אירועי הטרור ב-7 באוקטובר לא הותירו אדם אדיש. אני זוכר את הימים הראשונים שאחרי המתקפה האכזרית והנפשעת של חמאס, התמונות הדהדו ולא נתנו מנוח, העדויות טלטלו והכאב צף כל רגע מחדש בצורה שאף אחד מאיתנו לא חווה עוד קודם. זה לא היה פיגוע או אירוע תופת שמצליחים להתגבר עליו כעבור יומיים או שבועיים כי "החיים חזקים יותר". סרטוני החיילים ואנשי המילואים שהיו נוחתים בוואטסאפ עוררו בי רצון עז לעשות מעשה ולהירתם. איך אפשר לעמוד מנגד כשאתה צופה בנערים בני 18 ו-22, מבוגרים בני 30 ו-41 מכונסים יחד בבסיסים ובשטחים המיועדים בגבול עזה, שרים "עם ישראל חי" ו"אנחנו מאמינים בני מאמינים", מחובקים, שמחים וכואבים יחד? הם חדורי מטרה, עם רעל בעיניים, רוצים לעשות הכל כדי להגן על המדינה שלנו ואתה? יושב בבית ובאולפנים, זהו?
משהו ברגעים האלה הרגיש כמו קנאה והחמצה גדולה. איפה אני? למה אין לי חלק בזה? הרי זאת כבר לא עוד מלחמה. זאת מלחמה על הקיום שלנו. הצעירים והמבוגרים כאחד עזבו הכול. את ההורים, האישה והילדים, הקריירה המפוארת או העבודה וכל מה שהיה להם לעשות בשגרה. הם לא שאלו שאלות, לא התלבטו. קיבלו טלפון והתייצבו. ישבתי באותו שבוע באחד האולפנים וסיפרתי לחבריי לפאנל על התחושות. קיבלתי כל כך הרבה תגובות והייתה לי תחושה שדיבורים זה יפה אבל צריך גם לעשות מעשה.
החלטתי להתגייס. בגיל 33, אב ל-3 ילדים (הרביעי בדרך), בן למשפחה חרדית, התחלתי בתהליך חיול. ממש כמו שעובר נער צעיר בן 18. מילאתי טפסים של צו ראשון, ביצעתי בדיקות רפואיות בלשכת הגיוס, קיבלתי פרופיל חדש וחיכיתי לטלפון שיצלצל שיבשר על תאריך הגיוס. בכנות, זה היה כמו לחכות לשיחה מאראלה ממפעל הפיס. בלי להגזים. כל יום שעבר בלי שהטלפון צלצל, החברה במנהלת החרדים של צה"ל קיבלו ממני הודעה, ועוד הודעה ועוד אחת. "מה קורה?", "ויתרו עליי?" ו"מתי כבר מגייסים אותי?".
לבסוף זה קרה. קיבלתי תאריך. לפני שבועיים וחצי, יחד עם עוד קבוצה של 70 חרדים בגילאי 41-29 ועוד אחד בן 60, סב לארבע נכדות, הגעתי לבקו"ם בתל-השומר. ידידי איתמר פליישמן מערוץ 14 פגש אותי בכניסה ותהה: "זהו? אתה עובר עכשיו מהעולם שלך לעולם קצת אחר?". עניתי לו: "לא. עם העולם שלי אני מגיע לעולם אחר. אני לא משתנה". ואולי גם זה סוד ההצלחה של המסלול שרשם היענות כה גבוהה ברחוב החרדי בתקופה האחרונה.
תמיד, כשדיברו על חרדים שמתגייסים לצה"ל, היו אומרים: "הם לא חרדים, בטח סתם נערי שוליים". צה"ל עשה הפעם מאמצים להתאים את המסלול לטובת חרדים, בעלי משפחות. המסלול עצמו הוא טירונות רובאי 02 שנמשך שבועיים אבל התרומה של כל אחד במערך המילואים היא גדולה ומשמעותית ונמשכת לאורך שנים. מעבר לכך, המפגש בבקו"ם היה הפעם שונה. לא רק תהליך של ישראליזיציה אלא גם כור היתוך חרדי. חסידים, ליטאים, ספרדים ואשכנזים, כולם מתייצבים יחד לטובת המאמץ המלחמתי.
כל מי שנשאל, עונה בצורה כזאת או אחרת: אחרי מה שקרה בשמחת תורה, כבר לא יכולתי לעמוד מנגד. לא יכולתי להישאר אדיש. רציתי להיות חלק משמעותי מהמאמץ הלאומי והמלחמתי. השינוי העמוק שמתחולל בחברה החרדית מאז מתקפת הטרור הוא בקנה מידה היסטורי. כולם מאוחדים, מגויסים או מתנדבים. חלקם מתייצבים בלשכת גיוס, אחרים מסתובבים עם ערכות מנגל בבסיסי החיילים או עם ארגזי אוכל ובגדים אצל משפחות המפונים או מובילים יוזמות אזרחיות של סיוע וערבות הדדית.
האם זה כאן כדי להישאר? הלוואי. חלום של כולנו, אבל צריך גם לשים כוכבית קטנה. עשרות אלפי בחורי ישיבה לא יעזבו את ספסלי הלימודים ויוותרו על מסלול חייהם של לימוד תורה לטובת שירות קרבי בגבעתי או בצנחנים. גם אנחנו המתגייסים החרדים מאמינים כמוהם שערך לימוד התורה הוא חשוב ומשמעותי ואי אפשר להפקיר אותו. ביום שאחרי המלחמה, הפוליטיקאים החרדים יחזרו לריב על נוסח חוק הגיוס שמעניק מעמד מיוחד ל"תורתם אומנותם". אין בכך ספק. אבל השינוי שקורה הוא מהפכה של ממש.
בעלי משפחות עם שלושה, שישה או עשרה ילדים שישבו ללמוד תורה בצעירותם, התחתנו ויצאו לשוק התעסוקה, עזבו בחודש האחרון הכול כדי לנסות לתקן. הם שירתו שלוש שנים? לא. מילאו את חובתם בצה"ל כמו ילד בן 18? לא. אבל הם עשו צעד מאוד משמעותי כדי לתקן והתיקון הוא לא רק השירות אלא צריבת התודעה הציבורית במהלך. אין ספור דיונים התנהלו בין החברים בפלוגה על ההשלכות של המהלך. האם הילד שלי התגייס לצה"ל בגיל 18? האם זה ישפיע על הצעירים שלא לומדים תורה להתגייס בצעירותם למרות הלחץ המשפחתי והחברתי? קשה לנבא.
"תכבדו אותנו, נכבד אתכם"
חזרה לימי הטירונות. נסענו לבסיס בדרום הארץ. במקום הקימו אוהל מאולתר לטובת שינה משותפת של 70 איש. הייתה לזה השפעה דרמטית בלילה. כאילו התזמורת הסימפונית החלה לעבוד דווקא בשעות האלה במלוא עוצמתה. יש טענה שהחרדים שמתגייסים כעת מקבלים תנאי VIP בבסיסי צה"ל והם לא באמת עושים טירונות. אז לא. השכמה בין 6-5 בבוקר. ספורט. ריצה. שכיבות שמיכה. לימודי נשק. מטווחים. למי שלא מתח את שריריו בעשור האחרון, זה כיף גדול. במיוחד כשאתה חש את זה על בשרך בבוקר שאחרי. באחד הלילות, בשל מזג אוויר סוער, האוהל שלנו התפרק בחלקו. עברנו לאוהל של טירונים. יחד ישנים 150 צעירים ומבוגרים. הקור העז והמקפיא חודר לתוך העצמות. טירונות אמיתית.
הממשק עם הישראליות הוא חלק מתהליך הגיוס אבל גם בא לידי ביטוי במפגש עם המפקדים הצעירים. לא בכל טירונות, צעירים בני 20 מפקדים על מבוגרים בני 30 או 40 שביום יום רגילים לפקד על ילדים בבית או על עובדים במשרד. אירוע משמעותי. אין דיסטנס. איך זה עבד בכל זאת? "תכבדו אותנו, נכבד אתכם", הם ביקשו, וכך היה. רק לראות את ההתפעלות שלהם מהגיוס שלנו, ולחוש כמה היינו זקוקים לאחדות הזאת בעם. להתרפק אחד על השני, לאהוב ולהבין שהמאחד רב על המפריד.
זאת הייתה חוויה מאתגרת, עוצמתית ומעצימה. השיא הגיע בטקס ההשבעה בלילה האחרון. שירת התקווה ואני מאמין. שרתי כל מילה בכוונה גדולה כמו שלא שרתי בחיי. הילד הקטן שהגיע מחסידות גור, הצהיר לשמור אמונים לצה"ל ולמדינת ישראל. מי היה בכלל מאמין. הדמעות שהופיעו בעיניי סיפרו את כל הסיפור. אני לא יודע אם אי פעם אדם ציני כמוני התרגש ככה. ורק שאלה אחת הדהדה בראשי: למה זה לא קרה בגיל צעיר? איפה אני הייתי, איפה היה צה"ל, האם כולנו עשינו מספיק כדי שמי שלא יישב ולומד תורה ישרת בצה"ל במקום?
לחרדים יש הרבה במה להשתפר כדי להעצים את התהליך אבל גם לצה"ל. אם רוצים בהצלחת המסלול הזה או מסלולים אחרים של גיוס חרדים, התמונה שלנו במדים ירוקים לא תספיק לאורך זמן. אנחנו בימי מלחמה ואולי הצבא לא מסוגל להתמודד לגמרי עם אלפי חרדים שפתאום רוצים להתגייס אבל עושה רושם שהמערכת לא עושה מספיק גם ביום שאחרי. הרי עיקר מטרת המתגייסים היא שירות במילואים בתקופות חירום או במידת הצורך. כיום, צה"ל משבץ את רוב החרדים ביחידות כמו הרבנות הצבאית ופיקוד העורף.
מה עם עורכי דין שיכולים להשתבץ בפרקליטות, מהנדסי או מפתחי תוכנה שיכולים לתרום ביחידות הטכנולוגיות? עובדים סוציאליים שיכולים מהר מאוד למלא את מקומם של קציני בריאות הנפש? לזרוק את כולם כמקשה אחת לתפקידים שבהם לא ירגישו בהכרח עם תרומה משמעותית היא לעשות רק חצי דרך. הלוואי שזה עוד ישתנה. הלוואי שכולנו נעשה את המאמץ לתיקון ולשינוי.