הסכם חטופים או מלחמה? מדינה עם פיצול אישיות מחפשת הכרעה

אם דעת הקהל בישראל הייתה מתיישבת על ספת הפסיכולוג, אפשר בהחלט שהיינו מועברים הלאה לטיפול פסיכיאטרי שכולל כמה תרופות מייצבות. למה להיות שיפוטיים כל כך לגבינו? כי די להביט בפחדים שלנו, כדי להבין שאנחנו לא לגמרי סגורים על עצמנו.

נתחיל במטרות המלחמה, והן שתיים בלבד: מיטוט חמאס והחזרת החטופים.

רגע, אפילו בזה אנחנו לא מסוגלים להכריע, שכן אפילו לסדר המילים יש משמעות מכרעת: מיטוט חמאס ושחרור החטופים, פירושו שהלחימה קודמת לעסקה שתפסיק את האש, ולעומת זאת - שחרור החטופים ומיטוט חמאס, בסדר הזה, דוחה את הלחימה כל עוד מתקיים הסיכוי לעסקה.

זה הזמן אולי לעצור ולהזכיר כי מי שלא מחליט לבדו על סדר העדיפויות שלו, נגזר עליו שמי שיתעדף אותן עבורו הוא האויב. זוכרים את המאבק שקרע אותנו מבפנים בנוגע למה קודם למה: "יהודית ודמוקרטית" או "דמוקרטית ויהודית"?

ובכן, בחוסר יכולתנו להחליט (הגם שהוא משקף נאמנה חילוקי דעות אמיתיים בין תפיסות עולם מנוגדות), העברנו את ההכרעה לידי האויב שקבע עבורנו. עובדה, מאז 7 באוקטובר אנחנו הרבה יותר יהודים מאשר דמוקרטיים (כל אחד יכול לחשוב לבד האם זה טוב או רע. כלומר, ליהודים).

פיצול האישיות הלאומי שלנו בא לידי ביטוי במעבר מדהים מקיצוניות אחת לקיצוניות שנייה: מצד אחד מדינה שלמה מזילה דמעה בכל פעם שבה מתברר כי בני משפחת ביבס, כולל שני הילדים הג'ינג'ים שנכנסו לכל לב בישראל, אינם נמצאים ברשימת המשוחררים.

מצד שני אנחנו שומעים על הפעלת מטען חבלה כלפי כוחותינו ומתפוצצים מזעם על כמה שאנחנו פראיירים... שלא לדבר על החשש האמיתי מפני האפשרות שבסוף יניח חמאס על השולחן עסקה לשחרור כל החטופים ויציל את עורו - ואז אנא אנו באים?

לא מדובר בשאלות שהן תלויות דיון פוליטי, אלא בשני קטבים שביניהם נעה הנפש הישראלית בתזזיתיות כזאת שאינה מאפשרת לה לדייק את מטרותיה.

לכאורה זה היה אמור להיות קל יותר (בהתחשב בנסיבות הקשות כמובן): עוצרים לכמה ימים של עסקת חטופים, משתמשים באופציות להארכה אפקטיבית ככל שניתן - ואז חוזרים ללחימה.

באופן מדהים, זה בדיוק מה שאומרים, כמעט בלי ניואנסים בין האחד לשני, כל חברי הצמרת הביטחונית-מדינית: ראש הממשלה, שר הביטחון, השר חבר הקבינט בני גנץ והרמטכ"ל - הן בקולו והן דרך שלוחיו, קצינים בכירים ודובר צה"ל.

האם עד כדי כך איננו מאמינים להנהגה הישראלית? האם משבר האמון בין העם לבכירי המערכת המדינית והצבאית כאחת, הוא כה חמור? שאם לא כן הוא, מדוע מדינה שלמה משוכנעת שבור בדמות "עסקת קסם" שתתנה חילופי חטופים באסירים, בהפסקת הלחימה, נמצא ממש לרגלינו?

אז האם כולנו מטומטמים? הרי אנחנו רואים את המראות, שומעים את הקולות ונורא רוצים להאמין! הבעיה היא שאנו למודי ניסיון ויודעים שבסופו של דבר זו תהיה החלטה של איש אחד.

הרמטכ"ל הוא לובש מדים שכפוף לרצון הדרג המדיני, שר הביטחון ממילא לא נספר על ידי ראש הממשלה ובני גנץ כבר הוכיח לנו שאין תרגיל של נתניהו שלא יצליח לתמרן אותו.

כלומר, המפתח הוא הכרעתו של ראש הממשלה. אפשר שהמשפט האפולוגטי: "זה לא עניין של ימין ושמאל" הפך כבר לקלישאה חבוטה במקומותינו. ובכל זאת, מדהים לראות את חוסר האמון כלפי נתניהו גם מצד מצביעיו ותומכי הקואליציה שלו: אלה בפירוש לא רק אנשי קפלן שמשוכנעים שנתניהו מוביל להמרת המלחמה בעימות צבאי מוגבל שיימשך עוד חודשים ארוכים, רק כדי לדחות את היום שאחרי.

עושה רושם שגם מימין ואפילו "בימין שמימין לימין" - כלומר מטלי גוטליב ועד לאיתמר בן גביר, לא מאמינים לנתניהו ובטוחים שהוא מחביא מאחורי הגב איזו עסקה שתרופד בכסף אמריקאי לישראל, כסף קטארי לעזה ונורמליזציה עם סעודיה כאריזת שי.

העובדה שנתניהו הרוויח את חוסר האמון הזה, מימין ומשמאל ביושר (כבר עשיתם לייק לתמונת הבן האובד במעיל הכתום?) אינה אומרת שהוא טועה: אולי הוא יודע משהו על חוסר היכולת לנצח במלחמה, בדרך שלה עם ישראל מצפה? אולי הוא חושב שאין לנו סיכוי לשרוד לטווח הארוך, בהיעדר תמיכה בינלאומית, אם לא נוותר עתה על הכרעה?

כלומר - גם מי שסבור שיש לשוב מיד אל שדה המערכה עד לניצחון, חייב לתת לנתניהו המתלבט ליהנות מהספק הסביר שכל החלטותיו מעוגנות בשיקולים תבוניים. אבל גם אם כך הוא, מהדהדת השאלה: למה הוא לא אומר לנו את האמת?

למרות החיבה לחבוט כאן באישי ציבור, נדמה שאי אפשר להפיל את כל התיק על ההנהגה: חברי הקבינט ונתניהו בראשם, ניסו לרבע את המעגל הזה ולטעון שאפשר להילחם למען שתי המטרות החשובות כל כך לציבור בישראל, במקביל - הבסת חמאס ושחרור החטופים.

לא עוד: זה בסדר כמובן אם תהיינה עוד פעימות שיאפשרו להשיב כמה שיותר חטופים ליקיריהם, אבל כל בר דעת מבין שהמתווה הזה מתאפשר עד כה רק בגלל המספר העצום של החטופים בידי חמאס, שכרגע הוא עוד יכול לסבול באוזן אחת את הצהרות הרהב של ממשלת ישראל על חיסולו הוודאי, בעיקר כי באוזן השנייה הוא שומע את הדלק זורם למיכלי הטרור.

כמה זמן הוא עוד ימשיך להעביר לישראל לפחות 10 חטופים מדי יום, בעוד לא מובטח לו שום דבר ליום-שאחרי, זולת השמדתו המוחלטת?

לכן אולי זה הזמן לבחון את ההכרעה על דרך השלילה: תיעדוף של חידוש הלחימה לא מפחית בהכרח את הסיכוי לחילוץ, בכל דרך שהיא (מו"מ או לחימה), של חטופים.

לעומת זאת הסכמה לעסקה כוללת של "כולם תמורת כולם" בתוספת התחייבות ישראלית, מעוגנת בביטחונות בינלאומיים, להפסקת הלחימה (כפי שידרוש חמאס - ארגון מרושע מאין כמוהו, אבל לא טיפש), תשמיד לחלוטין את המטרה השנייה, מיגור שלטון חמאס.

אין לקנא בחברי הקבינט, שכן לכל החלטה יהיה מחיר ציבורי כבד. להם אין את הפריבילגיה ששמורה לנו, האזרחים, לזעום באותה המידה על ששני אחים, ילדים אדמוניים מתוקים - אחד מהם תינוק, מוחזקים כבני ערובה ולייחל בכל מאודנו לשחרורם, אבל בה בעת להזהיר את ממשלת ישראל לבל תחשוב אפילו על סיום המערכה לפני מיטוט שלטון חמאס, כולל העברת יחיא סינוואר ומוחמד דף לעולם שכולו רע.

זו תהיה חוכמה קטנה מאוד להגיד שדרושה הכרעה בין שתי המטרות שעולות על מסלול התנגשות עם כל יום שחולף. רק שכאן המקום להזכיר: כל הצרה הזאת התרגשה על ראשינו מלכתחילה בגלל מדיניות שבה החלטנו שלא להחליט, עד שחמאס החליט בשבילנו. האם גם הפעם נמסור לידיו את ההכרעה?