנציה.
"היא פרצה דרך היסטורית כשופטת העליון הראשונה של האומה שלנו", ספד לה נשיא בית המשפט העליון ג'ון רוברטס. "היא עמדה באתגר הזה בנחישות בלתי מעורערת, ביכולת שאין עליה עוררין ובכנות מרתקת", אמר רוברטס. "אנו בבית המשפט העליון אבלים על לכתה של עמיתה אהובה, מגנה עצמאית ונלהבת של שלטון החוק ותומכת רהוטה בחינוך לאזרחות".
עם פרישתה של אוקונרב-2006, הנשיא ג'ורג' וו. בוש החליף את השופטת הפרגמטית בשופט השמרני סמואל אליטו, שהטה עוד יותר ימינה את בית המשפט.
"אני זוכרת את היום שבו השופטת אוקונור מונתה לבית המשפט כאילו שזה קרה עכשיו", אמרה השופטת אלנה קגן, שמונתה לבית המשפט ב-2010, לאחר פרישתה של אוקונור. "כאישה צעירה שמצפה ללמוד משפטים, חשבתי שהאירוע חשוב ומעורר השראה. אבל לא יכולתי לדעת אז עד כמה חשובה ומעוררת השראה תהיה כהונתה של המועמדת החדשה בבית המשפט".
אוקונור, שגדלה בחווה באריזונה, פילסה את דרכה בעולם הנשלט על ידי גברים במדינת הבית שלה ולאחר מכן בבית המשפט העליון. מינויה ב-1981 על ידי הנשיא הרפובליקני רונלד רייגן הפך אותה לאישה הראשונה בבית המשפט העליון, קרוב ל-200 שנה אחרי הקמתו ב-1789. עם זאת, מקומה בהיסטוריה נחקק ביותר מרק שוברת תקרות זכוכית.
אף שהיא הייתה שמרנית בטבעה, היא הייתה הסמן המרכזי של בית המשפט העליון. בזכות הפרגמטיות שלה והיכולת שלה להשיג הסכמות רחבות, היא הכריעה את הסוגיות הנפיצות ביותר בתקופתה, כולל בשמירת הזכות של נשים להפלות ואפליה מתקנת באקדמיה.
היא תיארה את כהונתה ככזו הדומה לצעידה על בטון רטוב, "משום שכל דעה שהצעת, השארת טביעות רגל". עם מוסר עבודה שטיפחה בעת ילדותה בחווה ואופן דיבורה הפשוט, המנטה של אוקונר הייתה "להיות מועילה".
בניגוד ליתר השופטים שכיהנו יחד עמה, היא התמודדה על תפקיד ציבורי לפני כן וידעה כיצד לעבוד מאחורי הקלעים ולהשיג קולות. הסנאטורית לשעבר התמקדה לעתים בשופטים מסוימים בניסיון לקשור את ידיהם של אחרים ולהגיע לחמשת הקולות הדרושים להשגת פסיקות בדעת הרוב.
היא נמנעה מהצהרות גורפות והצביעה בעד שינויים הדרגתיים, ובכך הפכה לקול מכריע בדיונים של בית המשפט העליון. בהדרגה, היא הפכה לליברלית יותר ויותר. אחרי שהביעה עמדה לא חד-משמעתית לגבי רו נגד ווייד - הפסיקה מ-1973 שעיגנה את הזכות להפלות ברחבי ארצות הברית - היא הקימה ברית עם שופטים אחרים ב-1992 כדי לאשרר מחדש את עיקרי הפסיקה הזו.
"כמה מאתנו, בתור אנשים פרטיים, רואים בהפלות עלבון לעקרונות או למוסר הבסיסיים ביותר שלנו, אבל זה לא יכול להכתיב את ההחלטות (של בית המשפט)", היא כתבה.
אך בחלוף 30 שנה, בית המשפט העליון של ארצות הברית, שכיום נשלט ברוב של ששיה שופטים שמרנים מול שלושה ליברלים, ביטל את הפסיקה ההיסטורית בנוגע להפלות.
אוקונר הייתה חשדנית באופן כללי לגבי התערבות משפטית בסוגיות גזעיות. אך היא הייתה קול מכריע בפסיקה שהתקבלה ב-2003 והותירה על כנה את האפליה המתקנת במוסדות החינוך האקדמאיים. היא כתבה בפסיקה כי האוניברסיטאות חייבות לפעול למען גיוון בשורותיהם "כדי שהחלום על אומה אחת שלא ניתנת לפילוג יתגשם".
ואולם, ביוני האחרון בית המשפט העליון פסל תכניות לאפליה מתקנת באוניברסיטאות, שבמשך שנים ארוכות שימשו להרחבת הייצוג של סטודנטים שחורים וממיעוטים אחרים.
התחרטה על פסיקתה בבחירות 2000
גם עמדותיה כלפי זכויותיה של הקהילה הגאה התפתחו לאורך השנים. ב-1986, היא התנגדה לפסילת חוק בג'ורג'יה האוסר על יחסים הומוסקסואליים, אולם ב-2003 היא תמכה בפסילת חוק דומה בטקסס.
אחת הפסיקות השנויות במחלוקת והדרמטיות ביותר שלה היו בשנת 2000, אחרי הבחירות לנשיאות בין ג'ורג' וו. בוש לאל גור. היא הייתה חלק מדעת הרוב - חמישה מול ארבעה שופטים שהצביעו על פי חלוקה אידיאולוגית - שהורתה על הפסקת ספירת הקולות החוזרת בפלורידה, שבה ניצח בוש הרפובליקני בפער זעום את אל גור הדמוקרטי.
במרוצת השנים, היא הביעה חרטה על הפסיקה ההיא, שהעניקה לבוש את הנשיאות. ב-2013 היא אמר בריאיון כי בית המשפט העליון לא היה צריך להתערב אז בהליך ספירת הקולות בפלורידה.
אוקונר נולדה ב-26 במרץ 1930, בתם הבכורה מתוך שלושה של הארי ואדה מיי דיי. היא תיארה את החיים בתור נערת חווה כקשים ובודדים. היא נשלחה ללמוד באל פאסו, טקסס, שם גרה עם סבה וסבתה מצד אמה.
היא השלימה את לימודיה בתיכון בגיל 16, והחלה ללמוד משפטים באוניברסיטת סטנפורד בגיל 19 בלבד. היא הייתה בסך הכול אחת מתוך חמש שנים בכיתה, שבה אף למד נשיא בית המשפט העליון לשעבר וויליאם רנקוויסט. הם אף יצאו במשך תקופה קצרה.
היא הייתה אחת המצטיינות בכיתתה, אך רוב משרדי עורכי הדין דחו אותה. משרד בלוס אנג'לס הציע לה תפקיד כמזכירה משפטית, היא דחתה את ההצעה. לבסוף היא מצאה עבודה בלשכת תובע מחוזי בקליפורניה. היא ובעלה, ג'ון, שאותו הכירה בבית הספר למשפטים, עברו לגור בהמשך בפיניקס.
היא גידלה שם את שלושת ילדיהם כשהפכה לפעילה פוליטית במדינה. היא מונתה למלא את מקומו של סנאטור בסנאט של אריזונה ב-1969, ואז זכתה בהצלחה בבחירות על התפקיד. ב-1973, היא עשתה היסטוריה נוספת כשהפכה למנהיגת הרוב בסנאט של אריזונה - האישה הראשונה שמנהיגה סנאט כלשהו במדינות ארצות הברית. שנה לאחר מכן, היא מונתה לשופטת מקומית וב-1979 היא כבר קודמה לבית משפט לערעורים.
אוקונור פגשה באותה שנה את וורן ברגר, אז נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית, דרך חברים משותפים. הוא התרשם ועד מהרה דאג שאוקונור תוזמן לכנסים משפטיים לאומיים.
ב-1980 הבטיח רייגן למנות אישה לבית המשפט העליון כשהתמודד נגיד הנשיא הדמוקרטי המכהן ג'ימי קרטר. זמן קצר לאחר שרייגן נכנס לתפקידו, השופט פוטר סטיוארט הודיע על פרישתו ורשימת המועמדות של רייגן כללה את אוקונור.
רייגן נשבה בקסמיה כשפגש אותה. הם מיעטו לדבר על משפט, והתרכזו בעיקר בשיחות על סוסים ועל החיים במערב. הסנאט אישר את מינויה של אוקונור ברוב 99-0 והיא הושבעה כשופטת בעליון ב-25 בספטמבר 1981.
"אני חושבת שהעובדה החשובה לגבי המינוי שלי היא לא שאני אכריע בתיקים כאישה, אלא שאני אישה שתכריע בתיקים", אמרה למגזין לנשים לאחר שנבחרה לתפקיד.
"אייקון אמריקני"
היא העלתה את המודעות לסרטן השד, שאותו שרדה בשנת 1988 לאחר כריתת שד, ולחשיבות המחקר על מחלת האלצהיימר, שבה חלה בעלה. היא פרשה מכס השיפוט בינואר 2006 כדי לטפל בבעלה, עד מותו ב-2009.
לאחר שעזבה את בית המשפט העליון, אוקונור הקדישה את עצמה לשיפור החינוך לאזרחות, והקימה קבוצה בשם iCivics שסיפקה משאבים מקוונים בחינם לתלמידי חטיבות ביניים ותיכונים. ב-2009 העניק לה הנשיא לשעבר ברק אובמה את מדליית החירות הנשיאותית, אות הכבוד האזרחי הגבוה ביותר שנשיא ארצות הברית יכול להעניק.
"השופטת סנדרה דיי אוקונור הייתה אייקון אמריקני, האישה הראשונה בבית המשפט העליון של ארצנו", ספד לה הנשיא ג'ו ביידן. "היא הייתה מחויבת לאורך הקריירה שלה למרכז, לפרגמטיות ובחיפוש אחר מכנה משותף. לא הסכמתי עם כל דעותיה, אבל הערצתי את היושרה שלה ואת המסירות הבלתי מעורערת שלה לעובדות, למדינה שלנו, לאזרחות פעילה ולטובת הכלל".