אם לשפוט על פי מדד לא מקצועי, אבל בנסיבות העניין די אמין, הרי שהציבור הישראלי נקרע, מאז אושרה עסקת החטופים, בין שני קטבים: מצד אחד, ממש כמו בממשלה, נכיר רוב גורף לעסקת החטופים. מצד שני, תחושה של תבוסה.
אנחנו מנחמים את עצמנו שלולא הלחץ הצבאי לא הייתה מושגת עסקה, אנחנו מבטיחים לעצמנו (ומבטיחים לנו!) שעוד נשוב אל הלחימה עד להשמדת חמאס, אנחנו יכולים לעבור לשדה פילוסופי ולשבח את החברה הישראלית על שהיא מקדשת את החיים, נוכח אויב שסוגד למות "קדושים", אבל גם אם כל זה נכון, הרי שברגע זה ממש, חמאס הוא זה שקובע את הכללים, מורט את עצבנו ומעלה את החשד שמא דיווחי התקשורת הישראלית אינם משקפים לנו את כל האמת:
הוא דן, הוא מתעקש, הוא מאחר לפי לוח הזמנים שהוא עצמו קבע - והוא גם מזמין לחץ בינלאומי כדי למנף החזרה של בסך הכל (סליחה על ההתייחסות הכמותית, ברמה הערכית כמובן שכל אדם הוא עולם ומלואו ולישראל מחויבות עליונה להשבת כולם) 13 בני ערובה, מתוך מעל ל-230), מביא ראשי ממשלה משתי מדינות אירופיות להתערב לטובת הפסקת אש ומשחרר תחילה אזרחים תאילנדים, שממשלתם ניהלה בכלל את המשא ומתן ישירות מול הבוס הגדול באיראן.
התקשורת הישראלית, ברובה, יישרה קו עם רצון העם, לזכותם של רבים מעיתונאיה וממגישי החדשות ייאמר שהם נקטו בקו הזה עוד לפני שהפך לבון טון של ממשלת ישראל. לכן אולי הטון הפרשני היה אוהד. נימוקים של המתנגדים לעסקה, כמעט שלא נשמעו.
אין בכך משום התנגדות למתווה שהושג, ככל הנראה הטוב ביותר בנסיבות העניין, אבל בכל פעם שמגיע שלב חדש במלחמה (הפעם, הפסקת האש הראשונה), מוכרחים לזכור ולהזכיר שלא רק מערכות הביטחון והשלטון נתפסו בהפתעה באותה שבת, אלא גם התקשורת, הגוף שאמון - ולו מטעם עצמו - על חקר האמת ותיווכה לציבור.
אחריות התקשורת היא נקודה טובה לעבור לעסוק בעיסוק הישיר שלה באירוע שחרור החטופים.
ערוץ כאן 11 הביא ראשון את תוצאות הבדיקה הרפואית של החטופים ששוחררו, מפי אלי בין מנכ"ל מד"א, לאחר שזה עודכן מפי נציגי הצלב האדום.
ערוץ 13 היה מהיר יותר בפענוח התמונות של החטופים הישראלים בתוך הג'יפים של הצלב האדום ואילו ערוץ 12 עסק בשלו: יונית לוי, ניר דבורי, דנה וייס - עם נקודות שידור בשטח, עם מצעד של מרואיינים ואורחים באולפן, ביודעו אולי שרוב מוחלט של צופי הטלוויזיה צופה רק בו.
אלא שזה ממש לא העניין, ולא רק כי העיסוק האובססיבי והירידה לפרטי פרטים של העסקה היו כבר לזרא. מה שחשוב הוא שמדינה שלמה ישבה מרותקת למסכים, בערב שבת, על התפר שבין חול לקודש, ממש כמו בימי הסרט הערבי של יום שישי, אי שם בשנות השבעים.
געגועים לרוממה
לא מעט קווים נמתחו לאחרונה, בצדק או שלא, משנות השבעים לימינו אנו. אם כך, גם בהרגלי הצפייה חזרנו באחת לימים שבהם היה רק ערוץ 1. אמנם הסרט הערבי היה הפעם ארוך יותר - כשעתיים וחצי חלפו מרגע השחרור המתוכנן לרגע השידור בפועל, שעתיים וחצי שבהם נאלצו מגישי החדשות ללעוס שוב ושוב את מה שכבר שמענו.
נכון שזו מנת חלקו של צופה הטלוויזיה הישראלי כבר מזה שבעה שבועות, אבל השעתיים האלה, בסרט הערבי שנדמה היה שלא ייגמר, היו כמו זיקוק של מסך שהופקע לצרכי אקטואליה. למען הסר ספק, זו התמרמרות, לא ביקורת: בערוצי החדשות עשו ועושים עבודה קשה עד מאוד מאז פרצה הלחימה - וכשמישהו כבר מעז לעבור גם לכמה שידורי חול, קם קול צעקה (עיינו ערך "הכוכב הבא" וקשת 12, שחטפו, סליחה על הדימוי, על שהעזו לחזל"ש את לוח המשדרים).
לקראת השעה 19:00, תם הסרט הערבי שהחזיר אותנו 40-50 שנה במנהרת הזמן. המראות מרגשים, ממיסים כל לב, אבל אני לא יודע אם הייתי ממהר לחתום על ההצהרות של מגישי החדשות, לפיהן הן מייצגות ניצחון.
הן מספקות רגע של הקלה בתוך כמעט חודשיים חשל בשורות איוב, בכך אין ספק, אבל מכאן ועד לתמונת ניצחון - שאפילו כל החטופים כולם הם רק מחצית אחת (גם אם הכרחית) ממנה.
עם ישראל נשם לרווחה מיד חזר לגרד בראשו במבוכה והלך לאכול את ארוחת השבת שלו, כשעין אחת צופה לטלוויזיה. המבוגרים יותר נזכרו אולי באותו סרט ערבי מיתולוגי - ואם כבר בגעגועים לרוממה עסקינן, רק קולו של מוטי קירשנבאום, כדי לסכם את האירוע, לא נשמע.