מאז השבת הארורה אנחנו הישראלים קשורי עיניים ברכבת הרים רגשית שמישהו אחר כפה עלינו לשבת בקרונותיה וקובע מתי נרד ממנה ומאז שישי האחרון קצב הרכבת המקוללת גבר.
אנחנו נצמדים למהדורות האינסופיות וכוססים ציפורניים בתקווה, למדנו את שמות החטופים, למדנו את ההקשרים המשפחתיים בינהם, למדנו לזהות אותם על פי תמונותיהם והגרון נחנק שוב ושוב.
עסקאות בעולם האזרחי מבטאות שיא של שיתוף פעולה, של הגעה לנוסחא של שלם הגדול מסך חלקיו שמנבא לעיתים יזמות צמיחה, יש בהן סיפוק רב שמחה לעיתים אושר והן עשויות לגרור אחריהן בנית אמון ורצון לעסקאות נוספות.
עסקאות בעולם המודיעיני, עסקאות שבויים, הן עסקאות כפויות. אין בהן אמון, אין בהן חדוות עשייה, בטבען הן ממזערות נזקים, הן אכזריות מנשוא כי "הסחורה" שעוברת מיד ליד היא חיי אדם. בסיומן, לא מרימים כוסית עם הצד השני ולא חולמים על עסקאות נוספות יחדיו.
התקופה הזו היא מורה קצרת רוח וחסרת רחמים, הקטנה שלי למדה ש"קרבות עזים" משמע שיש לנו הרוגים. היא למדה להבדיל בין פיצוץ של נפילה לבין פיצוץ של ירוט, היא למדה מה ההבדל בין סונים לשיעים והיא למדה ששנאה היא הדלק המזוקק והנפיץ ביותר במנוע האנושי. ככלל, מידת האמון שיש לה במין האנושי נפגעה. לא מעט מאיתנו התפכחו מהאשליה שניתן להעניק לילדינו עולם נטול כאב, התפכחנו מהאשליה שאנחנו לא חיים על אי.
גם צה"ל מנצל את זמן ההפוגה להתארגנות מחדש, לריענון, ולתחקירים ולמידה. ההפסקה בלחימה מאפשרת גם לנו התבוננות אך אי אפשר לכנס את כל הדרכים שהובילו לשבת הארורה למשפט אחד. אני חושב שאחד הדברים שאפשר לומר הוא שכשאתה פחות יוזם ויותר תגובתי אין לך אסטרטגיה ברורה, ואז אתה הופך להיות חלק מאסטרטגיה של מישהו אחר. התובנה הזו מובילה אותנו הישר למנהיגות הישראלית של העשורים האחרונים - ולשאלה מה חסר בה?
אמש נערכה בירושלים הפגנת אלפים בקריאה להדחתו המיידית של נתניהו. היא קצה קצהו של קרחון הסנטימנט הציבורי ההולך ומתרחב שעוד לא הגיע לשיאו ולא בא לידי ביטוי מוחשי ברחובות, שכן מרבית הישראלים עדיין רואים קושי במחאה בכיכרות בעת ש-300 אלף מילואימניקים נלחמים בחזיתות.
עם זאת, הכמיהה למנהיגות אחרת הולכת ומתפשטת בקרב רוב הישראלים, קרב היום ומיליון אשה ואיש ויותר יצאו לרחובות, כי אנחנו כמהים בעוז ובזעם למשהו אחר. אנחנו כמהים למנהיגות שתוביל אותנו בהשקט ובבטחה ולא בתזזיתיות ולהגנות אינסופית שתכליתה האדרה עצמית. אנחנו כמהים למנהיגות נדיבה.
אנחנו כמהים למנהיגות בטוחה בעצמה, כזו שמנביטה ומטפחת סביבה את מנהיגות העתיד ולא מסרסת ומעקרת מנהיגים צעירים איכותיים כי היא מזהה בהם איום על שרידותה. אנחנו כמהים למנהיגות שבאה לשרת, שמבינה שיש לה משמרת קצובה (כן, שתי קדנציות בלבד) כי ממעמקי צניעותה היא רואה בעצמה סיפור משני בלבד ומבינה שהסיפור העיקרי הוא הציבור, הסיפור הוא כל הישראלים כולם.
אנחנו כמהים למנהיגות שרואה בנו "לקוחות" ולא חומר גלם לתבערת שרידותה לנצח. אנחנו כמהים למנהיגות בטוחה בעצמה שלא חוששת לטפח סביבה מצוינות, שבענו די ממשרדי ממשלה בינוניים.
בינוניות שורדת את השגרה אבל חדלה מלתפקד בעתות משבר, כל ישראלי שחי פה ב-7 באוקטובר כבר יודע את זה היטב על בשרו. אם אנחנו אכן שבטים שבטים על אי אחד, אנחנו זקוקים למנהיגות מאחה ומחברת, כזו שמזהה את היתרונות היחסיים והערך המוסף של כל שבט ושבט, ומשכילה לעמול על שיתופי פעולה וסינרגיה ביננו. לא מנהיגות סקטוריאלית שמשסה איש באחיו ומלבה קיטוב שמזין את עצמה בלבד על חשבוננו.
אנחנו כמהים למנהיגות יוזמת ולא תגובתית. מנהיגות שמבינה היטב שדווקא בעולם מודרני שבו המציאות תנודתית ומשתנה בקצבים גבוהים יש הכרח לחזון בהיר ומדויק שישמש אותנו כמצפן. מנהיגות שמבינה ששיתופי פעולה בתוך הבית הן לא מלה גסה או סימן ל"חולשה מנהיגותית", אלא משפרים את סיכוי ההצלחה של כולם.
אנחנו כמהים למנהיגות דוברת אמת, כי עבודה על בסיס עובדות היא נשמתה של ההצלחה. המצרך המבוקש ביותר בישראל בעידן הזה הוא אמון, הוא המלט ליסודותינו שנשברו וזקוקים לשיקום.
הכותב הוא בכיר בשב"כ לשעבר.