ובחלומי ראיתי את מסיבת העיתונאים של "השלושה", נפתחת על ידי ראש הממשלה, לאמור: "אזרחי ישראל, לפני כשבעה וחצי שבועות נקראתם אל הדגל.
עוד לפני שהספקנו לעכל את המראות הקשים, שלהם אין לי כמובן שום אחריות, אחרי שהוטעיתי בידי מערכת הביטחון - וכבר קראנו לכם להתייצב בשטחי הכינוס של יחידות המילואים, או בהתנדבות על משמרתכם בעורף, בעמותות שמילאו את מקום הממשלה, כל עוד היינו שקועים במה שחשוב באמת - איך לשרוד פוליטית נוכח המחדל החמור בתולדות מדינת ישראל.
אתם הוכחתם עוצמה, ציונות, פטריוטיות ואחדות אמיתית, שהקיפה, כפי שניכר ברשימות החללים, את כלל הציבור בישראל - יהודים, דרוזים, צ'רקסים ובדואים. חרדים, דתיים וחילוניים, אשכנזים וספרדים, ימין ושמאל, בני עיר ובני כפר, קיבוצניקים, הייטקיסטים וחקלאים - כל אותם ציבורים שעמלתי קשות לסכסך ביניהם לאורך כל שנות שלטוני.
ועכשיו, אזרחי ישראל היקרים, יש לי רק שתי מילים לומר לכם: יצאתם פראיירים".
כך ראש הממשלה, שני רעיו לצדו - שר הביטחון עם הבעה מטורפת מזעם, שלמרבה הצער אין לה שום כיסוי בשטח וצדו השר ללא תיק והאיש שמוכיח שגם פוליטיקאי שכל כשרונו מתמצה בהנהון, בנוסח בובת כלב על דש-בורד, יכול להוביל ברוב עצום בסקרים.
תקציב מנותק וציני
את הנאום הזה לא תשמעו כמובן מנתניהו (למרות שאת ההבעות של שני שותפיו לקבינט המלחמה תוכלו לראות בכל מסיבת עיתונאים שעוד תתקיים) ולמען ההגינות - שום ראש ממשלה לא היה משמיע נאום שכזה, בתוך חבורה שיש בה הגונים פחות והגונים עוד פחות מכך.
למה? לא רק כי אינטגריטי היא התכונה הכי רחוקה מפוליטיקאי ישראלי, אלא כי לממשלות יש דרכים משלהן לירוק בפרצופו של האזרח.
ממשלת ישראל אישרה אתמול תקציב מנותק וציני. כזה שמתגמל לא רק את המגזרים אלא גם את המטרות שהכי פחות חשוב לתגמל עתה - ועל הדרך מספק לכולנו הצצה ליום שאחרי.
נתחיל במועד של אותו היום, שהוא הדבר הראשון שמזדקר לעין כאשר בוחנים את התקציב. זהו תקציב שנועד לאפשר את שרידות הקואליציה הנוכחית גם לאחר המלחמה.
ברשותכם נחדד: נתניהו היה יכול לשנות את התקציב כך שייתן מזור לחלק מהמכאובים החדשים שמעיקים על החברה הישראלית, תקציב שהיה מעיד שפניו לבחירות לאחר המערכה, תקציב שעליו היה מבקש לא רק את אמון הכנסת אלא גם את אמון הציבור.
במקום זה הוא נצמד, בסיוע צמוד של שר האוצר שלו (שלא עובר את אחוז החסימה בסקרים) לתכנית הקואליציונית המקורית.
במילים אחרות: נתניהו מכוון לבחירות לא בעוד חצי שנה אלא בעוד שלוש וחצי שנים. זה אומר שיש לו שתי הנחות מוצא שצריכות לעמוד במבחן המציאות: הראשונה היא ששום גורם לא יפיל את ממשלתו מבפנים והשנייה היא שלאחר המלחמה לא יפשטו הלוחמים מדים ויצאו לרחובות במחאה שלעומתה "מחאת קפלן" תיראה כמסיבת כיתה.
יש כמובן גם שר אוצר בסיפור הזה, אבל את המניעים שלו קל יותר לזהות: מדובר באדם שהוא בושה למחנה הערכי שהוא מתיימר לייצג (ולו כנגזר משם מפלגתו).
ישאל עצמו כל חובש כיפה, שהתגייס למערכה באמונה שלמה, האם מעבר של מיליארדים לחינוך אנטי ציוני, שמעודד את בוגריו שלא להשתלב בשוק העבודה ודן אותם לחיי דלות - סמוכים לכל חייהם אל שולחנו של הציבור המשרת והעמל - הוא משאת נפשה של הציונות הדתית.
אם הנימוקים האידיאולוגיים של סמוטריץ' הם מוזרים, הנימוקים האלקטורליים שלו הם מובנים הרבה יותר: בחירות קרובות פירושן סוף הקריירה הפוליטית שלו, עת מצביעיו מהשוליים הגזעניים יעברו לעוצמה יהודית של איתמר בן גביר, בעוד מצביעיו השפויים יותר, שחלקם הצביע עבורו מטעמים של שלמות הארץ או אפילו מכוח האינרציה של מצביעי מפד"ל ותיקים, יחפשו בית פוליטי מרכזי יותר, כזה שמכוון לשלמות העם ולא רק לשלמות הארץ - אחרי חודשים שבהם לחמו כתף אל כתף עם נשים-לוחמות ועם לוחמים-גברים שמחכה להם בן זוג בבית.
המשמעות הבלתי נסבלת של התקציב
זהו תקציב שיורק בפרצופה של המדינה שנקראה אל הדגל והתייצבה בלי לשאול שאלות. זהו תקציב שמשמעותו המשך ההזנחה הפושעת של מערכת החינוך: ילדיכם ימשיכו ללמוד בכיתות צפופות עם מורים שמשתכרים פחות מדי (או מורים בינוניים-מינוס שהמערכת בנויה כדי לשמר), בעוד ילדים שלא לומדים אפילו את לוח הכפל, ייהנו מיום לימודים ארוך בתוספת ארוחת צהרים.
זהו תקציב שמבטיח גם שמערכת הבריאות תמשיך להתנהל על סף קריסה, עם מאושפזים במסדרונות בכל גל של שפעת, עם תורים בלתי נסבלים בחדרי המיון ועם המתנות מסכנות חיים לבדיקות הדמיה ומעבדה.
זהו תקציב שימשיך להזניח את החינוך המיוחד, את שיקום החקלאות והסללתה לעתיד טכנולוגי, מתקדם וממוקד בגידולים שיכולים להיות רווחיים יותר.
זהו תקציב שייבש את ההשכלה הגבוהה, את עידוד הנוער לרכישת מיומנויות שיאפשרו לנו לעמוד מאחורי חזון אומת הסטרט אפ (זוכרים?). במילים שמתאימות למצב הנוכחי: תקציב שיגרום לנו לפרידה איטית ומכאיבה מהיתרון האיכותי שיש לנו על אויבינו.
גנץ לא לומד
בני גנץ זכה למחמאות מקיר אל קיר אחרי שהתייצב על משמרתו כחבר בממשלת המלחמה. לא רק מחמאות בתקשורת אלא גם נסיקה מטורפת בסקרים, כזאת שהציבה אותו, לכאורה, על המסלול הבטוח לראשות הממשלה הבאה.
גם נתניהו ניזון מאותם סקרים ולכן הוא מבקש לדחות את הבחירות ככל שניתן, אבל שיתוף הפעולה מצד גנץ מוכיח שגם אם נקבל את ההנחה לפיה הוא תמיד ייכנס אל מתחת לאלונקה שעליה מוטלת, מדממת, מדינת ישראל, הרי שברגע שיש הפוגה בלחימה, הוא אינו יותר מחותמת גומי לנכלוליותו של נתניהו.
ביום שבו נכנס לממשלה כתבתי כאן שגנץ חולם לצאת ממנה כמשה דיין של מלחמת ששת הימים, אבל הוא עלול לצאת ממנה כדיין של מלחמת יום הכיפורים, סוחב אחריו מהשוחות את חברו גדי אייזנקוט, שיסתבר כגרסה חדשה של גבי אשכנזי: רמטכ"לים במדים וטירונים בחליפות.
זהו תקציב שירע את מצבו של כמעט כל אזרח ישראלי שעובד ומשתכר למחייתו: הגירעון שבו לא יאוזן מקיצוץ של משרדי ממשלה מיותרים, חלילה (שהרי אלה חיוניים למשימה החשובה ביותר: לא מיטוט חמאס כי אם בניין הקואליציה) אלא מכיסו של כל אחד מאתנו, בדמות מיסים חדשים, ביטול הטבות על חסכונות שמקורם בעבודה ועוד.
מי שמחפשים בדל של תקווה להיאחז בו, הרי שהיא לא תבוא מכיוון המחנה הממלכתי שהיה צריך לשים אולטימטום על השולחן לפיו המשך ישיבתו בממשלה וגילוי אחריות מלאה לכל החלטותיה בעניין המלחמה, מותנה בתיקוני תקציב משמעותיים.
מאיפה כן עשויה לצמוח הישועה? אולי ימצאו כמה צדיקים מבין חברי הליכוד (שילכו בכיוון שאליו פסע אמש שר הכלכלה ניר ברקת) אולי גם ש"ס - עד לא מזמן סמל לסחטנות קואליציונית, שמנסה למצב את עצמה מחדש כמפלגה שמייצגת נרטיב רחב יותר מאשר זה בני ישיבות ספרדיים שמרדו בהנהגה האשכנזית.
ממשלת נתניהו השישית, בשותפות מלאה עם חבריה החדשים (שגויסו בצו-8 אבל נשארים בה כ"אזרחים עובדי נתניהו"), רקחה תקציב שכולו יריקה בפרצופם של אזרחי מדינת ישראל שנקראו לשרת אותה באמונה. ומאחר שזהו גם תקציב דוחה-בחירות, הרי שהיא תפגוש רבים מהם ברחובות: שש אחרי המלחמה תהיה גם שעת הש' למערכה האזרחית.