עזה פינת אמסטרדם: מה אפשר ללמוד מניצחון הימין בהולנד?

הניצחון של מפלגת החירות, מפלגת ימין שעד לא מזמן הוגדרה כ"ימין קיצוני" בבחירות בהולנד, מהדהד בכל אירופה.

נכון, לא מדובר בסנונית ראשונה: ניצחונות למפלגות ימין, שבתחילת דרכן נראו קיקיוניות, בבחירות מקומיות, נראו כבר ברחבי אירופה, יסלחו לי ההולנדים - אף במדינות משמעותיות ומשפיעות יותר כמו גרמניה וצרפת, ובכל זאת - זאת הפעם הראשונה שבה זוכה מפלגת ימין שמציגה מסרים בוטים, יש שיאמרו גזעניים, בבחירות כלליות - ועוד במדינה שנמצאת בליבה של אירופה הליברלית.

יהיו מי שיאמרו שזו בסך הכל עוד חוליה בשרשרת. נכון שקשה למתוח קו ישיר בין כל מפלגות הימין על פני יבשות שונות, ובכל זאת: עליית טראמפ אחרי עידן אובאמה, הברקזיט באנגליה, התבססותם של מנהיגים כארדואן ופוטין, לצד עלייה מתמדת בכוחו של הימין ברוב מדינות אירופה, היא מגמה שנמשכת כבר למעלה מעשור, יש שיאמרו מאז תחילת המילניום הנוכחי, ובכל מקרה: אחרי תקופה בת עשרות שנים של פתיחות מערבית, שהייתה אנטיתזה לכוחות הפשיסטים שחוללו את מלחמת העולם השנייה.

יהיה זה יומרני לנסות ולקיים כאן דיון מעמיק בהתחזקות מפלגות הימין בעולם - ולו רק משום שהאסוציאציה המיידית שלנו היא השוואה לישראל, שבה יש עיוות גדול של מושגים כמו ימין ושמאל (למשל: הימין הישראלי, המוגדר על פי ניציותו בשאלה המדינית, הוא בחלקים גדולים שמאל חברתי מובהק, ובמה שנשאר מהשמאל הישראלי נמצאים לא מעט אנשי ימין חברתי).

ובכל זאת, אפשר לשאול, על רקע התמורות האחרונות בגזרה, האם התהליך הזה הוא טוב ליהודים או רע ליהודים, כלומר - לישראל. בגדול ובמילה אחת, כן. אבל גם כאן מוכרחים להיות זהירים: הימין הקיצוני בעולם נגוע בשוליו באנטישמיות קלאסית.

לפעמים הדברים מגיעים עד לגיחוך: נסו לתפוס שיחה עם תושב מדינות הדרום של ארצות הברית ותגלו לעיתים שאנטישמיות ואהבת ישראל מתקיימות בו זו לצד זו. הכיצד?

הוא מתעב את היהודי הסטריאוטיפי, עורך הדין הניו-יורקי העשיר שנראה כמו וודי אלן ועוסק כל היום בזכויות אזרח - נשים, שחורים, להט"ב ועוד. מצד שני הוא מעריץ את הישראלי - זה שמנצח את הערבים כבר יותר מ-75 שנה...

כלומר, קיומה של מדינת ישראל הוא משתנה חשוב מאוד בדרך שבה תופסים אותנו חלק מאנשי הימין הקיצוני, לא רק בארצות הברית, אלא אפילו בגרמניה שבה מפלרטטים אנשי הימין הלגיטימי עם מסורות לאומניות מימי הנאצים.

ספק אם הימין, מהשוליים הימניים של המיינסטרים ועד למחוזות הניאו-נאצים שלו, היה מתחזק עד כדי כך אלמלא התחזקותו של האסלאם הקיצוני בקרב המהגרים באירופה, בדגש חזק על בלגיה וצרפת.

הנחת המוצא של מי שביקשו לקלוט מהגרים הייתה דומה להפליא לחזונם של מבשרי הציונות: המגע עם המערב (בין אם בצורת נציגות באזור נחשל כמו ארץ ישראל ובין אם כתוצאה מהגירה ממדינה נחשלת למדינה אירופית מתקדמת) אמור לפקוח את העיניים: תחילה לרמת החיים, לקידמה הטכנולוגית, לרפואה ועוד - ומשם לאימוץ ערכים חברתיים של פלורליזם, שוויון מגדרי ועוד.

ההנחות האלה התגלו כנאיביות נוכח המוטציה שעבר האסלאם: הליברל ההולנדי או הבלגי שהזכיר (או שיקר) לעצמו שרוב המהגרים המוסלמים רוצים בסך הכל חיים טובים יותר להם ולילדיהם, אינו שונה בהרבה מפעיל שלום ישראלי שהיה בטוח שלו רק תינתן לפלסטינים מדינה משלהם, הם יתעסקו בבניינה וייגמלו מהשאיפה לחסל את כולנו.

ולא רק טעות ביחס לאחר הייתה בידם (וידי חלקים מאתנו), אלא גם טעות בקשר לבני עמם שלהם. הנוכחות של הדת בחיי רבים, לא רק כמצפן ומצפון, אלא כמערכת חוקים שקובעת ומסדירה גם את ענייני החולין, התבררה כחזקה בהרבה מכפי שהעריך כל ליברל, שהפרדת הדת מהמדינה היא התנאי הראשון למימוש חזונו.

ועדיין, האירופי הממוצע התקשה לקבל את העובדה שאלה פני האסלאם (לא כולו, כמובן, אבל בחלק לא מבוטל ממנו). הוא נחרד כמובן מהזוועות של דאע"ש, אבל השלה את עצמו שמדובר בקוריוז - או לכל היותר בבעיה שטופלה וחלפה מן העולם.

לכן האינסטינקט שלו מיהר לקטלג גם את טבח ה-7 באוקטובר כעוד פרק במערכה המדממת בין ישראלים לפלסטינים - ולא כאירוע שדומה יותר לפלישת חייזרים מכוכב עוין כדי להחריב את הציביליזציה האנושית.

למרבה "המזל", מיהרו מהגרים רבים מארצות ערב להצטרף להפגנות, חלקן אלימות, "בעד עזה" ועזרו לרבים במערב להתחיל להפנים את העובדה שמה שקרה בבארי וכפר עזה, עלול לקרות מחר במאלמו או בריסל.

גם הם, כמונו, נתנו לגידולי הפרא האלה לצמוח, פשוט כי היה נוח להתעלם מהם. אצלנו היו אלה מזוודות הכסף מקטאר וטיפולים מצילי חיים בישראל למשפחות בכירי חמאס, אצלם זה מתבטא בשכונות שכף רגלו של שוטר אינה דורכת בהן כבר שנים, מתוך תקווה שאם רק תיתן להם לנהל את חייהם בתחומם, תישאר הבעיה מעבר לגבול.

יהיה זה יומרני לייחס לאירועים בדרום ישראל השפעה מכרעת על עליית חירט וילדרס (שלמרות ניצחונו הסוחף יתקשה להקים קואליציה) בהולנד, אבל הם לבטח לא הזיקו: הם היו המחשה לשלב הבא במהפכה האסלאמית שמאיימת על רבות ממדינות אירופה.

רבים משווים בין היחס למהגרים מוסלמים באירופה ליחס כלפי היהודים בה, ערב מלחמת העולם השנייה - ולא היא. היהודים, בחלק גדול מארצות אירופה, בוודאי במרכזה ובמערבה, ניסו בכל מאודם להשתלב.

בארצות מסוימות הם היו קודם כל גרמנים, הולנדים, צרפתים, איטלקים או אנגלים, הרבה יותר משהקפידו על הזהות היהודית שלהם כמאפיין קהילתי (בוודאי כמאפיין לאומי שאינו רק דתי). בחלק גדול מהארצות שבהן לא התקיים שילוב שכזה, הוא היה פועל יוצא של חוקים שבודדו את היהודים בתחומי מושב משלהם ובקהילות נפרדות ומסוגרות.

כמובן שגם לאלה, ליהודים המסוגרים או המסתגרים, מאונס או מבחירה, לא היו שאיפות להנחיל ל"כופרים" את היהדות, די היה להם בכך שיינתן להם לחיות על פי אמונתם. זה השוני העיקרי בין היהדות לאסלאם הקיצוני שמקווה להחיל את השריעה, ההלכה המוסלמית, על כל העולם.

מול הכוח הרצחני הזה, מצאה את עצמה ישראל באותה סירה עם מי שהיו (ובמקומות מסוימים עודם) הסיוט של הקהילה היהודית המקומית. לרבים מאתנו זה לא נוח, לרבים עוד יותר כבר לא אכפת.

דבר אחד בטוח: לא רק בישראל הוכתה תפיסת העולם לפיה קידמה תביא שלום, יחס יגרור יחס, אופק של צמיחה ימנע טרור ועוד אמונות יפות שהתרסקו במעבר משלב החזון למבחן התוצאה.

המדיניות המכילה של המערב כלפי מהגרים שלא באו להשתלב אלא לשנות מבפנים, התגלתה כהרת אסון (ספק אם אפילו התפכחותם המאוחרת תועיל).

המדיניות הפייסנית של ישראל כלפי ארגוני טרור שלא מוכנים להכיר בזכות קיום ליהודים במכורתם, התגלתה כאסונית עוד יותר.

אפשר שבאותה מידה זהו גם אסונם של פלסטינים מתונים יותר, או של מהגרים מוסלמים באירופה שמאמינים בדמוקרטיה, זה רק שלא אכפת לנו יותר, שהתעייפנו מהניסיון לתת בהם סימנים ולספר לעצמנו (בצדק או שלא) שרובם דווקא שוחרי שלום. אם חמאס בעזה או שלוחות דאע"ש באירופה, הם לא מה שמגדיר אותם, שיואילו ויוכיחו לנו אחרת. עד אז אנחנו במלחמה.

עליית הימין בהולנד, בהנחה שהיא יותר מאירוע מקומי, היא בשורה טובה לישראל: הנה, סוף סוף נופל האסימון גם בקרב מי שעד אתמול רצו להביא אותנו להאג בגלל פשעי מלחמה...

יחד עם זאת, קשה מאוד שלא לחשוב שהרווח הזה לישראל הוא גם הפסד לזרם שמאמין ברוח האדם, שבטוח שבהינתן הזדמנות שווה לכל אחד, העולם הזה עוד יוכל להיות יפה יותר.

הזרם הזה, שמשל בכיפה בעשרות השנים האחרונות, מתחיל להתקפל. בשורה טובה לישראל של 2023, בשורה רעה מאוד למי שהאמינו שאפשר גם אחרת.