"התפרקנו, ניגבנו את הפנים - וחזרנו": הצוותים שטיפלו במשוחררים מהשבי מדברים

"אני מעולם לא נתקלתי או חוויתי כזה אתגר. בערב הראשון כשהגיעו לפה חטופים ששוחררו, לא הצלחנו לעמוד בזה עם עיניים יבשות וכל פעם אחד מאיתנו יצא בתורו לצד, התפרק, ניגב את הפנים וחזר", כך תיאר ד"ר משה אשכנזי, סגן מנהל בית החולים ספרא לילדים, את הקושי הרגשי הרב שחווים בימים אלו צוותי הרפואה שמטפלים ביתר שאת באלו ששבים לביתם לאחר שנחטפו לעזה בידי חמאס. "זה מאוד קשה רגשית אבל כשאתה רואה את האושר שיוצא משם אלה דברים שאי אפשר לתאר. אני חייב להגיד שראיתי כמה פעמים את האיחודים של המשפחות ואין שום דבר שדומה לזה".

פרופסור גילת לבני, מנהלת מחלקת הילדים השבים במרכז שניידר לרפואת ילדים מקבוצת כללית, טוענת שהיערכות נכונה שנעשתה מצידם לקראת קליטת השבים ובני משפחתם עוזרת להם כעת להתמודד עם הרגשות המורכבים. "היו לנו פגישות רבות עם הצוותים הפסיכו-סוציאלים ולעיתים גם עם אנשי הצבא שליוו את המשפחות. הפגישות נעשו כדי לעבד את מה שעובר עלינו ולהתכונן עם הרקע הנכון עוד לפני שניפגש איתן, כדי שנדע איפה אנחנו צריכים לגלות רגישות, איפה הנקודות החלשות, איפה נקודות החוזקה של הילד. זו הייתה עבודה מאוד מדוקדקת".

מעבר לעומס הרגשי הקשה שהם חווים, הצוותים הרפואיים עובדים ללא הפסקה מסביב לשעון. אחת הסיבות לכך היא שבתי החולים מקפידים שלא לשנות את הרכב הצוותים הטיפוליים במתחמי השבים. למעשה כל צוות שמטפל בשבים שנקלטים במהלך הלילה, נשאר לטפל גם ביום שלמחרת עם זמן שינה מועט למדי. "הם נשארים פה ולא רוצים ללכת הביתה", מספר ד"ר אשכנזי. "הם מוכנים להישאר פה ובאים מזמנם החופשי. זה מדהים, כיך לראות וזה המקום להגיד לצוותים שעובדים כל הכבוד".

בתי החולים החלו כבר להיערך לקבלת חטופים משוחררים ימים בודדים לאחר מתקפת הטרור ב-7 באוקטובר. הלך הרוח היה שבכל רגע עשויה להיסגר עסקה להשבתם ושבתי החולים מוכרחים להיערך לכך. "התחלנו להרכיב את הצוותים, וכל אחת ואחת בהן ממש נבחרה בקפידה לתפקיד", הסבירה פרופ' לבני. "הוקדשה מחשבה רבה לכך שהמטפלים צריכים להיות צוותים רב תחומיים של אחיות, רופאות, פסיכולוגיות, עובדות סוציאליות, דיאטניות ומרפאות בעיסוק, בעצם כל תחום שאנחנו חשבנו שהילדים יזדקקו לו בהמשך. היינו צריכים לחשוב על הפרטים הקטנים שירכיבו את המרקם ואת הפאזל הזה".

בימים אלו צוותי הרפואה מוצאים את עצמם מתמודדים עם מצב ייחודי שלא היה כדוגמתו לפניו. כאשר רופאים ניגשים לטיפול, הם מתבססים על הספרות העולמית והתייעצות עם מומחים מכל רחבי העולם, במצב הנוכחי אין לרשותם את שני הכלים האלו. "אף מומחה בעולם או אף ספרות רפואית לא ידעה לתאר מה קורה לילדים אחרי כמה שבועות בשבי", מסביר ד"ר אשכנזי. "הבנו שאנחנו נכנסים לאירוע שהוא ראשון בתחומו בעולם וזה נדיר. כינסנו את המומחים הכי גדולים שיש לנו בתחום: פסיכיאטרים, פסיכולוגים, עובדות סוציאליות עם הרבה מאוד ניסיון, מומחים למשבר".

ד"ר נעמה דה לה פונטיין, פסיכולוגית קלינית מומחית ומנהלת מרפאת חרדה וטראומה בביה"ח ספרא לילדים, ערכה סקירה על מחקרים שנעשו בנוגע לטיפול בילדים חיילים בקונגו וחטיפת נערות בניגריה, אבל לטענתה שום דבר לא היה יכול להכין אותם לאירוע החריג שמתרחש כעת בישראל. "התחושה הייתה שזה לא מתכתב עם מה שאנחנו צריכים. זה לא התכתב ביחס לעניין השקט היחסי של איכות החיים ורמת החיים לעומת הפתאומיות וההלם המוחלט שהתרחש פתאום. זו הייתה הקריסה המערכתית הגדולה שאנשים חוו אבל בעיקר ההפתעה הגדולה. הייתה הרגשה שלא נמצא מודל אחר שיכול להכתיב או להגיד לנו מה לעשות".

ד"ר דה לה פונטיין הסבירה גם כיצד צוותי הטיפול הבינו שיש עוגנים חשובים שעליהם ניתן להישען במהלך הטיפול בשבים. "העוגנים הם היכרות שלנו עם התפתחות הילד, לדוגמא, בצורך של ילדים בדמות התקשרות מה שהנחה אותם לעשות כל מאמץ שלא להפריד בין ילדים להורים או בני משפחה ושההיכרות והניסיון שלנו עם טראומה הנחה אותנו לצמצם חשיפה לגירויים שיכולים להציף או לתרום למתקפה פנימית של מחשבות, זכרונות או תחושות כך שדאגנו ליצור סביבה מכילה ורכה כולל הנמכת הקול, עמעום התאורה ועוד. כמו כן, דאגנו לצרכים בסיסיים לפני הכל, קילוף השכבות מהשבי, לבישת בגדים מוכרים מהבית כל אלה הם אקטים טיפוליים שמקרקעים את האדם להווה, לחיים שקדמו לאירוע ולעצמי. התערבויות נוספות של טיפול עצמי מהפן הפיסי ועד לקבלת בחירות, לקיחת שליטה וחיבור למשאבים ותחושת מסוגלות עצמית - כל אלה מווסתים ומשיבים צלם אנוש לשבים ולבני משפחותיהם".

זמנים מורכבים דורשים פתרונות מורכבים. וכאשר לא היה לרשות צוותי הטיפול מחקרים וספרות רפואית ככלי עזר, אנשי הרפואה נאלצו לפנות גם לרעיונות יצירתיים. כך למשל צוותי מתחם השבים בבית החולים ספרא ערכו הדמיות של טיפול בשבים יחד עם שחקני תיאטרון במרכז הסימולטורים מסר בשיבא. "בעצם דימינו תרחישים שמבוססים על הסיפורים של החטופים", מתאר ד"ר אשכנזי. "יש למרכז מסר ניסיון אדיר בתרגולים שונים והכנות וגם כאן הם לקחו את זה צעד אחד קדימה. יש להם מאגר של 200 שחקני תיאטרון וכל אחד שהשתתף קרא לפני זה על שבוי שאמור להיקלט אצלנו".

ד"ר דה לה פונטיין סיפרה שהסימולציות התבססו על תרחישים שצוותי הטיפול ציפו להם בהתאם לרקע של השבים. לאחר מכן אנשי הרפואה והשחקנים העניקו אחד לשני משוב לאחר תיחקור של ההדמיות. אותם תחקורים איפשרו לצוותים להיערך לטיפול בשבים הן מהבחינה המקצועית והן הנפשית, אך גם דייקו את שיטת הטיפול הרב מקצועית. "יכולנו ממש להתאמן גם בעבודה המשותפת הזו כאשר בכל צוות יש עובדת סוציאלית שמלווה את המשפחה, פסיכולוגית שמלווה את השב ואפילו אנשים שעובדים על חווית האדם ומשק בית. לכל אחד יש פונקציה והיכולת לעבוד יחד כבר משקפת איזשהו שיקום לאדם שחזר אחרי שהיה מנותק ממערכת כזו. החיבורים האלו הם בעצם אנושיים לפני שהם רפואיים או פסיכולוגיים או פסיכיאטריים".

גם במרכז שניידר נאלצו להשתמש בדימיון פרוע ויצירתי בשביל לדמות תרגיל גדול ולהתכונן לכל תרחיש. "עשינו תרגיל גדול שכל כך דימה את המציאות עד כדי כך שהיינו בתרגיל עם דמעות בעיניים", שיתפה פרופ' לבני. "התרגיל ממש הראה כמה זה הכין אותנו למציאות כי השתתפו בו עובדים מבית החולים שאחד שיחק ילדה בת 18 ואחד שיחק הורה שמתפרק. אפילו אחרי התרגיל עצמו היינו צריכים לעשות שיחה של מה זה עשה לנו ומה אנחנו צופים שזה יעשה לנו. יש גם המון פרטים לוגיסטיים שתרגלנו בו, למשל שלא ייכנסו אנשים שלא אמורים להיכנס למתחמים, שלא יגיע איזה שכן של דודה שהוא חושב שהוא מוזמן, ובאמת במסגרת התרגיל ממש דימינו כיצד מנסים לפרוץ את החוצצים ולהגיד לא ואמרו לי וזה וזה ומנענו מהם להיכנס".

אחד מהדגשים המרכזיים במתחמי השבים בבתי החולים, הוא הצורך בדינמיות כמרכיב מרכזי בטיפול. כאשר מגיע חטוף משוחרר לבית החולים, קודם כל הוא מקבל זמן להתייחד עם משפחתו, ורק כאשר הוא או בני המשפחה ירגישו לנכון, הוא יתחיל לקבל טיפול מצוות בית החולים. "בעצם יש לנו הנחת עבודה שאם מישהו דחוף אז הוא יפונה לסורוקה ולכן ניתן לגלות גמישות", מסבירה פרופ' לבני. "זה בעיקר להכיר אותם וליצור מערכת אמון. לחשוב על זה שהם היו בשבי והותקפו ולכן ייתכן שכל מערכת האמון שלהם בעולם התערערה. ואז לבוא מיד ולבדוק אותם כי עכשיו צריך זה נשמע פחות הגיוני. נוצרו אצלנו כאלה קשרים וכזאת מערכת יחסים טובה שזה לקח לא ימים, אלא רק שעות כדי ליצור אותה. הם מרגישים את האהבה שהצוות מרעיף עליהם ולכן נותנים בנו אמון".