שחרור בחצות: גם שעתה היפה של ישראל נחטפה בידי חמאס

זה היה אמור להיות סופשבוע מרגש, עם תמונות מרגשות של חטופים השבים לביתם, עם תחושה שעוד לפני שתתחדש הלחימה, יכולה ישראל לרשום על שמה הישג משמעותי של שחרור ילדים ונשים מהשבי, רק בזכות לחימה עיקשת בתוך עזה ופגיעה משמעותית בחמאס.

במקום זה, קיבלנו חוויה תודעתית מטלטלת, אולי הקשה ביותר מאז אותה שבת בתחילת אוקטובר. במשך יותר משבעה שבועות מספרים לנו עד כמה צה"ל הולם בחמאס, עד כמה זה מאבד שליטה בצפון רצועת עזה, עד כמה הוא מתחנן להפסקת אש שינסה להאריך בכל מאודו - והנה, לא מוחלש, בטח שלא מרוסק.

לא רק שלא מניח את הנשק או מחפש מוצא של חיים לבכיריו בתמורה לכניעה, אלא מנהל ביד רמה את העניינים, גורם לצבא החזק והמתוקצב במזרח התיכון לנצור את האש, מהתל לא רק בישראל, אלא גם במצרים, קטאר וארצות הברית, מזמן נאומים ביזאריים של ראשי ממשלות מאירופה ועוד.

הנה כי כן, כך נחטפו לא רק אזרחים ישראלים בידי חמאס, אלא גם שעתה היפה, שהייתה אמורה להיות מוקדשת לחגיגה קטנה, הפוגה של אושר בתוך כמעט חודשיים מדממים. החגיגות בפריים טיים נערכות בשטחי יהודה ושומרון, שלנגד עינינו עוברים לשליטה של חמאס (שמגביר את הפופולריות שלו בקרב האוכלוסייה המקומית), במקום בערי ישראל.

בעוד כל זה קורה, נאחזת ישראל לא רק בתמונות המרגשות של החטופים השבים לביתם, כי אם גם בעליונותה המוסרית: הנה החמאס המנוול (למגישים ולפאנליסטים באולפנים נגמרו כבר הסופרלטיבים) שוב מעכב, שוב ממציא סיבות שלא לקיים את ההסכם על פי מועדיו ועוד.

הדיון הזה נועד לנחם אותנו מול התחושה שחמאס מחזיק את הסטופר, אבל הוא מעורר רחמים רק מעט פחות מנחמות טכניות, כמו למשל מי שמספרים לנו שבעצם מדובר בהישג ישראלי כיוון שארגון הטרור לא ניהל מעולם משא ומתן על שחרור חטופים תחת אש - במו אוזני שמעתי את עמית סגל מחדשות 12 נדרש לנושא, כמו אוהד מתוסכל שבמחצית המשחק מתנחם בזה שקבוצתו השיגה יותר קרנות, בעוד היא מפגרת בתוצאה.

ואפילו אם נניח לרגע שכך הוא, ומדובר בהישג לישראל, הרי שעם כל ההתרגשות נוכח ילדים ונשים השבים לגבולם, העובדה שחלק מהם מתעדכנים עתה לראשונה על מות יקיריהם, היא תזכורת מכאיבה לכך שבמקרה הטוב לא הישג יש כאן אלא תשלומים ראשונים בגין מחדל ענק, בגין הפאשלה הגדולה ביותר מאז קום המדינה, בגין עיוורון מנהיגותי וצבאי.

שוב הוכח שברגע האמת, לא רק שכל אדם קרוב אצל עצמו, אלא גם כל עם: היהודים שוב נוהגים כיהודים - רחמנים בני רחמנים, גם במקום שבו נדרשת מהם, כלומר מאתנו, פעולה קרת רוח, מחושבת ואפילו אכזרית. זה לא רק מה שסלל את הדרך לעסקה, אלא גם האופן שבו הגיבו בישראל לקשיים ביישומה.

מיד עברנו לדבר על להחזיר את השליטה לידי ישראל, באולפנים שאלו מדוע אנחנו לא מחדשים את האש כדי להראות לסינוואר שחושב שיש לו עסק עם פראיירים ועוד. ובכן, נחשו מה? יש לו עסק עם פראיירים. עם מי שבמודע בחרו להיות כאלה כדי להציל נפשות להחזיר חלק קטן מהחוב המוסרי שיש לה כלפי אזרחיה, חוב מוסרי - צמד מילים שלא קיים אפילו בלכסיקון של הצורר העזתי.

מכיוון שכך, ישראל צריכה לגלות אף היא חוסן מנטלי גדול יותר. להניח מראש ששום דבר שאמור לקרות בשעה ארבע, לא יקרה לפני חצות - ולתכנן, מדינית וצבאית, את היום שאחרי.

לא רק המדינאים והגנרלים צריכים להפנים זאת, אלא גם אמצעי התקשורת והציבור. בחרנו במדוע להיות נאמנים לעצמנו, לאופינו, למצפוננו באופן שפוגע במאמץ הצבאי. זו הייתה בחירה קשה, אבל מרגע שהבנו שלא יתכן אחרת, צריך להיות קצת יותר קשוחים ולמקד את הזעם נוכח תעלולי חמאס באיך לחדש את הלחימה במלוא העוצמה, כפי שהבטיחו לנו באופן בלתי ניתן להסגה, חברי הטריו: נתניהו, גנץ וגלנט.

באופן ביזארי גם חמאס הלך כאן עם אופיו ולא אם מה שנכון לו. הרי אם ישראל תמשיך הלחימה מדובר בגזר דין מוות לאנשיו. הציעו לו (מנהיגים ערבים) הצעות נוסח זו שחתמה את מלחמת לבנון (אבל הולידה דשדוש ארוך ומיותר בשטח. נקווה שלפחות מהטעות הזאת למדנו) על הגירה למקלט בטוח, כמו אש"ף ב-1982, שהפך ל"אש"ף טוניס" - והוא בשלו, מעדיף לייגע את ישראל מאשר להציל את עורו.

מעל כל זה מרחפת שאלת השאלות: אין זה משנה אם ההפוגה תארך ארבעה ימים או עשרה, משנה מה יקרה ביום שלאחריה. אם ישראל תחדש את הלחימה ביעילות עד להכרעת חמאס, הרי שאפילו האפיזודה מורטת העצבים שאנו נמצאים כרגע בשיאה, אחרי שחרור של כמחצית מהצפויים להשתחרר, תיראה כשולית בתוך מערכה עד לניצחון.

לעומת זאת אם חלילה יצליח חמאס למוסס את כוונותיה של ישראל להכריע בניצחון את המערכה, משהו שלעיתים נדמה ששכחנו כבר איך לעשות, הרי שהסבל בן כמה השעות, משעות השחרור הקבועות בהסכם לאלה שהתקיימו במציאות, יהיה הבעיה הכי קטנה שלנו.