העסקה קשה. המחיר כבד. הסיכון רב. אבל זה לא רלוונטי. כשמדובר בילדים, שום דבר לא רלוונטי. אי אפשר להגיד "לא" לעיסקה כזו. אין כאן מקום לשיקול דעת. התפריט לא מכיל אופציית סירוב. ישראל הסכימה אתמול לעסקה עם השטן כי לא היתה לה שום ברירה אחרת. ישראל הוקמה כדי שילדים יהודים יוכלו לישון במיטותיהם בבטחון. צה"ל הוקם כדי להבטיח את זה. ב-7 באוקטובר החוזה הקדוש הזה הופר. המדינה כשלה. הצבא כשל. הכל כשל. ילדים, נשים ואזרחים נחטפו ממיטותיהם. ישראל חייבת לעשות הכל כדי להחזיר אותם הביתה. לשם כך היא באה לעולם הזה. אם המדינה לא מצליחה לעמוד בתנאי הבסיסי של החוזה, היא פשטה רגל. היא חדלת פרעון. ברגע שהמחוייבות הקדושה הזו הופרה, המסד המוסרי, הערכי והעקרוני שעליו נוסדה מדינת היהודים, קרס. כדי לקומם אותו, צריך היה להגיד אתמול "כן". רק כן.
אני כותב את הדברים כמי שהתנגד בחריפות לעיסקת שליט ולעסקאות דומות נוספות. לא דומה המשל לנמשל. גלעד שליט היה חייל. בחוזה הקדוש ההוא תפקידו של חייל, לוחם בסרבל טנקיסטים, הוא להגן על המדינה. על האזרחים. על הילדים. זו ההיררכיה: הצבא קיים כדי להגן על האזרחים, לא להפך. ולכן, כדי להחזיר הביתה חייל שנחטף במילוי תפקידו, צריך לשלם מחיר, אבל לא כל מחיר. כשמדובר בילד קטן שנחטף ממיטתו, צריך לשלם כל מחיר. כי אחרת, ההרפתקה הציונית מאבדת את טעמה. ההיגיון המסדר של ריבונותנו כאן, קורס.
בעיסקת שליט, שבה הוחזר הביתה חייל ושוחררו 1,100 מחבלים, מאות מתוכם רוצחים, מכרה ישראל את נשמתה לשטן. אתמול, עשתה ישראל עיסקה עם השטן. את החשבון איתו נסלק אחר כך. ואחרי שכתבנו את כל זה, אסור לשכוח את ההבדלים בין העסקאות: תמורת שליט, שחררנו מאות רוצחים, כולל יחיא סינוואר, כולל כל מי שמאייש היום את שדרת הפיקוד של חמאס. בעיסקה הנוכחית, לא ישוחררו רוצחים. המחיר העיקרי שישראל משלמת הפעם הוא זמן. מחיר כבד, אבל לא בלתי הפיך. נצטרך לדעת לקנות זמן חלופי.
ויש עוד משוואה שאי אפשר להתעלם ממנה: סירוב לעיסקה היה מסכן מאוד את חיי החטופים. צה"ל אמור לעבור לדרום הרצועה בקרוב, והסיכוי שצה"ל עצמו יפגע בחטופים גובר מאוד. כדי שהצבא ייהנה מחופש פעולה גם בהמשך, יש לישראל אינטרס "לנקות" כמה שיותר חטופים מאזור הלחימה. ומן העבר השני, ההסכמה לעסקה משאירה בידי ישראל את האפשרות להמשיך להכות בחמאס מיד אחרי ימי ההפוגה. מרגע זה ואילך, הכל יהיה בידיים של ישראל והכל יהיה תלוי בנחישות הנהגתה.
אחרי שאמרנו את כל זה, צריך להודות שהעסקה מעכבת את המבצע, פוגעת במומנטום ומאפשרת לחמאס להרוויח זמן יקר. המצרך החשוב ביותר שסינוואר זקוק לו עכשיו הוא זמן. בניואנסים של חברי קבינט המלחמה וצמרת הצבא, אפשר להבחין בימים האחרונים בתחילתה של הכרה שהסיכוי להשיג במלחמה הזו תמונת ניצחון מכרעת, חד-משמעית, הולך וקטן. חלון הזמנים מצטמצם, התבוסה שאנו נוחלים בחזית ההסברה פוגעת מאוד בחופש הפעולה. גם האירוע הכלכלי שהופך לאסון מאיים עלינו. בימים כאלה, צריכה הנהגה להגיד את האמת לציבור. להודות שלא כל תאוותנו תהיה בידנו ביום שאחרי. שצריך להתחיל להתרגל למציאות החדשה. אבל אין כאן הנהגה שמסוגלת להגיד את האמת הזו לציבור. גנץ ואיזנקוט הם נוכחים זמניים בממשלה. נתניהו ימשיך לתעתע בציבור, כהרגלו. אני מניח שמכונת הרעל עוסקת כבר עכשיו באיסוף ראיות לכך שפרטי העסקה שאושרה אתמול בממשלה גובשו עוד בימי בנט-לפיד, או אוסלו. תתחילו להתרגל לאמירה ש"הייתי יו"ר האופוזיציה כשהעיסקה הזו אושרה".
אם היה כאן מנהיג אמיץ, אחראי, שמסוגל להישיר את עיניו לציבור ולהגיד לו את האמת, הוא היה אומר הבוקר את הדבר הבא: "ישראל בהנהגתי כשלה בהגנה על אזרחיה, על ילדיה, על נשותיה, קשישיה וטפה. זה בלתי נסבל. היום עשינו צעד גדול לקראת תיקון העוול הזה. אני מבטיח לכם לעשות ככל שביכולתי כדי להחזיר את כל החטופים הביתה ולהכריע את חמאס, אבל יכול להיות שלא כל ההבטחה הזו תקויים בעתיד הקרוב. אנחנו צריכים להיות סבלניים, נחושים ואמיצים. ממתינים לנו עוד לא מעט דם, יזע ודמעות. ובסוף, רק בסוף, ננצח".