זיהוי הסכנות הלאומי של נתניהו נעלם, אבל חיישני ההישרדות האישית שלו כל הזמן בפעולה

אוסף קטעי הארכיון ההיסטורי של ראש הממשלה בנימין נתניהו זוכה מתחילת המלחמה לעדנה ויראלית: כל התבטאות עבר שלו על חמאס, טרור, מנהיגות או אחריות מוצאת את דרכה לרשתות החברתיות עם משמעות אקטואלית מחודשת, שממחישה את הפער העצום בין המלים למעשים שקרס לתוך עצמו ב7 באוקטובר.

סרטונים בהם הוא התרברב שהחמאס מורתע, ציטוטים מספרו האחרון עם מחמאות עצמיות על הישגיו בצוק איתן ומבצע שומר החומות, או הפעם ההיא בנובמבר 2018, כשרק החלה העברת הכספים הקטאריים לחמאס, כשאמר לעיתונאים: "זה הדבר הנכון. לצעדים של מנהיגות יש מחיר".

ויש גם את העדות בפני ועדת וינוגרד ב2007, כשהטיח בחדות בראש הממשלה דאז אהוד אולמרט את כשלי מלחמת לבנון השניה וקבע בנחרצות ש"האחריות לביטחון המדינה היא בידיים של ראש הממשלה". או את הראיון הבלתי נשכח עם דני קושמרו ב2008, בו הצהיר שלראש ממשלה ששקוע עד צוואר בחקירות אין מנדט לקבל החלטות על גורל המדינה. ואת הנאום האופוזיוציוני בהפגנת הימין באפריל אשתקד, בו הזהיר מממשלת בנט-לפיד כשמאחוריו שלט ענק שזועק "ישראל מדממת", או כל הקמפיינים של הליכוד בערך אי פעם שמכרו לנו שרק נתניהו יכול לשמור על ביטחון ישראל.

בין קטעי הארכיון של נתניהו ששבים וצפים ברשת נמצא גם משל היצור החי, שחייב לזהות סכנות ולהיערך אליהן כדי להבטיח את הישרדותו, "אני רואה סכנה למדינת היהודים - אני מתארגן להדוף את הסכנה", הוא הסביר בראיון ב"גב האומה" לפני כעשור, בו הבטיח שהעם היהודי לא יופתע או יוכה תחת ההנהגה שלו.

זה מוטיב חוזר של נתניהו בנאומים וראיונות, מודל המנהיגות שעליו גדל בבית אביו ההיסטוריון, הנרטיב שניסה לקבע לאורך כל שנות שלטונו, שם קוד: הראשון לזהות. אבל לאורך כל השנה האחרונה, כפי שכבר נכתב כאן בעבר, האינסטינקט המנהיגותי הגורלי כ"כ לחיי האומה לדידו של נתניהו נעלם ונמוג, והאינסטינקט ההישרדות וההגנתי העצמי שלו גבר על הכל.

מהקמת הקואליציה הקיצונית ביותר בתולדות המדינה, למהפכה משפטית אגרסיבית ודורסנית, לתקציב מנופח ומופקר שמרסק את החינוך הממלכתי ומעביר מיליארדים לחרדים ולמתנחלים: כל הסכנות, האזהרות וההתרעות היו מונחות בפני נתניהו, כמו גם החשש הגובר והממשי מאויבנו שצופים בישראל מתפוררת מבפנים, ובניגוד לתורת בית אביו, הוא לא פעל, אלא התעלם.

עד שב7 באוקטובר התרחש האסון הלאומי הגדול ביותר לעם היהודי מאז השואה.

נתניהו מקווה שעומק המחדל המודיעיני שנחשף בימים אלה יבנה לו אליבי פוליטי, ציבורי ומשפטי, ביום שאחרי בוועדת החקירה, אבל בספרי ההיסטוריה, לפני הגנרלים, יהיה רשום השם שלו, מי שהתיימר להיזכר כמגן ישראל.

יכולת זיהוי הסכנות הלאומיות של נתניהו אמנם השתבשה, אבל לא כך חושי ההישרדות האישיים שלו, שדרוכים תמיד מפני הסכנות האורבות. כבר ביומה הראשון של המלחמה, הוא זיהה שמתקפת הפתע של החמאס היא איום ישיר על המשך שלטונו, והוא וסביבתו החלו להיערך ולהתגונן מפני הבאות.

מלאכת איסוף החומרים, התדרוכים והציוצים המחוקים נגד צמרת צהל ומערכת הביטחון נועדו לבנות את האליבי של נתניהו בקרב התודעתי והמשפטי על האחריות למחדל ביום שאחרי המלחמה, ולבינתיים - לתת לתומכיו מישהו אחר להאשים באסון.

יצר ההישרדות הפוליטי, ולא האינטרס הלאומי, הוא שמנחה את נתניהו לא לעשות שום מהלך שיפרום את הקואליציה שלו לטובת המלחמה, לא להדיח את בן גביר וסמוטריץ' לטובת ממשלת אחדות אמיתית, לא לקצץ בתקציבים הקואליציוניים המנופחים לחרדים ולמתנחלים, לא לעצור את עוצמה יהודית מקיום דיון פופוליסטי על עונש מוות למחבלים בעיצומו של מו"מ רגיש וקדוש למאות משפחות חטופים ונעדרים, לא לסגור אף אחד מהמשרדים המומצאים והמיותרים.

בני גנץ, עם יצר ממלכתי הפוך, נותן לנתניהו את מעטפת הלגיטימציה הציבורית מבלי לשלם על כך כל מחיר, ואת מעטפת הלגיטימציה הפוליטית לקבלת החלטות קשות וגורליות בממשלה שנשלטת בדרך כלל בידי קיצוניי ומטורללי הימין.

גנץ השלים בשתיקה ואיום לא רציני עם התקציב הביזיוני של הממשלה ולא מתכוון לפרוש כל עוד הלחימה נמשכת והחטופים לא שבו לביתם, אבל גם נתניהו יודע שהזמן שלו ממשלה קצוב, ושיגיע היום שבו שעון החול שלו יתהפך ועמו - סכנות חדשות שייארבו לשלטונו. ונאמן לאינסטינקט הבסיסי שלו, הוא נערך אליהן כבר עכשיו ביתר שאת.

בשבועיים האחרונים נתניהו מקיים רצף פגישות ושיחות עם הח"כים והשרים בליכוד, ובמסווה של עדכוני מלחמה ביטחוניים מצופף את השורות האחוריות במפלגתו ומתחזק אותן לקראת ניסיונות פוטש והדחה באי אמון קונסטרוקטיבי ברגע שתוכרז הפסקת אש וגנץ יצא מהממשלה. "אני פה ונשאר פה ולא הולך לשום מקום ושאף אחד לא יבנה על זה", הוא אמר למי שאמר.

ביום ראשון סיעת הליכוד אמורה להתכנס בכנסת, ולראשונה מתחילת המלחמה ומזה חמישה חודשים, תקבל מראש הממשלה תשומת לב. התירוץ הרשמי לדיון על התקציב אבל נתניהו כנראה ינצל את הבמה כדי לפמפם את הקמפיין הבא שלו, שכבר עולה בשופרות ובדפי המסרים: שרק הוא ימנע הקמה של מדינה פלסטינית ואילו גנץ יביא לחזרת הרשות הפלסטינית לעזה בתום המלחמה. בבוקר הוא שותפו קבינט המלחמה, ובערב הוא היריב הפוליטי שהכי מאיים על כסאו - ד"ר ביבי ומיסטר נתניהו קלאסי חזר.

נתניהו לא מתכוון לעמוד באף אחד מציטוטי הארכיון שלו על מנהיגות ואחריות בתום המלחמה. בשיחות סגורות הוא אומר שזו "תקוות שווא" שהיא תביא לסיום לשלטונו, ובונה תוכניות על פריימריז בזק לראשות הליכוד, כדי להקדים ולבלום כל מרד, פוטש פיצול או הדחה בסיעה.

הוא משוכנע שלציבור יש זיכרון קצר, עם שיקום מהיר של העוטף והסכם שלום בזק עם סעודיה הוא יכול לשרוד. אבל כמו בכל השנה האחרונה, גם עכשיו, הוא מנותק מהרוח הנושבת מהציבור.

ביום שאחרי המלחמה, הזעם והכעס שנאגרו בבתים ובמקלטים מאז ה7 באוקטובר, בחיזוק המילואימניקים ששבים משדה הקרב, צפויים לפרוץ שוב לצמתים ולרחובות בדרישה אחת: שילך הביתה, שהולכת ומתרחבת לפי המגמה בסקרים, מהם עולה כי הוא נותר עם פחות מ20% תמיכה. לא בטוח שהוא מעריך נכוחה את הסכנה.