ב-21 במאי 1985, יום ביצוע "עיסקת ג'יבריל", נערך בתיכון הדתי בצפת טקס מרגש. הוריהם של 22 תלמידי בית הספר המקומי, שנרצחו 11 שנים קודם לכן בפיגוע במעלות, הכניסו למוסד החינוכי ספר תורה שנכתב לזכרם.
מאיר אמרוסי, שעל מלכה בתו נכתב אחרי הירצחה בספר הזיכרון ש"גרמה נחת רוח להוריה", נשא דברים בשם המשפחות ונזכר כיצד אלה התחננו אז לפני הרמטכ"ל, מוטה גור, שימלא את דרישות המחבלים, לשחרר 20 מחבריהם, ויציל את ילדיהן. "הוא השיב לנו 'אסור להיכנע לסחטנות, כי כניעה היום פירושה כניעה כפולה מחר'", שיחזר. "וקיבלנו את דבריו. הבנו שהעיקרון הזה חשוב מאוד. והנה היום", המשיך, חנוק מדמעות, "שכחו את כל מה שנאמר אז ושחררו 1,150 מרצחים שידיהם מגואלות בדם. השחרור הזה גורם לנו תחושה שדם בנינו היקרים נשפך לשווא. האם דם יקירינו היה זול יותר?".
שנתיים אחרי הפיגוע במעלות, שחררה מדינת ישראל את חטופי "אייר פראנס" באנטבה, במבצע שהיה על גבול הטירוף. פספוס קל בתוכנית היה כל ההבדל בין פעולה מוצלחת והירואית לאירוע שמסתיים עם מאה גופות של אנשינו על אדמת אוגנדה. הזכרתי את כל זה בטור שפרסמתי בזמנו, באוקטובר 2011, נגד עסקת שליט, ושאלתי - 35 שנים אחרי שאיבדנו באנטבה את מפקד סיירת מטכ"ל יחד עם ארבעה מבני הערובה - למה היינו צריכים לשלם מחיר כבד כל כך? מדוע לא יכולנו להיענות כבר אז לדרישתם הצנועה כל כך של המחבלים לשחרר 40 מחבריהם שהיו כלואים אצלנו, מחיר סביר לגמרי ביחס לכמות החטופים שהחזיקו? ובכלל, נוכח התעריפים שנקבעים בעסקאות האחרונות, תהיתי, האם זה יהיה מופרך לשאול אם יוני נתניהו לא נפל לשווא?
שאלות קשות
העסקה שאישרה הממשלה השבוע איננה עסקת ג'יבריל ואיננה עסקת שליט. תנאי הפתיחה שונים, הנסיבות שונות, המציאות שונה, היקף החטופים שונה והרכבם שונה. כפועל יוצא מכך, השאלה אם מדובר בעסקה טובה או רעה מורכבת בהרבה מכל מה שידענו בעבר, וייתכן בהחלט שנדע להשיב עליה רק במבט לאחור, בעוד כמה שבועות. אבל לפני שנפרק את הסוגייה, חשוב לומר את הברור מאליו: אין בישראל היררכיה של געגוע לחטופים. כולנו רוצים אותם בבית. כולנו מייחלים לחזרתם בריאים ושלמים.
בסיטואציה מעט אחרת, כולנו יכולנו להיות שם במקומם. אצלנו במושב, כמו בבתי כנסת רבים בכל רחבי הארץ, קוראים בכל יום פרק תהילים ולצדו תפילה מיוחדת לשובם. בשבת, מסתובב מישהו בין המתפללים עם תיבה קטנה ובה 240 פתקים. כל אחד מתבקש לשלוף פתק, ולהתרכז בתפילה בשם של מי שמופיע על הפתק שלו. לפני שבועיים קיבלתי את זה של הגר ברודץ מקיבוץ כפר עזה. לפני שבוע את של כרמל גת מקיבוץ בארי. השבוע התפללתי על אוואט סוריאסרי, עובד תאילנדי שלפי מה שקראתי עליו בצאת השבת, הגיע לפני שנתיים לעבוד בישראל כדי לסייע למשפחתו לסגור את חובותיה.
לעסקאות חילופי שבויים/חטופים יש כמה היבטים עיקריים. הראשון, הוא ההיבט הביטחוני ברמה הכי נמוכה שלו, כלומר שחרורם אל הרחוב של מי שפגעו בנו בעבר ועלולים לפגוע בנו שוב בעתיד. ההיבט השני קשור במסר שאנחנו מעבירים כבר שנים רבות לכל טרוריסט בגזרה. רוצה לומר, המציאות שבה כל בנאדם על הגלובוס יודע שמחבל שרצח יהודים ישתחרר מתישהו בפעולת סחיטה כזו או אחרת, לא מאוד תורמת לביטחוננו. ההיבט השלישי, שקשור במידת מה לקודמו, נוגע במסר שאנחנו מעבירים לאויבים שלנו.
את המלחמה הנוכחית פתחנו בתבוסה קשה. המבצע רחב ההיקף של חמאס תפס אותנו עם המכנסיים למטה, וצייר אותנו מול כל האזור כפגיעים, כחלשים, כרחוקים מאוד מהתדמית שהייתה לנו או שרצינו שתהיה לנו. הפעולה של צה"ל בימים אלה ברצועת עזה, מעבר למטרה שלה להחזיר את הבטחון של תושבי העוטף במובנו הפיזי הפשוט, נועדה לצרוב תודעה. מסתכלים עלינו עכשיו השכנים מקרוב ומרחוק - פלסטינים, לבנונים, איראנים, תימנים ואחרים - וחלק ממה שאנחנו עושים ברצועת עזה מטרתו להבהיר להם שבעל הבית השתגע. שמי שפוגע בנו, ישלם מחיר כבד עד כדי השמדה.
הקרב הזה על התודעה איננו משחק של אגו. בג'ונגל שאנחנו חיים בו, הוא המתכון להישאר בחיים. ומשכך, הדבר היחיד שיכול להיות גרוע יותר מהמכה הקשה שספגנו ביום הראשון, יהיה מסר שייצא - אם ייצא, עכשיו או בעסקאות הבאות - לפיו ישראל חלשה וחמאס ממשיך להצליח לנהל אותה, לסחוט אותה, ולהשיג ממנה מה שהוא רוצה. להפסד בקרב הזה, על התודעה, עלולות להיות השלכות חורבניות של ממש. ולזה אסור לאפשר לקרות.
אם לשפוט לפי המסר שהעבירו קברניטי מערכת הביטחון אל שרי הממשלה ביום שלישי בלילה, הם משוכנעים שזה לא המצב. שבסיכומה של המלחמה, אחרי שנכריע את חמאס, העסקה הנוכחית תיזכר כאפיזודה בלתי חשובה, מבחינת מחירה. אם הם צודקים - העסקה כדאית. אם לאו - לא. רק ההיסטוריה תוכל לספק לנו תשובות ברורות. עד אז, ובהינתן העובדה שנוכח מספר החטופים שלנו שנמצאים בעזה זה כנראה לא יהיה המו"מ האחרון שלנו עם האויב, צריך להסתכל אל העבר וללמוד לעתיד.
בנימין נתניהו עשה בשנותיו הארוכות כראש ממשלה הרבה דברים טובים, והרבה דברים טובים פחות. אם צריך לבודד החלטה אחת, שהיא הגרועה מכל אלו שקיבל, אני סבור שזו הייתה ההחלטה לשחרר למעלה מאלף מחבלים מסוכנים, תמורת גלעד שליט. לבד מהעובדה שההחלטה הזו נגדה את כל מה שנתניהו הטיף לו בעבר ולימדה שוב על חוסר היכולת שלו לעמוד מול לחצים, היא העניקה לחמאס את אחד מניצחונותיו הגדולים עלינו.
נתניהו לא היה לבד שם. מערכת יחסי ציבור משוגעת טרללה אותו. עיתונות חסרת אחריות ישבה לו על הראש. אבל ההחלטה הייתה שלו. הוא היה הראש. הוא היה האחראי. הוא וכל חברי ממשלתו, למעט שלושה שעמדו בלחץ ושאליהם עוד נשוב.
אני לא יודע לקבוע אם העסקה טובה או רעה. אין לי די כלים להכריע, מה עוד שההיסטוריה מלמדת שגם אנשים שהיו להם כל הכלים קיבלו לא פעם החלטות רעות. ככלל, מסורתית, אני נגד עסקאות עם הטרור. אלא שכאן, ברור לגמרי שאת הרוב הגדול של החטופים שלנו נוכל להחזיר רק דרך עסקאות. השאלה היחידה היא אילו מן עסקאות אלה יהיו, ובאילו תנאים הן תתבצענה.
ברור שהאירוע שלנו איננו אירוע גלעד שליט. אנשים שנחטפו ממיטתם בקיבוץ, אינם דומים לחייל שעמד על משמרתו, ו-240 חטופים אינם דומים לחטוף אחד. גם חוסר הוודאות באשר לגורלם של רבים מאנשינו, מוסיף לדחיפות להחזיר מהר מהר את מי שאפשר.
העסקה הנוכחית, בהנחה שתושלם כמסוכם (הטור הזה נכתב ביום חמישי בצהריים), תלויה בתשובות שיינתנו במציאות לשורה של שאלות קשות. האם מערכת הבטחון יכולה לערוב לכך שפסק הזמן שהענקנו לחמאס לא ינוצל כדי לפגוע קשות בלוחמינו ביום שאחרי? האם הדלק שיוכנס באדיבותנו לרצועה, לא ישמש את תפעול המנהרות ואת תחזוק מכונת המלחמה שעובדת נגדנו? ומה יהיה בהמשך?
ההתרגשות שתהיה כאן עם חזרתם לארץ של עשרות נשים וילדים, ברורה. אבל מה יקרה ביום שאחריה, אם סינואר יודיע שהוא מצא עוד ילד שלא אותר קודם לכן, וכדי להחזיר אותו הוא רוצה עוד כמה ימים של הפוגה, ואז תימצא עוד ילדה שהמחיר שלה יהיה עוד שבוע של אי לוחמה? מה נעשה אז? נודיע שתמורת החמישים הראשונים היינו מוכנים לעצור ותמורת הילדה הזו לא? האם יהיה רגע שבו הממשלה תודיע ש"די"? שהגענו לנקודה שבה עוד הפוגה משמעה שיבוש קשה של התוכנית לחיסול חמאס? האם היא תהיה מסוגלת לעשות את זה? שהרי האמת צריכה להיאמר. אין דבר כזה "בכל מחיר". ולא מן הנמנע שיגיע הרגע שבו יצטרך ראש הממשלה לעמוד מול הציבור הישראלי ולהודיע שהוא מסרב להיסחט. לא רק בגלל שלהיסחט זה רע. בגלל שהדרישה הבאה יכולה להיות "קחו עוד שלושה צעירים שנחטפו מהמסיבה, ותמורתם תעצרו את הלחימה ותיסוגו לקו הגבול". ומה נעשה אז?
הרי ברור, שעם כל הכאב הצורב את לב כולנו, למדינה צריכים להיות קווים אדומים שאחריהם היא תצטרך להודיע למשפחות שהיא תעשה כל שביכולתה להביא את יקיריהן, אבל זה יקרה באמצעים אחרים. אחרי הפעלת כוח יותר גדול, והרס יותר גדול, והשמדה יותר גדולה של שכונות עזתיות, אבל לא בעסקאות.
מדינה חייבת לחשוב גם על היום שאחרי. וברור שכשאנחנו עם כל כך הרבה חטופים, שחרור של 50 הוא בשורה ענקית אבל הוא משאיר מעבר לגבול כמות גדולה של אנשים, חיים או מתים, שמבטיחים שכלום עדיין לא נגמר. וכשאנחנו מבטיחים לעצמנו שאחרי העסקה הזו נמשיך במלוא המרץ כאילו שהחול בשעון בלתי נגמר, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו כמה האמירה הזו נכונה, ומה נעשה ביום שבו ארה"ב תודיע לנו שמבחינתה תם הטקס. ואיך סדרה של הפוגות לא תביא אותנו לסיום המערכה כשאנחנו באמצע העבודה, שבלעדיה אין עתיד לקיבוצים ביום שאחרי?
תחברו לזה את העובדה שאחרי שהכרזנו קבל עם ועולם שחמאס הוא ארגון נאצי שיש להשמיד אותו אנחנו הופכים אותו עכשיו לבר שיח לגיטימי למו"מ, וקיבלתם דילמה מהגיהינום. כאמור, אם הייתי יודע שלאירוע הזו לא תהיה השפעה על המשך הלחימה, ובעוד חודשיים נסתכל עליו אחורה כעל מהמורה קלה שעברנו בדרך להשמדת יכולות חמאס ולחיסול אנשיו, הייתי חי עם העסקה הזו בשלום, על כל מגבלותיה. האם מישהו יכול להבטיח שכך יהיה? לא. כן, יש את ההבטחות של צמרת מערכת הביטחון שהיא תוכל להתמודד עם מחיריה של העסקה הזו, אבל זה בדיוק מה שהבטיחו לנו ראש השב"כ יורם כהן והרמטכ"ל בני גנץ ערב עסקת שליט. ובכלל, עם כל ההערכה לחבורה שאחראית לביטחוננו, ולמסירות הנפש שלה למען עם ישראל, אחרי ה-7 באוקטובר ראוי שנלמד לקחת את ההערכות שלה עם כף גדולה של מלח.
ברחובות שלנו
בואו נדבר על מה שמתרחש ברחובותינו בשבועות האחרונים. אני לא רוצה לקבוע שרונן צור, שעד לפני חודש וחצי היה עסוק בקמפיין נגד הממשלה, ממשיך את הקמפיין הזה תוך שימוש בחטופים. אני כן יכול לקבוע שמה שהוא ואנשיו עושים לא מסייע למדינת ישראל, ומסייע עד מאוד לסנוואר במלחמתו בנו. אם מנהיג חמאס צופה בטלוויזיה במחילה שבה הוא מתחבא, הוא לבטח נהנה לראות את אזרחי ישראל מפעילים לחץ על ממשלתם שלהם בדרישה להתגמש איתו, להתפשט מולו ולתת לו כל מה שהוא מבקש.
אחרי שממשלת ישראל שיחררה כאלף מחבלים בעסקת שליט, פרסם רונן צור מאמר שלימד הכל. שליט הוחזר ב"מבצע תקשורתי נועז", כתב. "קמפיין חד, ממוקד ואלגנטי ששייך כולו לתקשורת, הביא לחילוצו של החייל... כולם יחד פשטו על משרדיהם של מקבלי ההחלטות עד שאלה הרימו ידיים ונכנעו. פשוט נכנעו. אין מילה אחרת... בתוך תוכנו אנחנו יודעים שאין על מה לסמוך אלא על אבינו שבשמיים ועל כלי התקשורת שיצליחו במקום שבו צה"ל הגדול, שב"כ הנפלא והמוסד והמבריק נכשלו... כך יצא לדרך מבצע מתגלגל שכולנו תפקדנו בו על תקן לוחמים נועזים, תולי דגלים, נוטי אוהלים, לובשי חולצות ומחלקי מנשרים. חיילים בצה"ג (צבא החילוץ של גלעד) שעושים כל מה שנדרש כדי שברגע האמת תשתתקנה כל האמירות על מחיר השחרור, על סכנת הפיגועים, על המשפחות השכולות ועל שאר דברים שתפקידם להעכיר את האווירה". חד וברור.
לצור היה אז, ויש היום, אינטרס לעשות כל שהוא יכול כדי למנוע כל שיח על מחיר השחרור. לא אני אומר את זה. הוא אמר את זה. במפורש. מי ישלם את המחיר על זה? זה לא עניינו. הוא קמפיינר, ואל קמפיינרים איש לא בא אף פעם בטענות.
צור יכול לטעון שהוא משרת את האינטרס של המשפחות, ואותו בלבד. ועל זה צריכה להיאמר אמירה ברורה שלעיתים קשה לבטא אותה. אנחנו צריכים לחבק את המשפחות, ולהתפלל איתן, ולהטות להן כתף אוהבת, ולעשות כל מה שאפשר כדי להחזיר את ילדיהן והוריהן ואחיהן, אבל כל זה צריך להיעשות בעסקה שמיטיבה עם האינטרסים הכוללים שלנו כמדינה. לפעמים האינטרס של הכלל פוגש את האינטרס של הפרט. לפעמים האינטרסים הללו מתנגשים. וההתנגשות הזו כואבת וקשה מנשוא, אבל כשהיא מתרחשת חייבים להכיר בעובדה שהאינטרס של הכלל תמיד יהיה זה המכריע.
במסגרת האינטרס הזה, מאות אלפי ישראלים יצאו מהבית והלכו להילחם ולסכן את נפשם בידיעה שהם עלולים למות, במקום להישאר בסלון הבטוח שלהם. במסגרת האינטרס הזה יושבות שבעה בשבועות האחרונים משפחה, שהבן החייל שלהן, בסדיר או במילואים, בחר למסור את נפשו למען הכלל, כדי להביא ביטחון ליישובי הנגב המערבי או כדי להשיג מידע על החטופים.
וכשעיתונאים מדברים על "כולם תמורת כולם", וכשצעדות והפגנות שמטרתן להפעיל לחץ על ממשלת ישראל מועברות בשידורים חיים ללא מסננים וללא שום הצגה של המורכבות ושל הסיכונים, וכשהממשלה הופכת ליעד של המחאות כאילו היא הגורם הרע בסיפור, וכשאלופים במילואים ובכירים במשק קוראים "עכשיו, עכשיו" - הם עובדים כולם, גם אם לא ברצונם, בקמפיין של סנוואר. כשראש השב"כ לשעבר, יעקב פרי, מכריז שאנחנו צריכים להודיע על נכונותנו לשחרר את כל האסירים הפלסטיניים שכלואים אצלנו, המסר שלו למנהיג חמאס פשוט. אל תהיה פראייר. אל תוותר לנו על כלום.
לא ברצון, לא בכוונה, לא בזדון, הפכנו לפעילים בשירות האויב. בנאדם שפוי לא מגיע למו"מ על רכישת דירה, הזכיר השבוע רמי איגרא - בעבר ראש חטיבת השבויים והנעדרים במוסד - כשהוא מכריז בתחילתו שהוא מוכן לשלם כל מחיר. כשמנהלים כך מו"מ על דירה, מפסידים כסף. כשמנהלים כך מו"מ במלחמה, מפסידים חיים. איגרא היה השבוע אחד הקולות הבודדים שנשמעו בכיוון הזה.
האם אפשר לנתק את הרגש ולנתח את האירוע הזה בשום שכל? זה קשה, אבל חייבים. ולכן, גם התשובה לשאלה "מה הייתם עושים אם זה היה הבן שלכם", צריכה להיות מובנת מאליה. כשם ששופט לא דן בעניינים הקשורים בבנו, כך הורה לא יכול לשקול בניקיון דעת את טיבה של עסקה שעשויה להביא לשחרור בנו. ולכן, עם כל הצער שבדבר, לעמדתו של הורה שבנו נחטף לא צריך להיות משקל בהחלטה מה תעשה מדינת ישראל, בדיוק כמו שלא צריך להיות משקל לעמדתו של קורבן טרור שהמחבל שפגע בו מועמד לשחרור.
העיתונות הישראלית חייבת לצאת מהפסיכוזה שניבטת מכל המסכים בשבועות האחרונים ולהתחיל לגלות אחריות. יש לנו את כל הסיבות להתגעגע לחטופים ולרצות לראות אותם פה כמה שיותר מהר, אבל אנחנו לא יכולים להמשיך להתנהג מול האויב האכזר הזה כפי שאנחנו מתנהגים עד עכשיו. מדינה חפצת חיים לא יכולה להתנהג כך. עיתונות של מדינה חפצת חיים לא יכולה להתנהג כך.
קול ההיגיון
גם אם אמרנו את הברור מאליו, שאירוע החטיפה הנוכחי שונה בכל קנה מידה מאירוע החטיפה של גלעד שליט, הרי שהקמפיין שמתנהל כאן בשבועות האחרונים דווקא מתחיל להזכיר את מה שעברנו אז. המאבק להחזרתו של גלעד שליט לא היה אלא קמפיין ממוקד להחלשת הדעת של הציבור הישראלי. במקום להפגין נגד העולם ששותק, בחרו מנהלי הקמפיין ההוא ללחוץ על ממשלת ישראל. שלטים, סטיקרים, ספרי ילדים, שירים, מיצגים, תערוכות, חולצות, צעדות ההמוניות, אתר אינטרנט שבחר "לכלוא" בצינוק אולפני את אורנה בנאי, אלון גל, גילה אלמגור ועוד כמה מפורסמים, ותוכנית מובילה בערוץ 2 שספרה מדי יום את ימי השבי.
זו לא הייתה רק הזדהות יפה עם חייל שלנו שחשוב שלא לשכוח אותו. זו הייתה מסכת משוגעת שביקשה להכניע את הצד הלא נכון. מסכת שבסופה נשברו חברי ממשלת ישראל והעומד בראשה ושיחררו החוצה המוני מחבלים רוצחים, שרבים מהם פגשנו אחר כך בפיגועים, בהנהגת הטרור, ועכשיו בראשות חמאס עזה. מי שלא מבין מה עושה לחץ כזה, שיילך אל עדותו של הפרופ' אמנון רובינשטיין, שכיהן בממשלה שחתמה על עיסקת ג'יבריל. רובינשטיין סיפר כיצד הגיע למשרד ראש הממשלה עם החלטה ברורה להצביע נגד העסקה אלא שאז, בכניסה, תפסה אותו אחת האמהות, משכה לו בשרוול והחלה לבכות. נכנסתי לישיבה, סיפר, והצבעתי בעד. להפגין רגשות זה חשוב, אבל חשוב יותר שממשלת ישראל - מעסקת ג'יבריל, דרך עסקת שליט ועד היום - תפגין היגיון.
כמו בחמש השנים שבהן היה שליט בשבי, כך גם עכשיו, לא מתקיים שום שיח ציבורי רציני לקראת העסקה. מה הסיכונים? האם כדאי לשלם אותם? ומה יקרה ברגע שאחרי? ומה נעשה בעסקאות הבאות? ומה זה יעשה לכוחותינו בשטח? אפשר להגיע בתום הדיון הזה לכל שורה תחתונה, אבל אסור להגיע אליה בלי דיון. העיתונות כולה עסוקה ברגשות, הא ותו לא. הכל מתחיל ונגמר בציפייה לעסקה, בלי לשאול האם היא טובה או שכדאי לוותר עליה בעת הזו.
עברתי לפני כמה ימים על האופן שבו טיפלו ארבעת העיתונים היומיים הגדולים בשביו של שליט. מכולם יצא לחץ כבד על ממשלת ישראל. כהיום, גם אז, מנהיגי החמאס ישבו בעזה וחיככו ידיים בהנאה, כשהתקשורת הישראלית ומנהלי הקמפיינים עשו עבורם את העבודה. כשהשער של העיתון הנפוץ במדינה צועק באותיות גדולות "תחזירו אותו", זו דרישה ברורה מממשלת ישראל לשלם לחמאס בעוד רוצחים. העיתונות דרשה, והממשלה שילמה.
רגע לפני ששחררנו את יחיא סנוואר ואת חבריו - כשחלקם חזרו לרצוח אותנו בידיים, וחלקם הצטרפו להנהגות השונות של חמאס בעזה ובחו"ל ושלחו אחרים לעשות את זה - הבטיחו כל הקברניטים והמומחים שיהיה בסדר. ראש הממשלה בנימין נתניהו הסביר שאמנם אי אפשר להבטיח שאיש מהמשוחררים לא יחזור לטרור, "אבל האנשים האלה ממילא מובילים פעולות טרור גם מתוך בתי הכלא".
הרמטכ"ל, בני גנץ, ניתח ש"לא מן הנמנע שנפגוש חלק מהמשוחררים בפעילות הצבאית בעתיד, אבל בהערכות המצב שלנו אנחנו חושבים ששחרור האסירים הוא בר הכלה מבחינה ביטחונית". ראש המוסד, תמיר פרדו, הבהיר כי "ישראל חזקה מספיק לשחרר אלף אסירים". וראש השב"כ, יורם כהן, העריך שהאסירים שישוחררו לעזה ייטמעו בקרב 20 אלף אנשי עז א דין אל קסאם ולא יהוו סיכון. "הסיכון הביטחוני הנשקף מהמשוחררים הוא נסבל", אמר.
ולא רק הם. הרמטכ"ל לשעבר, שאול מופז, הוסיף דברי רהב משלו כשהכריז כי "ההיסטוריה הוכיחה שידינו הארוכה תשיג אותם באשר הם" והבטיח ש"מדינת ישראל לא תאפשר למחבלים המשוחררים לחזור לדרך הטרור". קצין בכיר באמ"ן שהתראיין ל"הארץ" הרגיע שאין להפריז בהערכת האיום הנשקף מאסירי חמאס שישוחררו וגם ידע לנמק. "חמאס עבר שינוי משמעותי מאוד בעזה, מאז השתלט על הרצועה ביוני 2007. זו כעת מסגרת צבאית כמעט מסודרת... לאסירים הוותיקים שישוחררו עכשיו לעזה אין כבר הרבה מה לתרום למערכת כזו... חלק מהאסירים הבכירים ייקלטו בזרוע הפוליטית של הארגון... התרומה שלהם לטרור תהיה נמוכה יחסית. לא משתחרר כאן מנהיג שיכול לקרוא תיגר על אחמד ג'עברי ראש הזרוע הצבאית".
ב"ישראל היום" צוטטו בכירים אחרים בצה"ל. "אני לא דואג בנוגע לאסירים המשוחררים", אמר "קצין בכיר בפורום המטה הכללי של צהל" והוסיף: "אם אותם מחבלים יחזרו לסורם, אנחנו נתפוס אותם שוב, ואם לא נתפוס אותם נהרוג אותם".
ואם היה חסר מישהו כדי להבהיר עד כמה אנחנו לא מבינים מה מתרחש סביבנו, היה זה הנשיא שמעון פרס, אות ומופת למדינה מערבית שלא יודעת באיזו שפה מדברים באזור שלה, שהודיע עם פרסום דבר העסקה שהוא שוקל להוסיף לצד כל חנינה שיעניק לרבי המחבלים המשוחררים: "לא שוכח, לא סולח". סנוואר, אם לשפוט לפי ההיסטוריה, לא לקח קשה מדי את ההערה הזו.
שלושה שרים - אביגדור ליברמן, עוזי לנדאו ומשה (בוגי) יעלון - היו היחידים שהתנגדו לעסקה ההיא, מול 26 תומכים, בראשותם של ראש הממשלה נתניהו ושל שר הביטחון אהוד ברק. "זה הטבע האנושי", הסביר ליברמן את התמיכה הגדולה שהייתה לעסקה הרעה הזו בממשלה. "עם כל התקשורת, והציבור, והפרשנים, והקמפיין הציבורי, במצב כזה כולם רוצים להיות טובים, יפים ונחמדים. אף אחד לא יכול או רוצה לצאת נגד הזרם. זה אנושי".
יעלון הזכיר בישיבת הממשלה, רגע לפני ההצבעה, את מאות הישראלים שנרצחו על ידי המשוחררים. "האנשים האלה שאנחנו עומדים לשחרר", ניבא, "גם אם נגלה אותם לאנטרקטיקה, העולם הדיגיטלי של היום יאפשר להם לייצר פיגועים נגד ישראלים. בל נשלה את עצמנו: אחרי שנאשר את העסקה הזו לא נוכל לבוא עוד בשום דרישה לטרוריסטים שירצו לפגוע בנו".
פה ושם השמיעו עיתונאים את חששותיהם. נדמה לי שהריכוז הגדול ביותר שלהם היה ב"מעריב". כך אנוכי הקטן. כך בן כספית ("הכניעה המבישה הזו נמרחה על גבי המסכים כאילו מדובר היה ביום השביעי של מלחמת ששת הימים"). כך בן דרור ימיני. "סולידריות חברתית איננה דאגה ליחיד על חשבון הכלל", כתב ימיני, "הקמפיין למען שליט הוא ביטוי לאינדיבידואליזם קיצוני שהשתלט עלינו. זו דאגה לאחד ויחיד על חשבון האינטרס הקהילתי, הציבורי, החברתי, הלאומי. חברה מתוקנת דואגת גם ליחיד ולבודד, אבל לא על ידי גרימת נזק גדול הרבה יותר לחברה".
"ההסכם הזה הוא אסון", העריך גם חגי סגל, "הרבה ישראלים ימותו מזה, במקרה הטוב הם ייחטפו... לא צריך אומץ כדי לשחרר חייל חטוף תמורת אלף מחבלים, צריך אומץ כדי לא לשחרר אותו במחיר מופקע".
אבל הקולות הללו נעלמו בחגיגה שמסביב. "מדינאי נולד" קבעה כותרת מאמר המערכת של "הארץ" על נתניהו. "העסקה מוכיחה שגם מהעבר השני, ואפילו בחמאס, אפשר למצוא פרטנר למו"מ". יוסי ורטר, הפרשן הפוליטי של העיתון, החמיא: "נתניהו נהג כמנהיג". הפרשן הכלכלי, נחמיה שטרסלר, הסביר ש"המחיר נמוך משום שמתוך 1,027 המשוחררים יש רק 200 משמעותיים, שלא יעלו ולא יורידו הרבה מבחינת סכנת הטרור". מרדכי גילת תקף את "רואי השחורות מימין". סימה קדמון הצטרפה לשבחים. עפר שלח ניתח כיצד "330 מחבלים מגורשים לחו"ל או לעזה, שם הידע הקודם שלהם ומה שלמדו בכלא אינם ממש רלוונטיים בעימות שהפך אחר לגמרי".
נדב איל הבהיר שאמנם "יש מי שרוצה להציג את זה כרכרוכיות", אבל זהו "קשקוש... שום עצם לא התרככה ואף עמוד שדרה לא התכופף בסיפור הזה. ההיפך". מאוחר יותר, כשניצב משנה ברוך מזרחי נרצח על ידי מחבל ששוחרר בעסקת שליט, היה חשוב לאיל להמשיך ללעוג למתנגדי העסקה. "הנה אנחנו שלוש שנים אחרי", כתב, "הן היו בין השנים השקטות בהיסטוריה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני".
זהו רק מדגם קטן. כך נראתה כמעט כל העיתונות שלנו. היום שבו שחררנו למעלה מאלף מחבלים נקבע כיום חג. כל העיתונים הוציאו מוספים חגיגיים מיוחדים. כתבי מגזין נשלחו לספר לגלעד שליט מה הוא הפסיד בחמש השנים שלא היה כאן. אחד העיתונים פנה למשרדי פרסום כדי שיעצבו סטיקרים צוהלים לקראת היום הגדול. כל אחד מפעילי המטה להשבת שליט קיבל את עמודי התהילה שלו כאילו ניצח את חמאס ולא את ממשלת ישראל. איש לא חזר אל הפעילים האלה כשהקמפיין שלהם הביא את סנוואר לנהל את עזה, ואת חבריו המשוחררים לרצוח עוד ועוד יהודים. לפעילים, כמו לעיתונאים, יש רצון גדול מאוד להשפיע על המציאות ורצון קטן מאוד לקחת עליה אחריות כשמשהו משתבש.
מהלומה משפטית
חזרה לעיתוני מאי 1985, ימי עסקת ג'יבריל. גם אז קודמו פדויי השבי בשמחה, כראוי, אלא שאז אי אפשר היה לפספס את התחושה החמוצה. המודאגת. אז לא היססה העיתונות לשאול שאלות. אז כניעה נראתה כמו כניעה. כמעט שלא ניתן היה למצוא עיתונאים שיסבירו שהתקפלות היא בכלל עוצמה.
"זו מהלומה קשה למערכת המשפטית הישראלית", נכתב למחרת העסקה במאמר המערכת של "מעריב". "ועם הבעיות שהיא מעוררת יהיה עלינו להתמודד עוד זמן רב. אם אין עוד בידי מדינת ישראל הכוח להבטיח שרוצח שפוט ירצה את עונשו עד תום, אם אחמד ג'יבריל הוא החורץ את דינם של רוצחים ולא בית המשפט שלפניו הם נשפטים, האם אנחנו עודנו מדינת חוק ומשפט?".