ארבעת ימי ההפוגה, שיתארכו ויתמשכו ככל שחמאס יסכים לשחרר עוד חטופים, הם זמן מצוין לא רק לתת לכוחות להתרענן, לשלוח את חלקם לאפטר בחיק אוהביהם או לפחות למקלחת וארוחה חמה מחוץ לרצועת עזה, אלא גם להפנות מבט פנימה, אל חלק מסוכני הפילוג בתוכנו, חלקם נאלמו דום וחלקם מנסים עדיין לכרסם בהישג הגדול והשלם ביותר של החברה הישראלית מאז נכפתה עליה מלחמה: הפניית המבט אל מה שמחבר את רוב אזרחיה, במקום שבו שלט לפני כן השיח המפלג.
השמאלן הלעומתי
נתחיל מתחת לפנס: השמאלן הלעומתי אולי לא ייעלם מחינו לגמרי, אבל כבר עתה ברור שהוא הפך ממי ששואף להיות המצפון והמצפן של החברה הישראלית, לקוריוז נלעג בשוליה. הוא יוסיף את שמו באותיות ערביות לפרופילים החברתיים, יעטה כפייה על צווארו כשהוא יושב בבית קפה בתל אביב, מעיין בעמוד הדעות של "הארץ" ועל פניו הבעת גועל - לך תדע אם מחמת העובדה שמישהו העז להשתמש שם בביטוי חמור כמו "ביטחון" או "יהדות", או שלפתע נעור בו החשש שמא הקפה אינו אורגני.
הוא יזכיר לנו שגם בעזה יש ילדים, שזה עוד איכשהו עובר, אבל כשהוא מתחיל לדבר על למה לחטופים הישראלים יש שמות בעוד העובדים הזרים ששוחררו נקראים פשוט "תאילנדים", ברור לך שמשהו במערכת ההפעלה שלו השתבש ללא תקנה.
הוא שזעק "כיבוש" תחת כל עץ רענן, שהניף דגלי פלסטין בהפגנות - לא חשוב אפילו תחת איזו כותרת נערכו, הוא שהיה צריך עכשיו לשבת בבית, לשתוק ולהתבייש, אבל יש לו עבודה - להכפיש את מדינת ישראל תמורת סיוע נדיב מממשלות וארגוני "זכויות אדם" במערב.
הוא והיא, שמדברים בקלות שכזאת על ההשתמטות החרדית ממעגל העבודה, אבל רק עד שינסו להסביר לך, ללא הצלחה, במה הם עצמם עוסקים (מלבד להתפרנס משאריות ההון שהותיר אחריו סבא, שדווקא היה ציוני נלהב ובנה פה כמה דברים).
הוא והיא שהפכו לרלוונטיים פחות אפילו מגרטה טונברג, עתידים לגלות בקרוב שלא רק אלה שכינו בהתנשאות "ימנואידים" מקיאים אותם מתוכנו, אלא גם החברים שלהם, שלא רחוקים מהם בדעה ואפילו הצביעו לאותה מפלגה, אבל ביום פקודה לבשו מדים והתייצבו כדי להציל את עם ישראל - סולדים מהאוטו-אנטישמיות של חבריהם בכל מאודם.
הסכסכן המקצועי
ידוע גם בכינויו "מכונת הרעל". נהוג לסווג אותו כ"ימין" למרות שעם כל יום שחולף הוא הופך לנטל מכביד על המחנה, דווקא בעת שבה רוב אזרחי ישראל מיישרים את שורותיהם לימין. הוא מביט בתהליך הזה בעיניים קרועות - הימין מנצח, אבל נפטר בדרך ממי שמתגלה כמשיח השקר שלו.
בניגוד להגדרה המכלילה "ביביסטים", מדובר במחנה מגוון למדי: פעם אלה בוטים איראניים שמשגרים לחלל הטוויטר שאלות כמו "איך זה שכל ההרוגים מזרחיים וכל הגנרלים אשכנזים?" שנלקחו היישר מדוקטרינת הפילוג של הד"ר, לא, לא זה שמסביר לנו כבר שנה כמה נפלא שישראל תהפוך להונגריה של אורבן, אלא ההוא שמקפיד לסיים כל משפט שנועד להפיץ שנאה ב"יקירי", כאילו היה איש יח"צ בכיר.
זו יכולה להיות גם מי ששאלה באולפן המגויס, למה הנשיא האמריקאי, ג'ו ביידן, שהתייצב לצד ישראל לא רק בתמיכה חומרית אלא גם בטון אוהב שלא ניתן לזיוף, מביע שמחה "רק" על הילדה היתומה שחולצה מהשבי, מבלי להזכיר את העובדה ששני הוריה נרצחו - שאלה שהופכת אפילו את הטון האנטישמי של רשת "סקאי" למועמד לפוליצר.
ומה על השופר ההוא שעודד את מדיניות חיזוק החמאס על ידי נתניהו - ובילה את הימים הראשונים למלחמה בניסיון מחיקה של ההיסטוריה הדיגיטלית שלו? או על ההוא שאימץ סגנון חיים מרכז תל אביבי, בעודו לועג לפלורליזם של שכניו ו- יש את ההוא שהיה פעם, כך על פי ראש הממשלה עצמו(!), אחד מחבורת "הפושעים" הקיפו בכיר-עמית בליכוד, או את זה ש"מעמיס עם קלשון".
האיש שלמענו שיעבדו את כל האג'נדה שלהם (וחלקם אנשים נבונים ורהוטים שהיו יכולים למצוא לעצמם מקצוע מכובד יותר), כבר קרוב בסקרים למספר מנדטים חד-ספרתי, יותר מאשר לשלושים ומשהו שהשיג בבחירות האחרונות - והם מצדם מחכים לקסם, למשהו שיוכיח שהוא כעוף החול, מביטים בו בעיניים קרועות, כפטריות על גזע עץ שמתייבש, מייחלים שסופו הפוליטי לא יהיה גם קיצם המקצועי.
זאת למרות שהם יודעים שמה שהם עושים היום (למשל קמפיין נגד ראש אמ"ן, שבניגוד למנהיגם כבר לקח אחריות מלאה) כמוהו כמעשה נתן העזתי בשלהי ימי השבתאות.
העסקן הפוליטי
אם תשאלו אותו הוא בעצמו לא ידע לענות על השאלה ממה הוא מתפרנס, מלבד מבחישה מתמדת בקלחת הפוליטית. לו לפחות הייתה אג'נדה מסוימת מנחה אותו, אבל האג'נדה היחידה היא לקושש כמה שיותר קולות בפריימריז הבאים. זוכרים את השרה לענייני מודיעין, שהתבקשה להסביר מה עושה משרדה?
תשובתה נראתה כמו משהו שנרקח בידי בינה מלאכותית במשחק של "כן, לא, שחור, לבן". והוא הדין גם לגבי השר שגם תחת אש עשה את הדבר היחיד שהוא יודע לעשות: להפוך את חברי מרכז מפלגתו לדירקטורים בחברות ממשלתיות. זה תקף גם לשרה ההיא שהרימה קמפיין מיותר לדוכני מיצים שהקים משרדה בשולי כבישי ישראל, לאחראי על המורשת, על ירושלים, על הנגב והגליל, על - מה זה משנה בעצם מה הכותרת כאשר ברור לכל שמדובר בפיקציה?
זה נכון לגבי חלק גדול משרי הליכוד, אבל באותה המידה גם לגבי חברי קואליציה אחרים - ולא רק להם, כי לחטא הקדמון שותף גם בני גנץ, שהצטרף עם סיעתו לקואליציית הקורונה והפך את ממשלת ישראל מסתם גוף מנופח למפלצת של תארים וג'ובים.
זה נכון גם לגבי יאיר לפיד, שנישא על גבי הסלידה מהממשלה המנופחת ההיא להישג אלקטורלי, רק כדי לכונן את "ממשלת השינוי", שהייתה עתירת שרים לא פחות מקודמתה.
זה נכון בעיקר לגבי חלק מהעסקנים החרדים. לא כולם: שרי ש"ס למשל הוכיחו שההבדל בינינו לעתים אינו ימין או שמאל, אשכנזים מול מזרחים או חילונים נגד דתיים, אלא חלוקה בסיסית עוד יותר למי שקמים בבוקר לעמל יומם, לעומת מי שמעדיפים את הבטלה.
מצחיק קצת להשתמש בביטוי ביידיש כדי לתאר את המפלגה שקמה מתוך מרד בזרם הליטאי-אשכנזי, אבל אין כמעט שר בין חברי ש"ס שלא התגלה כ"מענטש", בשעה שחבריהם למגזר, כמו גפני וגולדקנופף מתגלים כמי שמנסים לדאוג רק שהכספים הקואליציוניים ימשיכו לזרום כרגיל לרשת חינוך שבה יטיפו נגד שירות בצבא ההגנה לישראל.
זה נכון בעיקר לגבי מי שלכאורה יש לו אג'נדה, אבל כרגע היא מתמצה בדאגה לשלומם של גורמים טפיליים על קופת המדינה. הכוונה לבצלאל סמוטריץ', שמשרד האוצר בראשותו אינו פוסח על שום אבן נגף בדרך למתווי הסיוע השונים, בעודו מקפיד שכספי הציבור יוסיפו לזרום כרגיל לכיסי עמיתיו. רק שמאחר שהפטריוטיות היא המפלט האחרון גם מכשל תפקודי, הוא מיהר להתכסות בכיפה הסרוגה, כבן לציונות הדתית ומנהיג המפלגה שגנבה לה את השם.
ובכן, אדוני שר האוצר, אתה לא מייצג אפילו רבע מהמחנה המפואר הזה, שבז למשתמטים מסוגך שכל כוחם בלשונם.
ההוא עם האופציות
אם משלושת הטיפוסים הקודמים שלא ישרדו את המלחמה, נפרד בשמחה, הרי שהטיפוס הבא מעורר רגשות מעורבים, דווקא מפני שסימל לא רק את הרע בחברה הישראלית אלא גם תקווה לרבים.
הוא היה הישראלי עם האופציות. זה שראה וירא, אבל איבד עניין: דרכון זר, השקעה קטנה בחו"ל, משלח יד שהעניק לו ולה את האפשרות לחלום על רילוקיישן, אולי אפילו כהכנה להגירה עתידית.
לא משנה אילו תחלואים נתגלו בחברה הישראלית, הוא היה בטוח שהוא מעליהם. כמו במערכון של הגשש על היורדים שמחכים לסיום הלימודים של הילד כדי לחזור ארצה, רק בכיוון ההפוך. מחיסול ההתרעה ועד לפגיעה בדמוקרטיה, מחשש לגורל מערכת החינוך ועד לעובדה שילדיו יאלצו לפרנס אוכלוסייה שמוסללת לעוני - התשובה לכל חולי הייתה שהוא כבר ממילא על המזוודה.
יש לו מכרים בכל העולם, קולגות, אנגלית טובה וגם קצת כסף בכיס. בישראל הוא השתייך לרוב לגוש המכונה "שמאל-מרכז" אבל לא רק, כי בעצם נמאס לו מהערבים והיהודים במידה כמעט שווה, בהיותו גדול על הלבנט.
נחמה הזדמנה לו רק כשהיה מעביר את המבט מהמסך עליו מרצדות החדשות לטרולי שכבר ארוז בפינת החדר: אתונה, ברלין, ליסבון או סן פרנסיסקו הרי רק מחכות למהגר איכותי מסוגו - וטחינה, במבה ושקדי מרק אפשר להשיג היום כמעט בכל מקום.
מכל ארבעת הטיפוסים שלא ישרדו את המלחמה, הוא המסכן מכולם: השופר הרעיל יאסוף את עצמו מחדש וימצא מישהו אחר לתקוע בשבחיו, השמאלני-להכעיס ינתב את הזעם כלפי השוליים הגזעניים של הימין, כהוכחה לזה שמלחמתנו הייתה לשווא.
מי שעסקנותו-אומנותו אולי ייפגע, אבל יצא בסוף דרך עוקפת אל העטין הציבורי: אולי במישור המוניציפלי, אולי באחד מהמוסדות הציוניים המיותרים שמשמשים רק ככר למינויים עבור פוליטיקאים כושלים.
ואילו הם, דווקא להם שהיו עד לפני דקה עם הכי הרבה אופציות, אין אלטרנטיבה זולת הדבר שהכי יראו ממנו עד היום: לקפוץ ראש לתוך הזרמים שמעצבים מחדש את החברה הישראלית, כדי שקורבנם של מי שהשליכו נפשם מנגד לא יהיה לשווא.